בני הזוג שרה ובנימין נתניהו (צילום: אורי לנץ)

השמן והטעים הזה

"להביא לארץ 50 יתומים", קראה ביום שני השבוע כותרת לידיעה שהתפרסמה בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר דיווח כי במשרד החוץ שוקלים לאמץ כ-50 ילדים שניצלו מרעש האדמה בהאיטי ונותרו יתומים. "בכיר במשרד החוץ אמר כי מדובר בסוגיה מורכבת מאוד ולא בטוח שהיא אפשרית מבחינה משפטית ומוסרית", נכתב בידיעה. סוגיה בלתי אפשרית מבחינה מוסרית? לידיעה לא נלווה טור פרשנות מאת אסא כשר, כך שהביטוי נותר סתום. מי שהוזכר בידיעה מאת אייכנר היה ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, שהחליט לקלוט 179 ילדים וייטנמים שנמלטו ממדינתם. החלטה זו, החוזרת ומוזכרת במקרים שכאלה, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – מדינת ישראל מעודדת הגירה אליה של יהודים (ובעיקר לבנים) בלבד. גם ראש ממשלת ישראל הנוכחי הוזכר בידיעה. "אני חושב שהחובה שלנו כמדינת ישראל", צוטט בנימין נתניהו, "כמדינת העם היהודי שחווה אסונות, להתגייס מיד, וכך עשינו".

נראה כי הגיוס הלאומי למען ניצולי האיטי כילה את מאגרי הרגישות לאסונות של אחרים. "נתניהו מכריז מלחמה על הפליטים: מאיימים על קיומה הלאומי והתרבותי של ישראל", קוראת הבוקר כותרת לידיעה בשער "הארץ" [אורה קורן, ברק רביד ודנה ויילר-פולק]. מדווח בה כי בעת סיור שערך אתמול בדרום הארץ, אמר נתניהו כי "חייבים להפוך את הגבול עם מצרים לגבול של ממש ולעצור את השיטפון של מסתננים לשטח ישראל [...] זה מערער את שוק העבודה ואת המשק, והמסתננים עלולים למשוך אותנו לעולם השלישי". ב"ידיעות אחרונות", המדווח על ההתבטאות הזו של נתניהו בצמצום, לא מועלית השאלה אם סגירת הגבול לפליטים ומהגרי עבודה ממצרים היא סוגיה אפשרית מבחינה מוסרית. רוב הדיווח של איתמר אייכנר על סיורו של נתניהו בגבול עם מצרים (הכותרת היא ציטוט מפי ראש ממשלת ישראל – "זה מרענן לראות לוחמות") מוקדש לפרטים שוליים כגון רצונו של ראש הממשלה לאכול לוף במטבח הצה"לי במקום "סטייק אנטריקוט משובח".

למי ששכח נזכיר כי עד לפני כמה חודשים שימש כתב "ידיעות אחרונות", בין יתר תפקידיו, כתב לסיפורי זוטות מסיוריו של ראש ממשלת ישראל. הבוקר נכנס לנעליו הגדולות שלמה צזנה, כתב "ישראל היום", והוא ממלאן בכבוד. בתיבה המופיעה תחת הכותרת "נתניהו לטבח הצבאי: 'יש לך לוף?'", מגולל צזנה את מעלליו השובבים של ראש הממשלה. טורו של צזנה הוא מופת של חנופה עיתונאית – מאזכור כושרו הגופני של ראש הממשלה ("נתניהו טיפס על פיסטין לכיוון חדר האוכל וויתר על כלי הרכב"), עבור בשילוב המסר שנתניהו ביקש להעביר בסיורו ("כשהגיע הטבח הצבאי הסבריו החזירו את המציאות העגומה לצלחת של נתניהו. 'הייתי שף בבית-מלון באילת ופוטרתי', סיפר, 'ככה זה כשהגבול פרוץ והעובדים הזרים הם טבחים בשכר נמוך'") וכלה בהתפעלות מהעממיות החריגה של המנהיג הבכיר ("'לוף יש לך?', שאל נתניהו, שנזכר בימיו בסיירת מטכ"ל. אחרי חיפוש ארוך במטבח, נמצאה קופסת הבשר המשומר. נתניהו זכר פירמה אחרת, של ריכרד לוי, נגס מה'שמן והטעים הזה' כהגדרתו, והפטיר: 'פעם לא היו רושמים על הקופסה את הערך הקלורי כמו עכשיו'").

