תוצאות מוגבלות
ב"הארץ" מדווח הבוקר כי חמאס "חידש את שגרת הירי", ובידיעה אחרת בעיתון מצוין כי שר הביטחון אהוד ברק אמר שהוא "לא אוהב את טפטוף הקסאמים". כיצד ניתן "לחדש שגרה" ומתי רצף של טיפות בודדות מקבל את ההגדרה "טפטוף"?
הכותרת הראשית הבוקר ב"הארץ" קוראת: "40 יום אחרי המלחמה בעזה, החמאס חידש את שגרת הירי מהרצועה לדרום". הירי מעזה חודש כבר ימים אחדים אחרי תום המבצע (ומיד הוצנע יחסית באמצעי התקשורת), מדוע דווקא עכשיו הוא מגיע לכותרת ראשית וזוכה לתואר "שגרתי"? הרקטות שנורו אתמול הן סיבה אפשרית אחת, אבל נראה שקריטריון נוסף להכרזה על חידוש שגרת הירי נוגע בכלל לאירועים אחרים, או, ביתר דיוק, למחסור באירועים אחרים. הבחירות מאחורינו, תהליכי הקמת הקואליציה נכנסו לשלב ביניים משעמם למדי, והנקמה האיומה על רצח מורנייה עדיין מתמהמהת.
"הארץ" מנצל את ההפוגה הזמנית בקטסטרופות אזוריות כדי להציג את ממצאי "בדיקת 'הארץ'" על תוצאות מבצע "עופרת יצוקה". השורה התחתונה מופיעה כבר בכותרת המשנה: התוצאות – "מוגבלות". ההבדל בין 66 רקטות שנורו מאז תום המבצע, כפי שנמסר ב"הארץ", ל"כמאה רקטות", כפי שנמסר הבוקר ב"ידיעות אחרונות" אינו הבדל עקרוני. הירי לא הופסק, ובימים האחרונים הוא רק הולך וגובר.
לרוחב הכפולה השנייה בעיתון נפרט הביטוי "תוצאות מוגבלות": כתבי "הארץ" [יניר יגנה, דנה ויילר-פולק, אנשיל פפר ומוטי בסוק] מדווחים מהדרום ומגישים סיכום ביניים על הטראומות, השיפוצים, הפצועים וההחמצות המבצעיות, אלוף בן ואבירמה גולן תורמים טורים על מצבו של חמאס והחיים בשדרות, ואילו עמירה הס מדווחת בכתבה הצמודה למיזם הסיכום על עוד מפעל חיים שנהרס בעזה במהלך המבצע. מכתבתה עולה שמבחינת ההרס בעזה, תוצאות המבצע היו דווקא פחות מוגבלות.
הרשימה המרכזית בבדיקת "הארץ" היא טור פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. הטור מסמן עוד צעד אחד בדרך להכרה הציבורית שהמבצע בעזה לא היה הצלחה כפי ששווק על-ידי צה"ל והנהגת המדינה, וכפי שהוצג בזמן אמת על-ידי מרבית אמצעי התקשורת בישראל. בשבוע שעבר כתב נחום ברנע על ההכרה הגוברת שהמבצע היה, למעשה, כישלון. הראל ויששכרוף מבקשים להמתין עם הקביעה הסופית עד שיתברר אם אכן ישראל לא תצליח למנוע ירי רקטות לנגב לתקופה ארוכה.
אגב, לא רק "הארץ" עוסק בימים אלה בסיכומי ביניים למבצע. בשולי רשימתם מזכירים הראל ויששכרוף את סיכומי הביניים של הצבא. לגבי הרג אזרחים במהלך התקיפות של צה"ל, "המצב בתחום זה חמור מכפי שהצבא מבקש להציג", הם כותבים.
