לוט בערפל

בשבוע שעבר פירסמה לילך ויסמן במדורה הקבוע ב"גלובס" רשימה על התפוררותה של לשכת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, וזאת על רקע עזיבתו של ראש מערך ההסברה ניר חפץ. "נקודת המפנה", כתבה ויסמן על יחסו של נתניהו לחפץ, "היתה לפני כמה שבועות, כשלנתניהו התברר באופן חד-משמעי כי האיש שאמור לשרת אותו ולהביא לו תועלת גורם למעשה לנזק ודואג להשמיץ אותו באוזני עיתונאים".

בהמשך הרשימה כתבה ויסמן, בעקבות התפטרות חפץ: "יש מי שאומרים שנתניהו מצפה שבשבועות הקרובים יניח גם מזכיר הממשלה צביקה האוזר מכתב דומה על שולחנו. זאת לאחר שהתבררו מספר עובדות שהצליחו להפתיע אפילו את רה"מ לגבי מידת נאמנותם של השניים. גורמים בטחוניים וגורמי אכיפה בודקים חשד להדלפה של ידיעה בטחונית של גורמים בכירים בלשכת ראש הממשלה. רוב הקרחון עוד מתחת למים, אבל העיתון הכווייתי 'אל-ג'רידה' שופך קצת אור על הפרשה: הבוקר דווח כי חפץ לא התפטר מתפקידו, אלא אולץ לעזוב אותו לאחר שהתגלה שהדליף מידע מדיונים בטחוניים סודיים, ומציין כי בקרוב גם האוזר יעזוב מאותה הסיבה". לידיעה לא צורפה תגובת חפץ והאוזר.

אתמול התפוצצה הפרשה והפכה פומבית, בחלקה. "מזכיר הממשלה, ראש הלשכה ובכירים נוספים נחקרו בשב"כ בחשד להדלפה של מידע סודי", קראה כותרת לידיעה מאת ויסמן ב"גלובס". בידיעה דיווחה ויסמן כי "ההדלפה, מתוך ישיבה רגישה וסגורה, התרחשה לפני כארבעה חודשים. ראש הממשלה, שהחל לחשוש שחומרים מודלפים מישיבות סודיות, ביקש מהשב"כ לחקור את כל אנשי הלשכה. הוא דן בנושא עם ראש השב"כ יובל דיסקין, ובעקבות זאת עקב השב"כ אחר כל פקידי משרד ראש הממשלה והאזין להם. מאוחר יותר הוזמנו כאמור כולם לבדיקת פוליגרף".

לידיעה צורפה תגובת השב"כ, שמצא כי "ההדלפה לא בוצעה על-ידי גורם כלשהו בלשכת ראש הממשלה", ותגובת ניר חפץ, שאמר: "רה"מ מעולם לא ביקש ממני לעזוב את תפקידי, לא ישירות ולא בעקיפין, ואפילו לא ברמז, וגם אף גורם אחר לא ביקש זאת אף פעם, ההפך הוא הנכון. משביקשתי מראש הממשלה לסיים את תפקידי בשל שחיקה אישית, הוא ניסה לשכנעני להישאר תקופה נוספת, ותוך שהוא מדגיש שוב ושוב את שביעות רצונו הרבה מעבודתי".

כותרות על חקירה השב"כ למציאת המדליף מופיעות בעמודי השער של כל עיתוני הבוקר וידיעות על כך מתפרסמות בכל הכפולות הפותחות.

מה בדיוק הודלף ואיזה כלי תקשורת פירסם את תוכן ההדלפה? ב"ישראל היום" מדווח שלמה צזנה כי "תוכן המידע שהודלף לפני כשלושה חודשים לוט בערפל, אולם ככל הנראה מקורו בשיחה טלפונית שניהל נתניהו עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. על-פי גרסה אחרת, המידע דלף בשיחה שקיים נתניהו בנוכחות יועציו".

ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על החקירה איתמר אייכנר וטובה צימוקי. הם מעניקים קרדיט לכתב גלי-צה"ל ספי עובדיה, שחשף את הפרשה אתמול, ומדווחים כי החקירה עסקה בדליפת מידע לגבי "שני נושאים רגישים: האחד הוא פרסום על שיחה שניהל נתניהו עם ולדימיר פוטין ובו ביקש שרוסיה לא תמכור טילי אס-300 לסוריה, והשני עסק בדיון סודי שבו השתתפו מספר מצומצם של שותפי סוד".

