הכתובת: משפחת עופר

"דליפה קטלנית", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון היחיד שמקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לתקלה שאירעה אמש בבתי-הזיקוק של חיפה וגבתה את חייהם של שניים, תושבי הכפר יפיע שליד נצרת (בינתיים מת גם שלישי).

עמיר בן-דוד, ליאור אל-חי וגואל בנו מדווחים בכפולה הפותחת של העיתון כי במהלך עבודות תחזוקה שנערכו בבית-הזיקוק, כחלק מהרחבתו והכנתו לקליטת גז טבעי, טיפלו כמה עובדים מחברה קבלנית בהחלפת צינור שמוביל גזים ללפיד של המפעל. "לפתע, בסביבות השעה 20:30, אירעה דליפה של גז רעיל מסוג מימן-גופריתי מאחד השסתומים בצינור", נכתב.

על-פי הדיווח, אחד העובדים התעלף, שני ניסה לעזור לו והתעלף גם הוא, ושניים אחרים שהגיעו להושיט עזרה נפגעו אף הם מהגז הרעיל. כולם הועברו לבית-החולים, שם, כאמור, מתו בינתיים שלושה מהם. בהמשך הדיווח מצוטטים "גורמים בשטח" שאומרים כי "ככל הנראה שני העובדים שנפטרו והשניים שנפגעו באורח קשה לא עטו על עצמם את מסכות החמצן כפי שנדרש מהם בעת פעולה מסוג זה. מבתי-הזיקוק נמסר כי העובדים עטו על עצמם את המסכות, אולם מנגד הסביר גורם מקצועי כי שימוש במערכות הנשימה בעת אירוע מסוג זה אמור להוביל לכך שהוא יסתיים ללא נפגעים".

עוד בכפולה הפותחת, תחת הכותרת "שלוש תקלות ביום", מדווחים עמיר בן-דוד, ליאור אל-חי וירון ששון על שתי תקלות כימיות אחרות שאירעו אתמול – שני מקרים של דליפת ברום. על-פי הדיווח, בצהריים אירעה דליפה ממשאית שהובילה ברום למפעל בים המלח, ובשעות הערב, כשעה לפני האסון בבתי-הזיקוק, התגלתה דליפת ברום במיכל בנמל חיפה. בשני האירועים, המוגדרים חמורים, לא היו נפגעים. בהמשך ידיעה זו מצוין כי "במשרד להגנת הסביבה חוששים כבר שנים מדליפת ברום – אירוע בעל סכנה פוטנציאלית גבוהה במיוחד [...] הברום מופק במפעלי ים-המלח, שנמצאים בבעלות כימיקלים-לישראל מקבוצת החברה-לישראל שבשליטת משפחת עופר".

אסונות כימיים הם מקרה מבחן מעניין לבחינת הקשרים בין עיתונות להון. תקלה כימית יכולה להסתיים בשלושה הרוגים וכמה פצועים קל, כמו אתמול, אבל היא עלולה להסתיים גם באלפים רבים של מתים ומאות אלפי פצועים. באופן טבעי, ההרוגים יהיו בדרך כלל עובדים פשוטים המועסקים במפעל או תושבים בני עשירון תחתון שאין באפשרותם לגור באזור בטוח יותר. מנגד, בעלי המפעלים יהיו אילי הון, מן הסתם כאלה שבבעלותם כמה בתים שאף לא אחד מהם על שטח הקרוב למפעל כימי מסוכן.

העיתונות המסחרית נקרעת במקרים כאלה בין מחויבותה לדווח בשם הציבור הרחב ולמענו ובין תלותה בבעלי הון ובמקורביו. אזכור בעל הבית אי-שם בפסקה פנימית של ידיעה בלתי מחמיאה, כפי שמצוטט לעיל מהידיעה ב"ידיעות אחרונות", הוא הדרך שבה עיתונים עשויים לאזן בין החובה לדווח על האחראי הפורמלי ובין הפחד מפני זעמם בעלי ההון. פעמים רבות גם אזכור זה חסר.

