ילדים בלוב (צילום: Sebastià Giralt, רישיון CC BY-NC-SA 2.0)
הטעם הרע
לראשונה זה למעלה משבוע שהכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר אינן מוקדשות לגלעד שליט. מותו של רודן לוב, מועמר קדאפי, תופס את מרכז תשומת הלב על חשבון החייל הישראלי שחזר מן השבי. לכאורה, שינוי של ממש בסדר העדיפויות, בהתאם לנסיבות. בפועל, העיקרון המנחה את כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל נותר זהה: רגשנות, מציצנות, התבהמות.
פניו החבולות והמדממות של קדאפי הוצגו אתמול לראווה על-ידי מתנגדיו, רגע לפני שחוסל על-ידיהם. סרטון סנאף לכל דבר, שתיעד את רגעי חייו האחרונים, הופץ על-ידי סוכנויות הידיעות וכמה מכלי התקשורת בעולם והגיע עד לראש דפי הבית של אתרי האינטרנט הישראליים. הבוקר תורם של עיתוני הדפוס. להבדיל מאתרי האינטרנט, לעורכי העיתונים היו כמה שעות לחשוב ולתכנן כיצד, אם בכלל, להשתמש בתיעוד רגעיו האחרונים של הרודן המודח. התוצאה מעציבה ודוחה.
במרכז שער "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתפרסם הבוקר תצלום גדול של פני קדאפי לאחר שהוכה קשות. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" עוד שני תצלומים של פני קדאפי המוכה והחבול, ותצלום אחד גדול של אזרחים לובים הרוכנים מעל גופתו של הרודן ומצלמים אותה במכשירי טלפון ניידים (למרבה הצביעות, תצלום זה מודפס כשחלקי הגופה המרוטשים מפוקסלים). בכפולה הפותחת של "מעריב" תמונה נוספת של קדאפי מוכה וחבול ותצלום של פניו לאחר מותו.
אגב, תהליך הדה-טבלואידיזציה שעובר על "מעריב" ממשיך להתבצע תוך חתירה עצמית נגד המטרה. הכותרת הראשית אינפורמטיבית כמתבקש ("קדאפי נהרג בעיר הולדתו"), והיא בוודאי סנסציונית פחות מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("לינץ'"), אבל אין לכך חשיבות רבה משום שמתחת לכותרת האינפורמטיבית, ממש כמו מתחת לכותרת הסנסציונית, מתפרסם תצלום גדול של פני קדאפי הפצוע, שניות לפני שהוצא להורג.
בשער "ישראל היום" מודפס תצלום קטן של פני קדאפי לאחר מותו. תצלום נוסף של פני המת מתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון, מתחת לתצלום של הרודן בעודו חי ופצוע. ב"הארץ" משתדלים לשמור מרחק. בשער מתפרסם תצלום של אזרח לובי המחזיק בידיו תצלום של קדאפי הגוסס. בכפולה הפותחת המרחק מצטמצם – בתצלום לא גדול נראה קדאפי המוכה, שניות לפני שנהרג.
הפרשנים, כמובן, מתייחסים רק לברבריות של הלובים, לא לזאת העיתונאית של עורכיהם. "יום ארוך עבר על גופתו של מועמר קדאפי", כותב נדב איל בכפולה הפותחת של "מעריב". "[...] תמונות של שליט מפוחד ומדמם נגרר וסופג מכות מגברים חמושים, ואחר-כך הסוף הצפוי – גופה חצי עירומה מוטלת על טנדר. הסרטון, שהוקרן שוב ושוב ברחבי העולם, הוכיח, בלי ספק, שהטעם הרע שאיפיין אותו בחייו עבר בירושה לאויביו המרים".
"זו הגופה של מי שפעם היה הקולונל מועמר קדאפי", כותב בן כספית באותו עיתון. "אלה התמונות של 'לוב החדשה'. אם זהו פרצופה של לוב החדשה, אני כבר מתגעגע לישנה".
"הלינץ' האכזרי שבוצע בשליט לוב לשעבר מועמר קדאפי לא זיעזע איש – לא בלוב עצמה, אך גם לא באירופה ובארה"ב", כותב פרופ' אייל זיסר ב"ישראל היום". "[...] הנה כי כן, כשמדובר באינטרסים, כמו נפט למשל, נוח להם, למנהיגי העולם, שמישהו מבצע עבורם את המלאכה המלוכלכת, בלא בג"ץ ובלא ארגוני זכויות האדם, ואילו הם נותרים כשידיהם נקיות".