עיתון "הארץ" הוא היחיד שמעניק לפרשה את הכותרת הראשית: "בהוראת נתניהו, השב"כ חקר את יועציו בחשד להדלפות". ברק רביד ותומר זרחין מצטטים "מקור בכיר בלשכת ראש הממשלה", שאומר להם כי "ההדלפה גרמה נזק למדינת ישראל". על-פי דיווחם, "הרקע לחקירה היה הצטברות של פרסומים בתקשורת בפרק זמן קצר יחסית, לגבי סוגיות מדיניות-בטחוניות בהן עסק נתניהו. ככל הנראה, אחת ההדלפות היתה של פרטים מתוך שיחה מדינית שקיים נתניהו עם מנהיג זר".

מעבר לכך מזכירים ב"הארץ" כי "לפני עשרה חודשים, במהלך ביקור מדיני במוסקבה, רתח נתניהו על פרסום ב'הארץ' ולפיו נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב התחייב כי ארצו לא תמכור טילי 300-S מתקדמים לאיראן". על-פי הדיווח, נתניהו "דרש לדעת את זהות המדליף ואיים כי יורה לשב"כ לפתוח בחקירה". מיד בהמשך מצוין בדיווח כי "למרות איומיו, לא עשה אז נתניהו דבר".

בטור פרשנות נלווה מסביר אמיר אורן כי "העניין נשוא החקירה אסור בפרסום – אף שלא היה כך מראש, הוא מקבל מעמד כזה, לפי חוק השב"כ, מרגע כניסתו תחת כנפי השירות – אך אם להאמין לשב"כ, חלופה שאינה פסולה בהכרח, הוא מהסוג המצדיק (באישור היועץ המשפטי) חקירה". הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין מייחס חשיבות לכך שאורן פותח את רשימתו בהתייחסות מפורטת לבקיאותו של סגן ראש השב"כ בבדיקות פוליגרף. לדעת סילברסטיין, המידע שהודלף קשור לקידומו המתוכנן של י' לתפקיד ראש השירות.

ב"מעריב" מפרסם אלי ברדנשטיין בזהירות המתבקשת כי מקור החקירה ב"מספר הדלפות רגישות לעיתונות, ובהן הדלפה של שיחה שקיים ראש הממשלה עם מנהיג זר, כנראה ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין".

בשעה שכל עמיתיו נזהרים, מסייגים או לכל היותר רומזים, מדווח בן כספית ב"מעריב" באופן ישיר ובגובה העיניים. "אז מה קרה שם?", הוא שואל ומיד עונה, "זה פשוט: היתה הדלפה (ל'הארץ') של פרטי המפגש בין נתניהו לנשיא רוסיה מדבדב. ההדלפה כללה חומרים רגישים [...] כעבור כמה חודשים שוב הדלפה, הפעם של שיחת טלפון בין נתניהו לראש הממשלה הרוסי פוטין".

כיצד פעלו בשב"כ כדי לחשוף את המדליף? ב"ידיעות אחרונות" מדווחים אייכנר וצימוקי כי מספר הנחקרים היה עשרה לכל הפחות, ומציינים כי "באחרונה פקידים בכירים אף טוענים כי מתבצעות האזנות סתר". בדיווחם מוזכר גם הפרסום ב"אל-ג'רידה" על חפץ והאוזר, אם כי בהקשר זה נכתב כך: "המידע הספציפי על חפץ והאוזר אמנם שקרי, אך המשמעות היא שמישהו בלשכת רה"מ הדליף את דבר חקירת השב"כ לעיתון בכוויית כדי 'לחסל' שני בכירים בלשכה". דובר משרד המשפטים העביר תגובה שלפיה לא בוצעו האזנות סתר בחקירה.