התקלה בבתי-הזיקוק בחיפה מוזכרת בשערי כל עיתוני הבוקר. ב"הארץ" יודעים אלי אשכנזי וצפריר רינת לדווח על שמות השניים שמתו אמש, ג'ורג' זעתרה ותאמר מרג'יה. משפחת עופר אינה מוזכרת. ב"מעריב" מוקדש עמ' 8 כולו לידיעה על התקלה – טקסט קצר יחסית מאת יונתן הללי ואחיקם משה דוד, ושלושה תצלומים גדולים. אביב לביא, כתב הסביבה של העיתון, נעדר הפעם. בוודאי עוד יתייחס לאירוע בימים הקרובים. משפחת עופר אינה מוזכרת בדיווח.

ב"ישראל היום" הכפולה הפותחת כולה מוקדשת לאירוע. דניאל סיריוטי מדווח כי "בשלב מסוים אף התעורר חשש שהגז הקטלני ידלוף לכיוון השכונות הסמוכות באזור הקריות, ואף נשקל להוציא לפועל תוכנית חירום". אדם בשם דודי מייבלום, שהיה במקום, מצוטט בדיווח כאומר: "ברדיוס של קילומטרים ספורים ממקום האירוע ניתן היה לחוש בצריבות של הגז בעיניים".

תיבה נפרדת מוקדשת לציטוטים מפי תושבי האזור. "נמאס כבר מכל התקלות שנגמרות בכמעט אסון בבתי-הזיקוק ובאזור מפרץ חיפה", אומר אלי מזרחי, תושב רכסים. "הגיע הזמן להעביר את כל המפעלים הללו למקום רחוק מאזורי מגורים".

"הרבה שנים אני גרה בקריות ותמיד מלווה אותי חשש שיום אחד יקרה פה אסון. יש לזה כל-כך הרבה סימנים ואזהרות שמופיעים כל פעם מחדש, אין לי ספק שצריך לעשות משהו לפני שיקרה כאן אסון המוני", אומרת יוכבד זעירה מקריית-ים.

"הרבה פעמים הצעתי לאשתי לעזוב את הקריות ולעבור דירה לחיפה או מקום אחר, רחוק מהסכנה שנשקפת לנו מזיהום האוויר של המפעלים הפטרו-כימיים ובראשם בתי-הזיקוק ומפעל המלט", אומר יואל שלו, תושב קריית-חיים. "אנשים חולים כאן בסרטן ובמחלות ריאות, וזה עוד כלום לעומת הפיצוץ הענק שיחסל פה את כולנו". יפה שהעיתון נותן במה נרחבת לתושבים באזור, הקורבנות הפוטנציאליים של האסון הגדול הבא. חבל שבעלי העסק, משפחת עופר, אינם מוזכרים בדיווח.

"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, פועל הבוקר ללא מורא. "המפעלים האחראיים בבעלות משפחת עופר", קוראת כותרת ידיעה שאף היא מופיעה בכפולה הפותחת של העיתון. "למחדל יש כתובת", מוסבר בכותרת הגג לידיעה. עמיר בן-דוד מדווח כי "בתי-הזיקוק בחיפה, מפעל תרכובות ברום, מפעלי ים-המלח שהיו מעורבים בדליפה אתמול ברמת חובב, ואפילו המכלית שממנה דלף אתמול ברום בנמל חיפה – כל אלה שייכים לחברות שבשליטת החברה-לישראל של סמי ועידן עופר". בהמשך הידיעה מרחיב בן-דוד על המפעלים הכימיים השונים שבשליטת המשפחה. לידיעה אף מלווה תצלום של סמי עופר.

זו ידיעה עיתונאית מתבקשת ביום שכזה, אך למרבה הצער נדירה ביותר ועל כן ראויה לשבח: כל הכבוד לעמיר בן-דוד ולעורכי "ידיעות אחרונות" (בן-דוד ככל הנראה כבר לא ימונה לדובר באחת מחברות הבת של משפחת עופר, כך שהאומץ אינו רק של כלי התקשורת אלא גם, ואולי בעיקר, של הכתב החתום על הידיעה).

ישראל זקוקה לעיתונאים אמיצים וכלי תקשורת חזקים שלא יחששו, בעת הצורך, להפנות אצבע כלפי בעלי מפעלים המטפלים בחומרים מסוכנים שבהם מתרחשות תקלות קטלניות.