גם לעורכי העיתונים נוח שמישהו אחר ביצע עבורם את המלאכה המלוכלכת, תיעד מקרוב את הרודן הפצוע ואת גופתו החבוטה. אבל ידי העורכים לא יכולות להיוותר נקיות. ההחלטה לפרסם בהבלטה תצלום של פצוע קשה או גופה חבולה, יהא זה קורבן פיגוע תמים או רודן רצחני שהופל מכסאו, נותרת החלטה של העורכים.
לכאורה מדובר בעבירה על החוק הישראלי. תיקון מס' 11 לחוק הגנת הפרטיות, שהתקבל ואושר ונכנס לספר החוקים בתחילת השנה, קובע כי לפגיעה בפרטיות ייחשב "פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה", וכן "פרסום ברבים של תצלום גופת אדם גלויה באופן שניתן לזהותה". תיקון זה הוא אחד משרשרת חוקים הנמצאים בשלבים שונים של אישור ומאיימים להגביל את חופש הביטוי בישראל, תוך התערבות בהחלטות עיתונאיות.
אמנם יש בחוק גם הגנות שונות למפרסם, אבל לא לשון החוק היא העיקר כאן, אלא הערכים שמובילים את התקשורת הישראלית. אין בפרסום כל תרומה לקוראים, לבד מדרדור נוסף במשעול אל האדישות המוחלטת לחיי אדם.
כפי שעלה ממחקרו של טל מורס, ההחלטה של העיתונות הישראלית אם לפרסם או לא לפרסם תצלומי פצועים והרוגים תלויה פעמים רבות במניעים פוליטיים. בעוד שראשי התקשורת מצהירים על הסכמתם לרגולציה עצמית כדי למנוע פגיעה בפרטיותו של חייל יהודי שחזר מן השבי, הם פועלים כמעט כאיש אחד כדי להפיץ את דיוקנו הגוסס והמת של רודן ערבי. למעשיו הנוראיים של הרודן אין חשיבות מבחינת האפקט המצטבר. בכל מקרה גליונות יום שישי, המוכנסים כמעט לכל בית בישראל, יעמתו הבוקר את כל בני המשפחה עם תצלומי סנאף.
גלעד עדיין חי
גלעד שליט אמנם נדחק מהכותרת הראשית, אך עדיין זוכה לסיקור נרחב בעמודי החדשות, הגם שכמעט שום דבר משמעותי לא השתנה מאז שלשום. גואל בנו, איתן גליקמן ואושרת נגר-לויט מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי גלעד שליט יצא מביתו לטיול עם כובע מצחייה שעליו סמל חטיבת השריון שבה שירת, שיצא לטיול אופניים ושחייך. עוד מדווח כי צפה במשחק כדורגל ולמד מבני משפחתו על הרשת החברתית פייסבוק. בידיעה נפרדת מדווחים רוני שקד וגואל בנו כי שליט מבין ערבית, אך אינו מסוגל לדבר בשפה, כי במהלך שביו שמע ברדיו את רשת ב', גלי-צה"ל ורדיו דרום, וכי מדי יום שישי נהג לקבל משוביו מנה של עוף. ידיעה נוספת מוקדשת לאחותו של גלעד שליט, הדס שליט, שנמנעת מחשיפה תקשורתית.
"כלי התקשורת הישראליים כיבדו את משפחת שליט לכל אורך תקופת השבי של בנה", כותב ב"הארץ" מורן שריר. "לראיה, אחותו של גלעד, אשר סירבה להשתתף במשחק התקשורתי, נותרה מחוץ לפריים. אף מהדורת חדשות או עיתון לא פעלו כצהובון בריטי וחשפו את פניה. באותה מידה אין סיבה לחשוד שהם יפעלו בחוסר אחריות ויסכלו באופן מודע את חזרתו של גלעד שליט לשגרה".
בעמודי החדשות של עיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" מידע דומה על חזרתו של שליט לשגרה, אם כי לפי עדי חשמונאי ב"מעריב", היו אלה חבריו של שליט שהכירו לו את רשת פייסבוק, ולא בני משפחתו. בידיעה על האחות הדס שליט ב"מעריב" נכתב כי היא "מתרחקת מעיני התקשורת". הידיעה מלווה בתצלום של האחות.