לפי טורו של אורן ב"הארץ", בפוליגרף נחקרו "שבעה או שמונה שותפי-סוד בלשכה". האזנות סתר אולי לא היו, אבל אורן מציין "אמצעים אחרים (למשל, ניתוח נתוני התקשורת שלהם עם עיתונאים, לגוף העניין וכתשתית לשאלות שהוטחו בהם במבדק הפוליגרף)". ב"מעריב" כותב כספית כי "על-פי כמה מקורות, [החקירה] כן כללה העברת פלטי שיחות ומסרונים".

עוד מציין אורן בטורו כי מהודעת השב"כ משתמע שנמצא המדליף, מחוץ ללשכת ראש הממשלה. בידיעה ב"הארץ" על מחויבות מדבדב לא למכור טילים לאיראן דווח כי "בחלק הראשון של הפגישה [בין נתניהו למדבדב], שנמשך שעתיים, השתתפו מהצד הישראלי ראש הממשלה נתניהו, שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין, היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד והמזכיר הצבאי האלוף יוחנן לוקר".

על הידיעה בדבר מחויבות מדבדב לא למכור טילים לאיראן חתום ברק רביד. אם נכונים הדיווחים כי ידיעה זו חוללה את חקירת השב"כ, עולה באופן טבעי השאלה אם רביד נחקר על-ידי השב"כ, והאם פלטי שיחות הטלפון והמסרונים שלו נשלפו ונבדקו כדי לחשוף את מקורותיו. באף עיתון, גם לא ב"הארץ", אין התייחסות לסוגיה זו הבוקר. כמו כן, גם אם אכן נמצא הגורם המדליף ותוכן ההדלפה אמנם רגיש ובעל פוטנציאל לגרימת נזק משמעותי, אין הבוקר דיווח על כך שהמדליף נמצא במעצר בית לקראת הגשת כתב אישום על ריגול חמור תוך כוונה לפגוע בבטחון המדינה, כפי שהיה במקרה של ענת קם.

ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" מקדישים כמה פסקאות כדי להדגיש את החריגות של חקירת השב"כ והשימוש שנעשה במכשיר הפוליגרף. ב"ישראל היום" מתייחס לכך פרשן הבית דן מרגלית, ופוסק לקולא. "שלטון חייב להיזהר מאוד בהחליטו להפעיל את השב"כ נגד מדליפים", הוא כותב. "[...] אתמול קמה סערה, אבל האמת צריכה להיאמר: כאשר ממשלה יוזמת חקירה (והיא צריכה לעשות כן במשורה), אין מנוס מלהציע לחשודים שהיו שותפי סוד למידע הבטחוני הדולף את הפרק המאוס של בידוק ב'מכונת האמת'. לא נעים, לא נורא".

מן הנעשה בעולם

"מסתורין עולמי: מה הורג את הציפורים והדגים?", שואלת כותרת בתחתית שער "ישראל היום". בראש מדור חדשות החוץ של "ישראל היום", המתפרסם בעמ' 21, מדווח עורך המדור בועז ביסמוט על כמה אירועים שבהם מתו בעלי חיים בהמוניהם. זו אינה רק הידיעה המובילה את המדור, היא גם תופסת את רובו המכריע.

ביסמוט מדווח כי "בתחילת השבוע היו אלה שחרורים אדומי כנף שנפלו מתים מהשמים בארקנסו, ארה"ב, אחר-כך נמשך גשם הפגרים גם בלואיזיאנה, ובקנטאקי אלפי זרזירים נמצאו מתים על הקרקע. במרילנד נפלטו רבבות דגים למפרץ צ'ספיק. [...] ביום רביעי גילו תושבי פלצ'ופינג שבשבדיה כ-100 עורבים מוטלים מתים ברחבי העיר המושלגת. [...] באותו היום, כ-200 ציפורים נמצאו מתות ליד כביש מהיר בטקסס ואלפי דגים מתים אותרו בחופי פלורידה. לחוף פרניה שבברזיל נפלטו 100 טונות של דגים, בעיקר סרדינים, דגי מוסר ושפמנונים. [...] בחצי האי קורומנדל שבניו-זילנד גילו אתמול תושבים מקומיים אלפי דגים מוטלים על החול [...] לחופי קנט שבבריטניה נפלטו כ-40 אלף סרטנים מתים".