אם בעלי מפעלים יידעו שהם יסומנו כאחראים העליונים לתקלות, הדאגה לבטיחות, ולא רק לשורת הרווח, תעמוד תדיר לנגד עיניהם. לצורך העניין, אין זה משנה כלל אם הידיעה החריגה הזו מופיעה הבוקר בשל אינטרס סמוי כלשהו של בעלי "ידיעות אחרונות" לפגוע במשפחת עופר בתקופה זו או לא. העיקר שיש מי שפועל בשם קוראי "ידיעות אחרונות", ולא רק בשם המפרסמים בו.

א', ש', מ'

בחלק ב' של "הארץ" כותב צבי בראל על המתרחש במצרים, לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות. "דוגמה מאלפת להתנהלות מערכת הבחירות הציג בשבוע שעבר האתר 'אילאף'", כותב בראל, "שכתבו בקהיר, סברי חסנין, הצליח לראיין נשים מצריות שעיקר פרנסתן על 'בריונות בחירות'. הנשים הללו נכונות 'לעשות בעיות' למתחרים של לקוחותיהן – למשל לפברק הטרדה מינית או אונס, או להשתמש בנשק קר נגדם ולפגוע בבני משפחותיהם – אבל גם לארגן מסיבות ניצחון או אסיפות תמיכה".

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות לפרשת אורי בר-לב, שאחת הטענות המועלות בה היא שמקורה בניסיון למעין "בריונות בחירות" במשטרת ישראל.

אתמול הפכה הפרשה סבוכה עוד יותר עם הצטרפותה של ש', חברתה של מ', והטענה כי היה ניסיון של הניצב ואישה אחת לסמם אישה אחרת כדי לגרור אותה לאורגיה בשלישייה. החומרים הללו הם פיתוי אדיר עבור טבלואידים, ואכן הפרשה שוב כובשת הבוקר דפים רבים ומסוקרת בהבלטה בכל העיתונים ("הארץ" מצניע את העניין באופן יחסי).

"הטרדה מינית? אונס? יחסים בהסכמה? אהבה נכזבת או אורגיה סוערת של משולש רומנטי? זה נשמע כמו סרט למבוגרים, אבל זו המציאות הצהובה והעגומה שמתחוללת בצמרת כחולי המדים. פרשת ניצב אורי בר-לב – אחד המועמדים המובילים לתפקיד המפכ"ל הבא של המשטרה, למי ששכח – מסתעפת", פותח ב"ישראל היום" איציק סבן את הידיעה המרכזית על הפרשה.

מלבד ההתפתחויות בחקירה, סבן מדווח כי "באתר המשטרה, בעמוד המפרט את ערכי הארגון, נכתב במפורש כי 'השוטר יפעל מתוך הזדהות עם ייעודה של משטרת ישראל, רוחה, ערכיה, מטרותיה ומורשתה, בעת מילוי תפקידו ובחייו האישיים'". לידיעה אף מתלווה תצלום מסך של אתר המשטרה, כשהמשפט "בעת מילוי תפקידו ובחייו האישיים" מודגש בצהוב ומוקף עיגול אדום.

עוד בעיתון זה, ערן נבון מביא את עמדת אשתו של בר-לב, סופין. "יש אנשים שטמנו לאורי מלכודת", היא מצוטטת (בשיחה עם "מקורביה"). "אני תומכת באורי, אני עומדת מאחוריו, בוטחת בו, אנחנו חזקים ונעבור את זה".

בחלק ב' של "הארץ" משוחחת עפרה אידלמן עם רות רזניק, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, בעקבות פעילותה במאבק באלימות נגד נשים. "כבר כמה שנים אנו רואים את אותה רוטינה בתלונות על עבירות מין", אומרת אידלמן. "המתלוננות מסתתרות מאחורי אותיות ותמונות מטושטשות, בעוד גברים חשודים בעמדות כוח מכפישים את שמן כדי להרתיען מלהתלונן. מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה?". "רק להחמיר בעונשים של הגברים הללו", עונה לה רזניק. "עד היום אני חוששת שדברים כאלה לא נחשבים כפשע או כעבירה בעיני הציבור, דווקא אצל גברים בעמדות כוח, אדרבא, זה מוסיף לגבריות שלהם [...] מה שקרה בפרשת בר-לב לגבי א' זו שערורייה שאין כדוגמתה. חשפו את שמה, חשפו את התמונות שלה בצורה שמי שמכיר אותה יודע בוודאות מיהי, חשפו את העיסוק שלה. אין ספק שמי שמכיר את הגברת יודע במי מדובר, ולכך לא התכוון המחוקק כשדיבר על חסיון הקורבן, זה דבר חמור מאין כמוהו".