בעמודי החדשות של עיתוני הבוקר גם מעט מידע ענייני הנוגע לשליט ולעסקה לשחרורו. חנן גרינברג מדווח ב"מעריב" כי בצה"ל לא מתכוונים לחקור את שליט בזמן הקרוב, בין היתר בשל ההערכה שאין לו מידע מודיעיני רב-ערך. ב"הארץ" מדווח חיים לוינסון כי יחיא סנוואר וזאהר ג'אברין, שני אסירים פלסטינים מבכירי חמאס שהתנגדו לעסקת החילופין, הושמו בבידוד כדי למנוע מהם לסכל את העסקה. לפי הדיווח, "מהאזנה לשיחות הטלפון שניהלו מהכלא, התברר כי סנוואר וג'אברין לוחצים על חבריהם בחמאס שלא להתפשר. בשל כך ביוני האחרון הוחלט להכניס אותם לבידוד כדי לנתק אותם מהעולם החיצון. ראש הממשלה הציג את מהלך ההכנסה לבידוד כ'הכבדה' על האסירים, אך כעת מתברר מה עמד מאחוריו. שר התחבורה, ישראל כץ, אמר בתשובה לשאלה בערוץ 2 על הכנסת אסירי חמאס לבידוד כי 'חלקם הוכנסו לבידוד כדי שלא יפריעו'".
המוספים השבועיים עמוסים עד להתפקע בכתבות ופרשנויות על עסקת שליט, רובם המוחץ עוסק בצד הישראלי ובחייל הישראלי. פה ושם נכתב גם על אחד מלמעלה מאלף האסירים שישראל שיחררה.
"ספק אם יש כיום יותר מעשרים אנשים בישראל המכירים את תמונת המו"מ המלאה", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף במוסף "השבוע" של "הארץ". "איש מהם אינו עיתונאי". בכל זאת משתדלים העיתונאים למלא את החסר.
במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כותב רונן ברגמן בהרחבה על המשא-ומתן לשחרור שליט. "חלק גדול ממה שניסינו לפרסם", כותב ברגמן, "נפסל על-ידי הצנזורה. עתה ניתן לפרסם לראשונה את תקציר ההתרחשויות מאחורי הקלעים". כתבתו עמוסה פרטים. בין היתר מצוין כי בשנת 2009 נתניהו נסוג ברגע האחרון מפשרה שלה כבר הסכים נציגו חגי הדס, והעסקה טורפדה. עוד כותב ברגמן כי ההסכם לעסקת שליט היה קרוב לחתימה זמן קצר לפני נפילת משטר מובארכ. בעקבות הפלת השלטון, הוחלט לדחות את החתימה והביצוע. לכתבתו נלווה תצלום ראשון של המתווך הגרמני, גרהרד קונראד.
"כבר שמונה שנים שאנחנו כותבים יחד", חושפים הראל ויששכרוף ברגע נדיר של גילוי אחורי הקלעים, "[...] לא היתה שאלה שבה הפערים בינינו היו גדולים יותר מאשר בפרשת שליט. [...] האחד (יששכרוף) נטה להדגיש את הרווח העצום הצפוי לחמאס מן העסקה ואת הסיכון העתידי הנשקף ממחבלים שישוחררו. השני (הראל) היה מודאג מהשחיקה בערך מרכזי של צה"ל לנוכח אי-החזרת שליט וסבר שלנוכח הכישלון המתמשך בהצגת אלטרנטיבה מבצעית לשחרור החייל, אין מנוס מעסקה, גם אם היא כרוכה במחיר כבד". הבוקר, עיקר הטור המשותף מדגיש את ההשפעה של העסקה על החלשת הרשות הפלסטינית וחיזוק חמאס.
עוד במוסף "7 ימים", כתבה מאת אמירה לם ואמיר שואן על מסע יחסי-הציבור שנוהל מטעם משפחת שליט לשחרור החייל השבוי. "המסר הראשון שביקשנו להעביר", אומר יועץ התקשורת בני כהן, "זה שגלעד שליט הוא הילד של כולנו. [...] אני זוכר, למשל, שביקשנו מהם תמונה של גלעד מחופש לליצן. במשפחה אמרו לנו: 'הוא חייל, למה לפרסם תמונה שלו בתור ילד?'. היה צריך להסביר להם שזה בדיוק הילד של כולם". במוסף "השבוע" של "הארץ" מנתח הצלם אלכס ליבק תצלומים אחרים של גלעד שליט שנבחרו להוביל את הקמפיין. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ראיון נרחב של נעם ברקן עם תמי שינקמן, אשת יחסי-הציבור שהובילה את הקמפיין. "נועם ואביבה לא בכו מול המצלמות. לא הזילו דמעה", היא אומרת (אולי בצער).