על-פי ביסמוט, רבים בעולם רואים במקרי המוות האלה את הסימנים הראשונים לאפוקליפסה (הוא אינו מציין את הזווית הישראלית, שלא לומר "ישראל היומית", של האפוקליפסה – האירוע הראשון התרחש בעיירה ושמה ביבי). ביסמוט אמנם מדווח על הסברי מדענים לגבי מקרי המוות, ומתחת לידיעה מתפרסם טור קצר מאת ד"ר רון אלעזרי-וולקני, מנהל הגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב, הכותב: "לא הייתי ממהר להציג את האירועים הללו כתחילתו של סוף העולם", ובכל זאת ביסמוט פותח את דיווחו במשפט "בני המאיה, קבוצה של שבטים אינדיאניים באמריקה התיכונה, האמינו כי לקראת סוף 2012 יקיץ הקץ על הציביליזציה. האם הנבואה הזו אכן עומדת להתגשם?", ומסיים במשפט: "אם אתם בכל זאת מודאגים או רוצים להתכונן, על-פי הנבואה של מאיה, הקץ יקיץ ב-21 בדצמבר 2012".

ביסמוט גם מצטט בדיווחו מאתר בשם "פריסונפלנט" טענה של "חובבי תיאוריות הקונספירציה", שהאשימו את ממשלת ארה"ב "בניסויים סודיים בנשק ביולוגי ואלקטרומגנטי, שלהם כבר היתה בעבר השפעה על בעלי חיים ובני-אדם". ההסתמכות על מקורות מפוקפקים ומתן הד לתיאוריות נטולות הוכחה מחבלים באמינות של עיתון "ישראל היום". נראה כי גישה זו נובעת מרצון לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר, גישה המאפיינת את מדור חדשות החוץ של העיתון ומחבלת בתדמית הרצינית ש"ישראל היום" משתדל להעניק לעמודי החדשות שלו.

בינתיים, במדור ההיתולי "מסימני האפוקליפסה" המתפרסם מדי שבוע במוסף "הארץ", מצוין כי "עבר שבוע מאז השריפה ליד שפיים, וברכבת ישראל אין עדיין הערכה לגבי המועד שבו יחזרו לוחות הזמנים לסדרם, וגם לא תשובה לשאלה מהו מקור התקלה שגרמה לשריפה". הנה ניחוש למועד חזרת לוחות הזמנים של הרכבת לסדרם: 21 בדצמבר 2012.

עושים לביתם

במדור הכלכלה של "ישראל היום" מדווח יורי ילון כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר אמש כי התקציב הממשלתי של פרויקט תגלית יגדל בצורה משמעותית". באופן חריג, לא מצוין בגילוי נאות הקשר של הבעלים של "ישראל היום" לפרויקט תגלית.

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך צחי כהן עם גון בן-ארי, לרגל הוצאת ספרו החדש. בכתבה מצוין כי בן-ארי כותב באופן קבוע במוסף "7 לילות" של העיתון. "הוא מצטיין במיוחד בז'אנר הכתבות ההרפתקניות, שלצורך הכנתן הוא תורם את גופו", נכתב. אף שהראיון עוסק בצדדים שונים של חייו, מובן שלא מצוין דבר לגבי תביעת הדיבה שבה הוא מעורב יחד עם מערכת "7 לילות". במחשבה שנייה, אולי בן-ארי נשאל על כך, אך החלק הזה של הראיון לא נכנס לכתבה הסופית. אחרי הכול, כפי שהעיד עורכו רביב גולן בבית-המשפט, "במהלך ראיון ממוצע נאמרים עשרות אלפי מלים, אתה לא יכול להכניס עשרות אלפי מלים בכתבה של 1,700 מלים. אתה צריך לערוך".

תחת הכותרת "דיל ב-4 דקות" מדווח דני ספקטור בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" על "היסטוריה והיסטריה". על-פי דיווחו של ספקטור, "אתר הרכישות הקבוצתית BigDeal מבית ynet עשה אתמול היסטוריה, כשלראשונה בישראל נמכרו 200 שוברים בארבע דקות". ספקטור ממשיך ומדווח על המבצע המוצלח, שנעשה בשיתוף רשת מגה, ומצטט את אלי צור, מנהל האתר, שאומר: "בשבועיים האחרונים מכרנו מספר רב של שוברים, והדיל היומי עם מגה קיבע אותנו סופית כאתר המבצעים של המדינה".