בתשובה לשאלה מה ניתן לעשות כדי למנוע את החשיפה של המתלוננות, אומרת רזניק: "להעמיד לדין את האנשים שחושפים אותן. גם לא לאפשר צילום שהוא לא מאוד מטושטש, וגם לא לחשוף את העיסוק של האדם. במקרה שלה העיסוק הוא מאוד ייחודי. אין אחת בארץ עם עיסוק כזה, וזה חמור ביותר, אני חושבת שנשים חייבות להתקומם נגד התופעה".

בעיתון "מעריב", שאתמול חשף בטעות לזמן קצר את שמה של א' בגיליון האלקטרוני שלו, נזהרים הבוקר זהירות יתרה. רק תצלום קטן ממדים של א' מופיע בכפולה הפותחת, וגם הוא עבר פיקסול כבד. לא זו אף זו, תצלום של ניצב בר-לב, שאף הוא מודפס בכפולה הפותחת, מופיע תוך אפקט פיקסול מוזר, ליתר ביטחון.

ב"גלובס" משוחח יובל יועז עם הפרקליטה של בר-לב, עו"ד אירית באומהורן, שבעבר תמכה בהעמדתו של קצב לדין בעבירות אונס. "צריך לזכור שגם כשהייתי בפרקליטות", היא אומרת, "טיפלתי בתיקים רבים של עבירות מין. התקשורת ידעה על התיקים שהוגשו, אבל לא על התיקים שנסגרו. בתיקים האלה נפגשתי עם המתלוננות, עשיתי להן קצת חקירה נגדית, לא אהבתי את מה ששמעתי, והחלטתי לסגור את התיק. כך שאת העבודה הזו עשיתי גם בצד האחר. לא יהיה לי קושי לחקור את המתלוננות גם הפעם מעל דוכן העדים, באופן תקיף".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור היתולי מאת רענן שקד, בעקבות הטענות למנאז' א-טרואה. "למה, אמרתי לעצמי, למה לא יכולת ללכת מההתחלה לקריירה במשטרה?", כותב שקד. "היית מטפס בסולם הדרגות ועד מהרה גם אתה היית מוזמן לשלישיות, לרביעיות או לשברים עשרוניים מפתים אחרים בבתי-מלון בהרצליה, תוך שאשת הקשר שלך עושה לך נעים בקשר".

"ידיעות אחרונות" מגלה יחס קליל לפרשה החמורה גם בעמודי הפייסבוק שלו. הדיווחים בעיתון המודפס מופיעים תחת הלוגו "שוטרים בכחול", אך העיתון אינו מסתפק בכך ומבקש את עזרת הציבור: "יש בפרשה הזאת הכל: הטרדה מינית, פרשיות רומנטיות בצמרת המשטרה, אשה מסתורית. רק דבר אחד עוד אין כאן: שם לפרשה. יש לכם רעיון?".

בין אי-בהלה להיסטריה

הכותרת הראשית של "הארץ" קוראת: "לשכת נתניהו: ראש המוסד הבא ימונה בתוך ימים". לצד כותרת זו מתפרסם דיווח מודגש מאת ליטל לוין על חילופי האש אתמול בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. שני חיילים דרום-קוריאנים נהרגו ו-18 בני-אדם נפצעו כשקוריאה הצפונית הפציצה ב-200 פגזים את האי הדרום-קוריאני יאונפיונג.

לוין, הנמצאת בסיאול, מדווחת כי "ברחובות סיאול לא ניכרה אתמול בהלה מיוחדת, בכבישים העמוסים של העיר התנועה המשיכה כהרגלה, והתושבים עסקו בעיקר בקניות לקראת חגי סוף השנה. אך אנשים התגודדו ליד מסכי הטלוויזיה המקומית, ששידרה ללא הרף את צילום הווידיאו המטושטש של הפגזים נופלים על האי יאונפיונג [...] קוריאה הדרומית הגבירה את רמת הכוננות של מטוסיה [...] גורלו של סיור עיתונאים בכירים בקו הגבול, אשר תוכנן ליום חמישי, טרם הוכרע".