נותרה תעלומה אחת – מדוע צזנה מתאר בטורו את סלידתו של נתניהו ממנת סושי שהוגשה לו בחדר האוכל הצה"לי, בעוד אייכנר מדווח על סלידתו מסטייק? מישהו אמר "תוהו ובוהו בלשכת ראש הממשלה"?

הקרחונים נמסים

"הבוקר יפתחו בני הזוג נתניהו את עיתוני סוף-השבוע, וכמו תמיד הם יאשימו את כל העולם", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "את התקשורת ששותה את דמם, את היועצים, המקורבים ואנשי הלשכה שקצרה ידם מלהפוך את המגמה, את עורכי העמודים שבחרו בכוונה את הכותרות הכי מרושעות ואת הצילומים הכי אכזריים, את עורכי העיתונים, שלמרות כל הטלפונים, הבקשות והדרישות המפורשות – לא עצרו את מכונות הדפוס". אין לדעת אם בני הזוג נתניהו יגיבו לפרסומים הבוקר כפי שמתארת קדמון, אבל העיתונים בוודאי מספקים להם שלל סיבות לכעוס ולהאשים.

דיוקנה של שרה נתניהו, רעיית ראש ממשלת ישראל, ניבט הבוקר משערי העיתונים כולם. זהו אינו דיוקן מחמיא. הפצצה שהטיל "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר שולחת גל הדף בדמות רשימות דעה ופיסות רכילות, תזכורות מן העבר ותחזיות לעתיד. בשלושה עיתונים – "הארץ" ("פרשת חיי שרה"), "מעריב" ("סיפורי שרה") ו"ידיעות אחרונות" ("עלילות שרה") – כיסוי הפרשה מקבל את תו התקן "מיוחד". ב"ישראל היום" הכיסוי מיוחד רק בפועל, לא בשם. בהתאם לגרסת לשכת ראש הממשלה, מוכנס בעיתון זה שחקן נוסף לזירה ("פרשת שרה או פרשת 'ידיעות'"). הכותרת "הגברת" מופיעה הבוקר יותר מפעם אחת מעל כתבות על אודות שרה נתניהו, בניגוד גמור לבקשת מקורביה לכנותה "רעיית ראש הממשלה" ("על שום הרעות השוררת בין בני הזוג", מצטטות ענת מידן ונחמה דואק ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את המבקשים בשמה).

היחיד שמנסה לייצר ידיעה חדשותית בסבב הנוכחי הוא בן כספית, ב"מעריב". ביום ראשון השבוע פירסם מאמר חריף במידה חריגה נגד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ורעייתו שרה. במאמר תקף כספית גם את התקשורת הישראלית. "בכל הזמן הזה אנחנו ידענו את האמת ושתקנו", כתב. "'ידיעות אחרונות' הוציא ביום שישי את אפס קצהו של בדל הקרחון, שמסתתר מתחת למה שמכונה כאן 'לשכת ראש הממשלה'", הוסיף. הבוקר הוא מבקש להתחיל לפרוע את שטר ההתחייבות.

בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות, תחת הכותרת "לא רק העוזרת", מדווח כספית על "הסיפורים שלא סופרו על שרה נתניהו, האשה שאיתו, לצדו ולפניו". מה הם הסיפורים? חליפה יוקרתית שבה צולם נתניהו לקמפיין בחירות, ורעייתו דרשה לא להחזירה לצוות ההפקה; הדחת אנשי משק מבית ראש הממשלה עם חילופי השלטון; ראש לשכה המדווח לרעיית ראש הממשלה על הנעשה בה באופן שוטף; ותעלול המאלץ את שיירת ראש הממשלה להגיע לביתו ולאסוף משם את רעייתו, בניגוד למקובל בעבר. הפכו בסיפורים האלה חזור והפוך, התבוננו בהם מכל כיוון שרק תרצו, הם עדיין לא יזכירו את סיפורי השחיתות שיוחסו לראשי ממשלה קודמים בישראל כגון אריאל שרון ואהוד אולמרט. אם לאמץ לרגע את לשון ההפרזה של כספית, הם לא משתווים אף ל"אפס קצהו של בדל הקרחון" של השחיתויות שיוחסו לראשי ממשלה קודמים. בכל זאת הכותרת "סיפורי שרה" תופסת כמחצית משער "מעריב", וכל שער "מוספשבת" מוקדש לאיור בלתי מחמיא של רעיית ראש הממשלה.