סלפסטיק

"עקב התחלקות על קליפה של בננה או משהו כזה, נבצר ממני לכתוב כשלושה חודשים", פותח הבוקר יואל מרקוס את מאמרו במדור הדעות של "הארץ". בהמשך הוא כותב: "אחרי שלושה חודשים של הינזרות מכתיבה, אני מוצא ישראל בתהליך הידרדרות פנימי. העוני, הפשיעה, התרופפות הביטחון האישי, הקלות שבה אנשים רוצחים ונרצחים, השכרות, האלימות, נשיא מדינה אנס, שחיתות פוליטית וכיו"ב". את עיקר טורו מקדיש מרקוס לביקורת על ראש הממשלה ושר הביטחון, עם דגש ניכר על שר הביטחון.

"למה הוא נשאר?", שואלת כותרת רשימתו של אלוף בן בשער מוסף "הארץ השבוע", כשהכוונה היא לשר הביטחון אהוד ברק. בן מצטט את ברק שאמר השבוע בהרצאה, "יש קצרי רוח שאומרים, מה אנחנו מחכים בממשלה [...] אני יודע קצת יותר, ואני יודע שלא הגיע הזמן". על-פי בן, ברק הציב לנתניהו אולטימטום ליוזמה מדינית – אפריל-מאי השנה. בן כותב: "ברק מאוהב בלוח השנה; אילו חי בימי קדם, היה משרת ככוהן גדול ועסוק בחישוב מסלולי השמש, הירח והכוכבים. הערכות המצב שלו נשענות תמיד על תאריכים. אז הנה תאריך היעד החדש, באביב".

לרתום את השכול

"המתקפה בעצרת – פוליטית", קוראת כותרת ב"ישראל היום" הנתונה בין מרכאות ומתייחסת לעצרת הזיכרון בבית-אורן, שבמהלכה מחו משפחותיהם של קורבנות השריפה בכרמל נגד שר הפנים וראש הממשלה. הדוברים האחראים לציטוט בכותרת: "בכירים בליכוד".

על-פי הידיעה, מאת מתי טופכלד, "אליק רון, שהתפקד לאחרונה לקדימה, היה שותף למהלך 'פיצוץ' אירוע הזיכרון". טוכפלד מצטט "גורמים במערכת הפוליטית" שאומרים לו: "נראה כי לאליק רון ולדני רוזן, בן זוגה של אהובה תומר ז"ל, אינטרס פוליטי משותף. אין זה מפתיע שבעוד רון מצטרף לקדימה, רוזן מעיד על עצמו כי הוא קרוב לציפי לבני ומודה שאף שוחח איתה בימים האחרונים".

עוד מדווח טוכפלד כי "כמה משפחות שכולות אמרו שאליק רון יצר איתן קשר וניסה לרתום את השכול שבו הן נמצאות לפעילות נגד הממשלה ולמחאה ציבורית. כל זה אירע לפני שנודע כי רון התפקד לקדימה. כמה מבני המשפחות אמרו שהם נדהמו לשמוע שלרון יש כוונות פוליטיות, משום שחשבו שהוא בא אליהם בידיים נקיות".

"כאשר פתח ראש הממשלה בנאומו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "הוא הישיר מבט – לא אל המשפחות השכולות: אל המצלמות. הוא דיבר מעל לראשי המשפחות". באותו מוסף כותב חנוך דאום: "האירוע לזכר ההרוגים באסון הכרמל היה ממלכתי. ראשי המדינה הוזמנו אליו. אם חלק מהמשפחות השכולות לא יכלו לשאת זאת, היה נכון אילו הביעו מחאה שקטה ונמנעו מלהיכנס לאולם".