סייד קשוע כותב בטורו הקבוע "מוסף הארץ" על תחושותיו למשמע הבשורה על שחרור שליט והקביעה של אנשי תקשורת כי "יהודי אחד שווה אלף ערבים". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מסביר עורך המוסף גונן גינת מדוע יהודי אחד אכן שווה יותר מאלף פלסטינים, מדוע הפלסטינים ששבו את שליט וחגגו את שחרור האסירים הפלסטינים אינם בני-אדם, ומדוע אין זו גזענות.
חמשת המובילים, לא כולל החמישי
העימות האחרון עד כה בין המועמדים לראשות המפלגה הרפובליקאית, אחרון בשרשרת ארוכה של עימותים, התקיים ביום שלישי בלילה בקזינו (קרי: "מלון ומרכז קונגרסים") של שלדון אדלסון בלאס-וגאס, האיש השמיני בעושרו בארה"ב, ידידו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והמממן של החינמון "ישראל היום".
נטשה מוזגוביה מדווחת במדור חדשות החוץ של "הארץ" על עיקרי הדברים שנאמרו בעימות. ב"ישראל היום" מדווח בועז ביסמוט מלאס-וגאס, ומבטיח כי בשבוע הבא יתפרסמו בעיתון ראיונות בלעדיים שערך עם חמשת המתמודדים המובילים. הכותרת: "5 מתמודדים מובילים – וכולם מאוחדים בתמיכה בישראל".
לפי ביסמוט, "במהלך הראיונות המיוחדים שקיימנו השבוע בלאס-וגאס עם חמשת המועמדים המובילים לנשיאות ארה"ב מטעם הרפובליקאים, היה מדהים לגלות את אכזבתם מהמדיניות של הנשיא אובמה כלפי ישראל ולהבדיל כלפי איראן, וגם את נכונותם להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל מתל-אביב לירושלים".
פרט שנמצא בדיווח של מוזגוביה ולא בדיווח של ביסמוט: אחד המועמדים, חבר הקונגרס רון פול, קרא להפסיק לאלתר את הסיוע האמריקאי לישראל (תיקון, 22.10: ביסמוט מציין זאת בכתבתו). פרט נוסף שראוי לציון: פול הוא אמנם אאוטסיידר במפלגה הרפובליקאית, אך לפי שקלול סקרי דעת הקהל, הוא נמצא במקום החמישי במירוץ, עם כמעט פי שניים אחוזי תמיכה מאשר מישל בקמאן, חברת קונגרס שנכללת ברשימת חמשת המועמדים המובילים של "ישראל היום".
פרט שלא מופיע באף אחד מהדיווחים: לאחר שהמועמד המוביל בימים אלה, הרמן קיין, תקף בחריפות את המפגינים בוול-סטריט והסביר כי העניים בארה"ב אשמים במצבם, הריע למשמע דבריו המארח, שלדון אדלסון. במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום", יש להדגיש, כתבה נרחבת ומחמיאה מאת יוני הרש על תנועת המחאה החברתית בארה"ב.
אגב חדשות חוץ, לעיתון "מעריב" הבוקר מדור חדשות חוץ ראוי הנפתח בידיעה על הפגנות אלימות ביוון לנוכח תוכנית הקיצוצים, וממשיך בידיעה על מתקפה של צבא טורקיה על המחתרת הכורדית לאחר הריגת 24 חיילים ואזרחים. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על המהומות ביוון מתמצה בידיעת תצלום קטנה בתחתית עמ' 7. בראש עמ' 8, לעומת זאת, ידיעה בולטת מדווחת כי לנשיא צרפת ורעייתו נולדה בת
אפשר שהמערכה נגד הבנקים עומדת להתחיל
סבר פלוצקר מבקש בטורו הקבוע במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" להבדיל בין המחאה האמריקאית לזו הישראלית. "הבנקאות האמריקאית נכשלה בגדול, ועל כשלונותיה משלמת כיום כל האומה האמריקאית", הוא כותב. "מערכת הבנקאות הישראלית צלחה את המשבר בהצלחה, והצלחתה הצילה את המשק. בישראל אין טעם 'לכבוש את רחוב אחד-העם' כדי להיפרע מהבנקאים: ממשלת ישראל לא חילצה אף בנק ולא הזרימה אף אגורה להצלת הבנקים.