במוסף פנימה מרחיב כספית את הסיפורים שלעיל, מצטט גם "אדם שעבד עם נתניהו צמוד וקרוב מאוד", שאומר לו "היא, בעצם, הבוס האמיתי", ומוסיף עוד כמה סיפורים מן העבר הרחוק והקרוב. בין היתר הוא מתאר "את הסיפור של עצמי. כי גם עיתונאים לא נמלטים מהגורל הזה". כספית מספר על יחסיו עם בנימין נתניהו כעיתונאי וכיצד הם עלו על שרטון לאחר שהרעיה למדה עליהם.

דרוש: תחקיר רציני

"קל מאוד להתייחס אל עלילות שרה כאל סיפורי רכילות. כאל משהו שמבייש את העוסקים בו. אבל התנהגותה והתנהלותה של אשת ראש הממשלה והשפעתה על ענייני המדינה תובעות תחקיר רציני", מחרה מחזיקה סימה קדמון אחר כספית ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן, או שאולי מאוחר מדי, לבדוק מה עושה התנהגות כל-כך לא מאוזנת, אם לומר זאת בעדינות, של האדם הכי קרוב לראש הממשלה על תפקודו של האיש שהכי משפיע על חיינו", היא מוסיפה.

בתפקיד התחקיר הרציני מגישות ענת מידן ונחמה דואק כתבה העוטפת את מאמרה של קדמון משני צדיו. הן סוקרות את אירועי השבוע האחרון, מוסיפות שני סיפורי רכילות למאגר סיפורי הרכילות על שרה נתניהו (דרשה מצוות המטוס שבו טסה עם פמליית ראש הממשלה שיותקן וילון הפרדה בין מושבה לבין מושבי יתר יושבי המטוס, למשל) ומגוללות מחדש פרשיות מן העבר. למעשה, נתח נכבד מכתבתן מוקדש לתולדות השערוריות של שרה נתניהו ותולדות הכתבות על שערוריות אלה, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". הצורך לצטט פרשיות מן הארכיון מצליח לגבור אפילו על החשבונאות הידועה לשמצה של "ידיעות אחרונות": שמו של מרדכי גילת, שמאשים בימים אלה את מו"ל "ידיעות אחרונות" בשורה של האשמות קשות, מוזכר כראוי בכתבתן של מידן ודואק כשהן נדרשות לתחקיר שפירסם יחד עם מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר לגבי הקשרים בין בני הזוג נתניהו לאבנר עמדי.

"כמו כף פלסטיק בפוליאתילן בתוך קרטון אטום בהדבקה כפולה"

ב"הארץ" היחס לפרשת נתניהו האחרונה רגשי פחות, תוך ניסיון להתבונן על הסוגיה ממרחק. "עד כמה היא באמת משפיעה ומי משפיע עליה - זו גם הפיסה שתחסר להיסטוריון בבואו לתעד את תקופת נתניהו השני, כי תמלילי ישיבות הממשלה וההליכים המשפטיים עם המובילים והעוזרות אינם מציירים תמונה מלאה", כותב אמיר אורן במסגרת הפרויקט המיוחד שמתפרסם במוסף "השבוע" של "הארץ". "הסיפור האמיתי עטוף היטב, כמו כף פלסטיק בפוליאתילן בתוך קרטון אטום בהדבקה כפולה". יוסי ורטר, הכותב לצד אורן, מציין כי "עוד לא הוכח כי תפקודו של נתניהו וכשירותו לקבל החלטות, לנהל דיונים ולנווט מדיניות מושפעים לרעה מהתנהגותה של רעייתו".

ורטר כותב גם כי "בקשתו מן התקשורת במסיבת העיתונאים לצדה של קנצלרית גרמניה: 'הפנו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי', נועדה יותר לצרכים פנימיים ולהפגנת רגישות. העובדה שנתניהו הזכיר, ביוזמתו, את ילדיו, לא היתה מקרית. הוא משוכנע שבנו הבכור יאיר, החייל, הוא הבא בתור. ששרה היא רק המנה הראשונה שהונחה על הגריל".