במדורו שב"מוספשבת" של "מעריב" מתייחס בן כספית למחאה בעצרת הזיכרון, ולטור פרשנות שכתב בעקבותיה דן מרגלית: "'אין לעבור לסדר היום על התנהגות כזאת', כותב דן מרגלית באסופת הנייר המכונה 'עיתון ישראל היום', ושאלתי את עצמי מה היה קורה אילו זה לא היה טקס לחללי האסון בכרמל, אלא לחללי מלחמת לבנון השנייה. מה אז היה דן מרגלית כותב. הוא בעצם כתב. כדאי לחזור ולקרוא מה הוא כתב. ההבדל טמון בעובדה שאז זה היה אולמרט (שפתח במלחמה מוצדקת מאין כמוה), ומרגלית כתב ב'מעריב' (שקרא אז לאולמרט לקחת אחריות ולהתפטר), והיום מרגלית, יחד עם עוד עשרות עיתונאים, השכיר את עצמו לביטאון שהפך בדיעבד את 'פרבדה' לגרסה הרוסית של ה'ניו-יורק טיימס'".

אתמול הופיע מרגלית בתוכנית "תיק תקשורת", חזר על ביקורתו כלפי המוחים בעצרת, והדגיש כי איש לא אמר לו מה לכתוב ומה לא לכתוב בטורו שבעיתון "ישראל היום".

ענייני תקשורת

יוסי ורטר שב ונדרש השבוע לגניזת מידע על הטרדות מיניות מצד הנשיא לשעבר קצב עוד לפני שנבחר להיות נשיא. במדורו במוסף "הארץ השבוע" כותב ורטר על "מידע שהגיע אל בכירים בליכוד בתחילת אוגוסט 2000, כמה ימים לאחר שהכנסת בחרה בקצב לנשיא השמיני, לפיו עיתון גדול מתכנן לפרסם תחקיר שיחשוף פרטים מביכים אודות ענייני הנשים של הנשיא הנבחר. יו"ר הליכוד, ח"כ אריאל שרון, [...] התקשר לעורך העיתון, וביקשו לרדת מהסיפור.

"[...] הכתבה לא הופיעה. יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שהיה אז יו"ר סיעת הליכוד, ישב ליד שרון בזמן שיחת הטלפון. הוא זוכר כל פרט מהשיחה ההיא. 'אני זה שבאתי לשרון ואמרתי לו, שמע, הולכת להתפרסם כתבה על קצב, משהו שקשור לבחורות. במקרה, שרון היה אצלי בלשכה. ביקשתי את מספר הטלפון של עורך העיתון (ריבלין נוקב בשמו של העורך, שכבר שנים רבות אינו בעולם העיתונות; י"ו). שרון טילפן אליו ואמר לו את הדברים הללו. איני יודע מה נאמר לו מן העבר השני של קו הטלפון. אני שמעתי רק את אריק מדבר. אני רק יודע שדבר לא פורסם. אולי העורך גנז את הכתבה, אולי הוא הפנה את אריק לעיתון אחר, איני יודע'".

כרמית ספיר-ויץ מדווחת ב"מעריב" כי הסופר אלון חילו והוצאת ידיעות-ספרים הגיעו במסגרת הסכם גישור לפשרה עם משפחתו של חיים מרגליות קלווריסקי, שדמותו מופיעה ברומן שכתב "אחוזת דג'אני". לפי הפשרה, שמו של גיבור הספר ישונה במהדורות הבאות. במקום חיים מרגליות קלווריסקי, יהיה שמו "אייזק לומינסקי", ובני המשפחה יוכלו להוציא בהוצאת ידיעות-ספרים ביוגרפיה על אודות פועלו האמיתי של קלווריסקי.

בתיבת הקרדיטים של עיתון "מעריב", המתפרסמת בתחתית עמ' 2, נכתב "מנכ"ל קבוצת מעריב: אוה מדז'יבוז'", וזאת אף שזה שבוע היא אינה בתפקיד ואתמול נכנסה התפטרותה לתוקף, בלי שיוחלט על מחליף.

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמת "הבהרה" שלפיה "ב-31.12 הופיע במדור זה המאמר 'על הקסם שבדפדוף במאמר זכי ישן' מאת אורי הולנדר. מאמר זה גדוש במידע שלא נבדק כראוי". ההבהרה מפרטת כמה מאי-הדיוקים.