עשן לבן
40 יום לאחר המלחמה בעזה, מחדש "ידיעות אחרונות" את שגרת הכותרות על שחרור גלעד שליט. במחשבה נוספת, כמו (ולהבדיל!) ירי הרקטות של חמאס, גם הכותרות על השחרור הקרוב של גלעד שליט ב"ידיעות אחרונות" בעצם לא פסקו מעולם. אם כך, מדוע להכריז דווקא עכשיו שהעיתון חידש את שגרת הכותרות שלו בנושא זה? אתם יודעים: הבחירות מאחורינו, תהליכי הקמת הקואליציה נכנסו לשלב ביניים משעמם למדי, והנקמה האיומה על רצח מורנייה עדיין מתמהמהת.
הכותרת התורנית ב"ידיעות אחרונות" קוראת: "מרתון שיחות לשחרור שליט". שמעון שיפר מביא בעמ' 3 של העיתון את הצעת ישראל למצרים, שלפיה יתקיים "משא-ומתן מרתוני מול חמאס ללא הפסקה, עד להשלמת העסקה לשחרורו של גלעד שליט בתמורה למאות אסירים פלסטינים". כיוון שמבחינת ישראל, חמאס הוא ארגון טרור רצחני שאינו ראוי ללגיטימציה, משולב בידיעה הסבר לאופן שבו יתקיים משא-ומתן מרתוני עם גוף שאינו ראוי להכרה רשמית: "נציג ישראל יישב בחדר אחד, נציג חמאס יישב בחדר שני, ונציג מצרים ידלג בין החדרים עד שייצא עשן לבן". לפי שיפר, אם חמאס יסכים להצעה, "צפויות השיחות להתקיים כבר בימים הקרובים".
אבל מה יהיה בשיחות עצמן? שיפר מדווח על "שינויים מינוריים בעמדת ישראל בנוגע לזהות האסירים הפלסטינים" שהיא מוכנה לשחרר, ובה בעת מדווח גם על אופטימיות בקרב המצרים באשר לסיכויים להשלים את העסקה בטרם תוקם ממשלה חדשה בישראל.
במוסף "7 ימים" של העיתון מיזם מיוחד המוקדש ל"שאלת המחיר" במשא-ומתן לחילופי השבויים. "אישי רוח מובילים דנים בדילמה שקורעת את המדינה", נכתב בהפניה בשער המוסף, המובילה למיזם עיתונאי שבו 14 בעלי דעה מביעים את עמדתם בסוגיה.
החידוש העיקרי במיזם אינו בדעות המובעות, אלא דווקא בשני איורים, ילדותיים במידה מעוררת אי-נחת, שמלווים אותו. האיור הראשון [הילית שפר], המופיע בשער המוסף ובעמוד התוכן שלו, מציץ אל העתיד (בגרסה האופטימית) ומציג את רגע הפגישה בין החייל השבוי להוריו – האם בוכה, האב מסתכל השמיימה, והבן, דיסקית לצווארו, מישיר מבט לקוראים. האיור השני [אופיר בגון], המופיע בפתח המיזם העיתונאי, מציג את שליט בימים אלה – כלוא בעזה. באיור נראה שקר לשליט, וניכר כי מכנסי הדגמ"ח הצה"ליים שלו קרועים בברך השמאלית. אך פרט לזאת עושה רושם שהוא בריא למדי. אין אפילו שריטה אחת בעדשות משקפיו.
תקשורת מאוזנת
חנוך דאום כותב היום ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": "אילו התקשורת בארץ היתה מאוזנת יותר, הייתם כבר קוראים על כך שבהתנהלות הממלכתית של נתניהו מאז הבחירות, ניכר כי מדובר בנתניהו אחר, בוגר יותר, לחיץ פחות, אחראי יותר".
למקרא שורה אחת מטורו של בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" מתעורר לרגע הרושם שדאום קיבל את מבוקשו. לפי הערכתו של כספית, נתניהו אכן "בשל יותר, מנוסה יותר, שקול יותר מביבי 96'". אלא שכל מי שמכיר את כתבי כספית יודע שנדיר למצוא אצלו מטבע בעל צד אחד (גם מטבעות בעלי שני צדדים בלבד נדירים אצלו, אבל זה כבר סיפור אחר). ואמנם, מיד לאחר המחמאות לנתניהו מוסיף כספית כי "מצד שני, נראה שלא הפנים את הסיבות האמיתיות להתרסקות ההיא".