לשלמה צזנה, כתב "ישראל היום", פרשנות שונה באשר להערה של נתניהו על ילדיו. "מבין השורות אפשר להבין שהוא מכוון ל'ידיעות אחרונות', שכן מדוע הזכיר דווקא עכשיו את ילדיו? הרי לא הזכירו אותם בסיבוב הפרסומים הנוכחי. ההתייחסות הזאת נועדה להזכיר שתי פרשות שפורסמו על בנו החייל של ראש הממשלה, בהקשר לשירותו הצבאי. כך, למשל, במהלך הקורס שעבר, ביקרו החיילים גם במערת המכפלה בחברון, ולנתניהו הצעיר נלוו מאבטחים. נוהלי אבטחה לא קשורים להורים, אלא שכאן הוצגו הדברים על-ידי נחום ברנע ב'ידיעות אחרונות' כסיפור על כך שכולם במדים, אבל יש מי שמוגן יותר".

האומניפוטנציה של מוזס

הפרשנות הנוטה לראות בכל אחד מחלקי הפרשה השלכה של המאבק על השליטה בשוק העיתונות המודפסת מקבלת ביטוי נרחב בגליון "ישראל היום". "בתחושת חרדה כדאי למבקריו של העיתון להיכנס לכוננות ספיגה", כותב דן מרגלית בטורו השבועי. צזנה, כאמור לעיל, תורם את שלו. דרור אידר מקדיש עמוד שלם למניעיו של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, ועל הדרך מדברר את מניעיו של מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון.

"אני מאלה שגדלו על 'ידיעות אחרונות' באופן לעומתי", כותב אידר. "כלומר, עוד בהיותי נער רך בשנים למדתי לקרוא את העיתון באופן חתרני, לזהות את 'המחבר המובלע', כלומר את האג'נדה הפוליטית הנסתרת של העיתון. וכך, אט-אט גיליתי שרוב הציבור מודר מהעיתון כמו מרובה המוחלט של התקשורת הישראלית".

בהמשך כותב אידר: "העיסוק באינטרסים הכלכליים של העיתונים היא החמצה של העיקר. נכון שהאינטרסים הכלכליים של 'ידיעות אחרונות' נפגעים, אבל כאן אנחנו נוגעים בשאלה הפסיכו־פילוסופית שהאנושות דשה בה אלפי שנים: מה חשוב יותר לאדם: כסף או כוח? האם נוני מוזס צריך עוד כסף? אני משער שיש לו יותר משיש לרוב אזרחי ישראל. מה שנפגע כאן הוא הכוח, או יותר נכון תחושת האומניפוטנציה של מי שעד לא מזמן היה גוף התקשורת ההגמוני בשיח הציבורי. בהבל פיו, כך חשב, אני מניח, הוא יכול להשפיל מלכים עד עפר ולהגביה אחרים עד מרום. השליטה בפוליטיקה הישראלית לא שימשה רק אינטרסים כלכליים; היא השפיעה ישירות על סדר היום הפוליטי, וגם, חשוב לא פחות, על זה התרבותי. משום כך הדיונים על מלחמת העיתונים, וכמובן על זכויותיהן של עוזרות הבית, הם קצף על פני השטח. מתחת לפני השטח מורגשת רעידת אדמה תקשורתית ותרבותית, מהפכה שאחריה, יש לקוות, השיח התקשורתי יהיה מאוזן יותר".

פרשן "הארץ" אמיר אורן אינו מתרשם מהתיאוריה על המניעים הכלכליים של פרסום הפרשה האחרונה. "במלחמת העיתונים הנפוצים יש משהו מגוחך", הוא כותב. "תמים מי שמאמין שהמתג של אדלסון מוחזק בידי נתניהו. מי שאינו מצליח לשלוט באשתו, בוודאי לא יוכל לשלוט במיליארדר עיקש ובטוח בדרכו. טיפשי גם לחשוב שחלוקת חינם של יומון התומך בנתניהו תשמר את שלטונו. אילו היה מתאם בין תמיכת העיתון הנפוץ ביותר לבין ייצוב כסאו של ראש הממשלה, יקיר 'ידיעות אחרונות', אהוד אולמרט, היה ראש הממשלה לכל ימי חייו".