בראש עמ' 3 של "מעריב", תחת הכותרת "התנצלות", מוסבר כי בניגוד למה שפורסם בעיתון, השחקן דביר בנדק לא היה ממובילי חרם האמנים על אריאל. "הפרסום גרם לו עוול ואנו מתנצלים על כך", נכתב מעל תצלום של בנדק.

עופר אדרת מדווח במוסף "השבוע" של "הארץ" על התפתחויות במשפט על גורל כתבי הסופר פרנץ קפקא. "השופטת טליה קופלמן-פרדו, המנהלת את התיק בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, ביקשה, באופן חריג, לקיים את הדיון האחרון מחוץ לעיני התקשורת", כותב אדרת. "'יש עיתונאים באולם?', שאלה בקול, וקראה לעורכי-הדין לעזוב את האולם ולהתכנס בלשכתה. מה שסוכם בין הצדדים נותר מחוץ לפרוטוקול הרשמי של הדיון, אך ל'הארץ' נודע כי עורכי-הדין דיווחו שהם מנהלים באחרונה מו"מ חשאי, מחוץ לכותלי בית-המשפט, לקראת מכירתם של כל כתבי היד של קפקא במכרז".

ועוד במוסף זה, תום שגב מקדיש את מדורו לפרוטוקול המפגש של ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר עם עורכי העיתונים, מפגש שפירסם פרופ' זכי שלום מאוניברסיטת בן-גוריון, ואשר עליו כתב באתר זה רפי מן. שלום, כותב שגב, טען "שלאורך השיחה נשמעו עורכי העיתונים כמתנצלים [...] הפרוטוקול שפירסם שלום מעניין, אך אינו מאשר את התיזה שלו. להפך. עורכי העיתונים הכירו בזכותה של ראש הממשלה לנזוף בהם כשם שעמדו על זכותם לפרסם את מחדלי המלחמה, לסקר את מלחמות הגנרלים ולתת ביטוי לתחושת הדכדוך שפשתה בציבור".

במוסף "G" של "גלובס" סופד יואב קרני לעיתונאי דב יודקובסקי. "הוא היה בראש ובראשונה המאפשר, במובן האנגלי של facilitator", כותב קרני. "הוא איפשר את הנס העיתונאי והתרבותי של 'ידיעות אחרונות', מבלי לגרוע כלל מזכויותיו הגדולות של דודנו נח מוזס. הוא, יודקובסקי, איפשר את עלייתם של עיתונאים, שהדלתות הלא-סובלניות של העיתונות הישראלית נטרקו בפניהם. הוא היה סקרן, שובב והדוניסט – מעלות יתרות כאשר הן נכרכות בחוכמת חיים, בניסיון, בשאר רוח ובתרבות". מומלץ לקרוא את הרשימה בשלמותה.

בפעם הראשונה מאז שב לכתוב באופן קבוע ב"מעריב", מקדיש אמנון דנקנר את מדורו ב"מוספשבת" של העיתון לטור פובליציסטי ולא לסיפור בדיוני. "זה היה באמת נפלא להעביר את השנים האחרונות בלי להביע בפומבי דעה כלשהי", הוא פותח את רשימתו. "[...] מהפינה שלי עקבתי בהסתייגות משועשעת אחרי נפתוליה של הפובליציסטיקה העברית לגווניה, ופעמים לא מעטות חשתי רחמים גואים בי על עמיתי לשעבר, המזיעים בנסותם לסחוט עוד מאמר ועוד מאמר מדעה משומשת מיד שנייה, שעברה כבר לא מעט תאונות.

"[...] אם בכל זאת, אחרי כל הדברים האלה, אני מונע מעצמי לכתוב השבוע סיפור ומונע מאותו חלק מביניכם שהתרגל לקרוא את הסיפורים שלי כאן לעשות זאת היום, ואני מעז לקום ולהביע דעה וגם להביע אותה בקול מעט רם ואפילו לדפוק פעם או פעמיים על השולחן, זה משום שאני מרגיש בזמן האחרון שזו הפכה בושה להיות ישראלי, ושאדם הגון חייב לחוש בבושה הזאת ולהסמיק רבתי ולכעכע בגרונו וללחוש לעצמו את השאלה מה עושים, מה עושים, לעזאזל, ואולי אפילו להגיע למסקנות מרחיקות לכת".