מנגד, בועז ארד, כתב "ידיעות אחרונות בבייג'ינג ומי שביקר לאחרונה בקוריאה הצפונית, מדווח כי "המתקפה הפרועה השאירה את תושבי יאונפיונג בהלם [...] צברית עזרא, סטודנטית ישראלית שלומדת בסיאול, סיפרה אתמול ל'ידיעות אחרונות' כי גם לצעירים בבירה הגיעה ההיסטריה".

"אי הדייגים טווח אתמול, אך המטרה היא וושינגטון", כותב יוסי מלמן בטור פרשנות המתפרסם ב"הארץ". "פיונגיאנג מעוניינת שארצות-הברית תחדש את המגעים עימה ותחזור לשולחן המשא-ומתן". "אין הידברות עם מטורפים", פוסק דן מרגלית במאמר המתפרסם ב"ישראל היום" (וכולל בין היתר את הקביעה הבלתי מסויגת כי "צפון קוריאה חשודה בקיום קשרים הדוקים עם איראן ובמעורבותה בבניית הכור הגרעיני הסורי שנהרס בידי צה"ל"). "טהרן מביטה במצב הצפון-קוריאני בערגה", כותב נדב איל בטור פרשנות המתפרסם ב"מעריב". "[...] כפי שצפון-קוריאה מוכיחה, קשה מאוד להרתיע שלטון טוטליטרי שמחזיק בנשק גרעיני". "איראן עצרה לחלטין את העשרת האורניום בנתאנז", מדווח יוסי מלמן בראש עמ' 2 של "הארץ".

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר ושחר רן מדווחים ב"דה-מרקר" על ההתפתחות האחרונה במאבק בין קשת ל"ידיעות אחרונות": תלונה שהגישה קשת למועצת העיתונות בעקבות הכתבה שהתפרסמה במוסף "7 לילות" האחרון על ערוץ 24.

ברשימה מאת צבי בראל, שהוזכרה לעיל, כלול דיווח על ההגבלות השלטוניות במצרים לקראת הבחירות. למשל, "איסור על שידור ישיר של ראיונות רחוב אלא לאחר שתחנות הטלוויזיה יקבלו אישור מיוחד מאגודת הרדיו והטלוויזיה הממשלתית. תחנות טלוויזיה דתיות נסגרו כבר לפני כמה שבועות, ועיתונאים סיפרו שהם מקבלים טלפונים אנונימיים שמזהירים אותם מפני 'נקיטת עמדה'".

במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מאת שלי יחימוביץ' המשבח את העיתונאית כרמלה מנשה, לרגל קבלתה היום את פרס א.מ.ת. "מדובר בעיתונאית יוצאת דופן ומרשימה, אשר נתנה פרשנות חדשה ואמיצה לכיסוי התחום הצבאי – תחום מרכזי בהוויה הישראלית, הטביעה בו את חותמה הייחודי ותרמה לו עמוקות", כותבת יחימוביץ', ובסוף המאמר מוסבר כי הוא "מבוסס על מכתב ההמלצה של יחימוביץ' לוועדת הפרס".

במוסף "ספרים" של "הארץ" מתפרסמות שתי רשימות ביקורת [עמרי הרצוג ויצהר ורדי] וקטע מתוך "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", ספר מאת ג'ורג' אורוול שיצא כעת בתרגום חדש לעברית (הוצאת כנרת). "אורוול יוצא לחוות את העוני; אין זה עניין יפה כלל ועיקר, ובמקרים רבים גם נטול השראה", כותב הרצוג ובהמשך מוסיף: "הדמויות שעליהן מספר אורוול הן בעת ובעונה אחת קורבנות של מצב חברתי, וגם מפתח להבנתו". ורדי כותב: "גדולתו של 'דפוק וזרוק' נובעת דווקא מהיותו ספר פוליטי", ואילו קטע מהספר של אורוול נפתח במלים: "אתה מגלה איך זה להיות רעב".