עוד שתי הערות על "ישראל היום"

הכותרת בראש שער "ישראל היום" מוקדשת לגידול במספר העותקים של גליון סוף השבוע. היא תואמת להפליא את ההתבטלות של בועז ביסמוט בפני הבורג' דובאי, המגדל הגבוה בעולם. בתצלום על שער "ישראל השבוע" נראה ביסמוט אוחז בגליון "ישראל היום" בעודו משקיף על דובאי ממרומי המגדל. זו בוודאי אינה הבשורה העיתונאית שדרור אידר מכוון אליה בכותבו על השינוי שאמור להביא עימו העיתון.

מצד אחר, בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מופיע הבוקר דיווח מאת מתי טוכפלד כי יו"ר קדימה ציפי לבני מנהלת מגעים לצירופו של דן חלוץ למפלגה. זהו פרסום ראוי לציון ב"ישראל היום", שכן מדובר בדיווח בלעדי. העיתון ראוי לשבח על הסקופ, אבל עצם הציון לשבח על כך שהעיתון פועל כעיתון ומביא מידע בלעדי מעיד על השגרה האפרורית השולטת בו במרבית הימים.

קריאת ביניים של יאיר לפיד

לפני שבועות אחדים נאם יואב קרני על עתיד החינוך בישראל במסגרת כנס של "גלובס". בכנס נשא דברים גם יאיר לפיד. כעת כותב קרני על לפיד, ועל מה שמכונה "חוק לפיד", במוסף "G" של "גלובס". "עיתונים היו מלכתחילה פמפלטים, קריאות רטוריות, הבעות קולניות של דעה. הם נולדו כדי לשרת עניינים פוליטיים. לא זו בלבד שלא היה גבול, דק או דקיק, אלא שהיתה דלת מסתובבת. פוליטיקאים היו עיתונאים כאשר לא יכלו להיות פוליטיקאים - והשתמשו בגלוי בעיתונאיותם, או בעיתוניהם, כדי לחזור אל הפוליטיקה. [...] זה לא היה זמן טוב. הסיכוי למצוא מידע ענייני היה קטן. אין צורך להתגעגע אל הזמן ההוא. חזרה אל הרגלים רעים היא רגרסיבית, היא צריכה לעורר התנגדות, בראש ובראשונה מצד עיתונאים".

בהמשך מוסיף קרני: "האם יאיר לפיד עיתונאי? אינני יודע. אינני בטוח אפילו שהוא היה מתאר את עצמו כעיתונאי. עיתונאותו היא סדרה של קריאות ביניים. הוא מקניט, בהצלחה מעוררת הערצה. הוא נותן קול, צורה ואינטונציה לרחשי הלב הלא-תמיד-מלומדים של הרבה משומעיו". בתזמון מושלם מופיעה הבוקר כותרת בשער "ידיעות אחרונות" הקוראת כי "ישראל מימנה סרט שמשווה כיבוש בשטחים לשואה". הכותרת מפנה לטורו השבועי של יאיר לפיד במוסף "7 ימים".

ענייני תקשורת

אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי "חוק לפיד צובר תאוצה". על-פי דיווחו, שישה חברי-כנסת צירפו אתמול את חתימותיהם להצעת החוק. אחת מהם, ח"כ ציפי חוטובלי, שימשה עד לא מזמן פרשנית בתוכנית אקטואליה.

מתי גולן מקדיש את טורו לציטוט מחליפת מכתבים שניהל עם השופטת בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, בעקבות כוונתה לצרף את מועצת העיתונות לערעור על פסק הדין במשפט בין סרן ר' לאילנה דיין. גולן מוצא אי-דיוקים בדברי דורנר וכותב: "היית מצפה שהיא תדייק בדבריה, שלא תציג דברים בצורה העלולה להטעות. אבל אולי הלהיטות לעזור לדיין היא שהכשילה את השופטת שבדורנר. הלוואי שהיתה מגלה, היא והמועצה, להיטות דומה במאבק נגד מוציאי דיבה, במקום בהגנה עליהם".

יאיר טרצ'יצקי מפרסם במוסף "G" של "גלובס" כתבה על המגזין "כביש 40", המקומון של מצפה רמון והסביבה.

מיכאל בריזון, הוא ב. מיכאל, מתראיין לרועי בהריר במוסף "תרבות" של "מעריב", וזאת לרגל עליית מופע סאטירי שהוא נמנה עם כותביו.