"[...] אין למחאה מה לחפש אצל הבנקים, כי הם תיפקדו מעולה במשבר ולמעשה הצילו אותנו משיניו. [...] אם היא מחפשת יעד אמת לביקורת במגזר הפיננסי, צריכה לפיכך להיות מופנית נגד מי שהטיפו ודחפו להרחבתו בטרם עת ורגולציה של שוק ההון החוץ בנקאי. נגד מי שחלמו ולחמו, ממניעים שונים, למען 'וול-סטריטיזציה' של ישראל".
"לזכותם של המוחים בארצות-הברית ייאמר שהם הגיעו מהר מאוד אל לב הבעיה", כתב דרור פויר בגליון "גלובס" האחרון. "[...] אנחנו עדיין לא הגענו אל הבנקים ואל הבנקאים. עמיתי עירן פאר פירסם השבוע ב'גלובס' כי הכנסות הבנקים יגיעו השנה ל-25 מיליארד שקלים. 8 מיליארד מתוכם, לפי הערכות מוועדת טרכטנברג (לא נמסרו פרטים מדויקים יותר), הם סכום עודף שאותו גובים הבנקים ממשקי הבית, שזה אתם ואני. כלומר, מחירי העמלות והמרווח הפיננסי במגזר הקמעוני גבוהים בכשליש מהמחיר התחרותי. 8 מיליארד שקלים. זה בהחלט שוד הבנק הגדול בישראל.
"[...] האם נוכל לקום נגד הבנקים כמו שעשינו מול תנובה? אני רוצה לחשוב שכן, אבל האמת היא שאני בכלל לא בטוח. לפיתתם של הבנקים אותנו חזקה הרבה יותר מאחיזתן של חברות כמו תנובה, למשל. למעשה אין בכלל מה להשוות. מול תנובה אנחנו חזקים, כי הכסף שלנו עלינו. מול הבנק אנחנו מראש חלשים, הכסף שלנו אצלו. [...] אבל רגע. הרי מה למדנו: שלבד לא נצליח. למדנו גם שאני, ואת, ואתה, והוא, והם, וזאת וזה, כולנו יחד זה הרבה אנשים. והרבה אנשים חייבים הרבה כסף. והרבה כסף הוא הרבה כוח גם – ואולי במיוחד – כשאין לך אותו. ולמדנו עוד משהו מכל המחאה הזו, לא? למדנו שאפשר להפוך את השיח על פניו. זה לא (רק) שאנחנו חייבים הרבה כסף לבנק, זה הבנק שגנב – סליחה, גבה – הרבה כסף מאיתנו. הוא עשה זאת כשהמשטרה בצד שלו. כך צריך להסתכל על המציאות. הם מתחילים להבין את זה. ומה שיותר חשוב: גם אנחנו".
ענייני תקשורת
ג'ודי ניר-מוזס-שלום מתראיינת ל"דה-מרקר" [אבשלום חלוץ ורותם שטקרמן] ומדברת, בין היתר, על עסקי "ידיעות אחרונות". "המשכורת מאוד נמוכה", היא אומרת בתשובה לשאלה על שכרה מהעיתון. "גם הדיבידנדים זה לא להיט, אף פעם לא היו. לאבא שלי היתה מדיניות להשקיע את הכסף בחברה". על העסקה של שותפה זכי רכיב לרכישת "מעריב" היא אומרת: "היו אי-דיוקים בנתונים שנמסרו לו, בלשון המעטה". בתשובה לשאלה איזו השפעה יש לה על המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" היא משיבה: "אין לי שום השפעה. יש מנהל אחד שקוראים לו נוני, אחי הבכור".
במוסף "ז'ורנל" של "מעריב" מראיין הילו גלזר את רפי גינת, לשעבר עורך "ידיעות אחרונות". בתשובה לטענות שהשמיע בעבר עורך "7 ימים" ניר בכר, כי גינת עיכב פרסום תחקיר על אלי לנדאו משיקולים לא עיתונאיים, אומר גינת כי התחקיר "עוכב בשבועיים מסיבות משפטיות". גינת מוסיף כי "כל הטיעונים [של בכר] הם קשקוש ודמגוגיה. פיטרתי את בכר לא בגלל הכתבות האלה, אלא בגלל הדלפות נגדי ונגד העיתון ל'הארץ'". בכר מגיב על כך בכתבה ועומד על טענתו שהתחקיר עוכב על-ידי גינת ללא קשר לייעוץ המשפטי שקיבל.
במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי כתב "במחנה" ו"העולם הזה" לשעבר, יוסי (ג'וזף) ינאי, נידון בארצות הברית ל-80 שנות מאסר לאחר שהורשע בפיתוי קטינות והברחתן למדינה למטרת ניצול מיני.