ובחלק אחר של טורו מסכם כספית את השגיאות שביצע נתניהו בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה במינוי הצוות שסביבו. "ועכשיו מה?", שואל כספית, "אותו הדבר. לקח הוא לא למד, נתניהו. סביבתו עדיין כמרקחה. במקום שלושה אנשים, מתקהלים 30".
מתוך אותם שלושים, אחד זוכה בטור זה ליחס מיוחד – נתן אשל, המיועד לתפקיד ראש הלשכה של נתניהו. כספית מטיל ספק בהתאמתו של אשל לתפקיד, ואף מעלה חשד לפגם אתי בעובדה כי הוא סמנכ"ל העיתון "ישראל היום". לפי כספית, אשל "מושך משכורת, בעצם, משלדון אדלסון ועובד אצל בנימין נתניהו. כלים שלובים. מדובר בחומר מעניין. אצל אולמרט זה בטח היה כבר בדרך לכתב אישום. אבל אצל נתניהו, בינתיים, סופרים ימי חסד".
במלים אחרות, סביב אולמרט סומנה מטרה, ואילו נתניהו נהנה מאיתרוג. מעניין מה דאום היה חושב על הניתוח הזה.
בליכוד קוראים "ידיעות אחרונות"
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון מקיף עם אביגדור ליברמן [אמירה לם, יובל קרני]. הראיון נפתח בהצהרה של ליברמן כי החליט להתעקש על תיקי בטחון הפנים והמשפטים, ועל מינוי פרידמן לשר המשפטים לאחר שבכירים במערכת אכיפת החוק ניסו להניאו מכך.
"דווקא בגלל השיחות האלו, אני אלך פה על העיקרון – ואנחנו נדרוש את התיקים האלה", אומר ליברמן. "אני דווקא אבקש את התיקים האלו! [...] דווקא בגלל שהזהירו אותי ובאו ולחצו עלי בעניין התיקים האלו ובעניין פרידמן, דווקא בגלל זה – אני שוקל למנות אותו לתפקיד מטעם ישראל-ביתנו".
הכותרת בראש עמ' 2 של עיתון "הארץ" הבוקר קוראת: "בכירים בליכוד: ליברמן מקדם את מינויו של פרידמן לשר המשפטים כדי 'לעשות דווקא'".
ענייני תקשורת
אלכס ליבק כותב במוסף "השבוע" של "הארץ" על מצבו של הצילום העיתונאי, בעקבות תחרות World Press Photo. השורה בכותרת המשנה על יחס העיתונים לתצלומים ("מערכות העיתונים ממילא מחפשות בעיקר יופי") אינה מעבירה את מלוא הביקורת של ליבק.
"המו"לים בענף העיתונות", כותב ליבק, "מתוך אילוצים כספיים, אינם מוכנים לשלם בעבור תצלום משובח [...] אף עורך עיתון לא ישלח צלם למשימה שאורכה יותר משעות ספורות [...] שום עורך עיתון לא יפרסם תצלום בוטה מדי או כל תצלום הנוגד את מדיניות הבעלים. התצלומים שמתפרסמים נבחרו כדי לרצות את קהל הקוראים [...] השיקולים הכלכליים פוגעים בצילום מסוג זה פגיעה קשה". ליבק מציע לצילום לחפש, בשל כך, אכסניות אחרות.
אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי בתחילת החודש, במסגרת דיונים בין זכייניות הערוצים המסחריים לרשות השנייה, אמר מנכ"ל רשת, יוחנן צנגן, כי הזכיינית הפסידה 25 מיליון שקל ברבעון האחרון של 2008. צנגן הסביר שהם לפני פשיטת רגל: "זה קצב שאם נמשיך אותו עוד רבעון, אנחנו פשוט לא נהיה", אמר, וביקש להקפיא את הרגולציה לחלוטין בשנת 2009 ולהפחית את דמי הזיכיון ואת תשלומי התמלוגים לרשות השנייה.