"ספק אם יש עיתונות בעולם שכותרותיה היומיות כה עבשות, מוכרות ומכות את הקורא בזפטה מעלפת של דז'ה-וו, יותר מאשר העיתונות הישראלית", כותב הבוקר רון מיברג בטורו האישי שבמוסף "סופשבוע” של "מעריב", ואף שהטור התפרסם במקרה לחלוטין דווקא הבוקר, כשכותרות העיתונים מבשרות על עוד סכסוך בין מתנחלים, חיילים וערבים בחברון (מקור הסכסוך, לא תאמינו, בקרקע שבעלותה שנויה במחלוקת!), הוא היה יכול באותה המידה ממש להתפרסם בכל יום, בכל שבוע, בכל חודש של השנה. זה היופי והכיעור שבעיתונות הישראלית.
בית הטרמינולוגיה
סוף-סוף קצת חדשות טובות לאהוד ברק: ב"ידיעות אחרונות" החליטו להעניק לו את התואר "אחד מראשי המפלגות הגדולות". התואר אינו מתבסס על סקר חדש המורה על עלייה במספר המנדטים הצפויים למפלגת העבודה, אלא על יוזמה פרטית של העיתון, שהחליט שלא להסתפק עוד בסיקור המציאות בלבד, וכי הגיע העת לקחת חלק גם בעיצובה. ואיך מעצבים מציאות במדינה דמוקרטית? שאל כל תלמיד תיכון והוא יגיד לך מפורשות – מנסחים עצומה.
ואמנם, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מבשרת הבוקר על כך שארבעת ראשי המפלגות הגדולות בישראל (לבני, נתניהו, ברק וליברמן) חתמו על עצומה שנוסחה על-ידי העיתון, הקוראת למתבצרים בחברון "לא לאלימות, כן לכבד את פסיקת בג"ץ". ביתר דיוק, לשון העצומה מנוסחת כך: "אנו קוראים לתושבי חברון ולתושבי בית המריבה לא לנקוט אלימות פיזית או מילולית נגד שוטרים וחיילים. אנו קוראים לתושבים לכבד את החוק ואת פסיקת בג"ץ".
ללשון המדויקת של העצומה חשיבות, מפני שהרב בני אלון, מדווחים הבוקר יובל קרני, צביקה ברוט, ניסן שטראוכלר ומיכל גולדברג, סירב לחתום על העצומה בשם מפלגת הבית-היהודי, וזאת בשל ניסוחה: "אינני מוכן להיות שותף ליוזמה שכוללת ניסוח פרובוקטיבי של 'בית המריבה' במקום 'בית השלום'".
אח, הטרמינולוגיה. איזו המצאה מופלאה של המין האנושי. היא מאפשרת גם לאדם לא צעיר כאלון לבצע פליק-פלאקים מורכבים שבעזרתם הוא אוחז הבוקר את החבל משני קצותיו, וזאת תוך כדי ריקוד בשתי חתונות שונות בו בזמן כשבפיו חתיכה מעוגת החתונה, אשר איכשהו, לא ברור לגמרי איך, נותרה עדיין שלמה.
במעמד צד אחד
בגוף כמה מהידיעות בעיתון "ידיעות אחרונות" מוזכר גם הכינוי "בית השלום" לאותו בית מעורר מחלוקת. השבוע השתמשו ב"הארץ" בכינוי שטבע שר הביטחון, "הבית החום", חידוש שהתמוסס ונעלם כמו השח-רחוק. עודד שלום וגדעון מרון, כתבי "ידיעות אחרונות", מציעים הבוקר גם את האופציה הניטרלית של "בית ההתבצרות", ואילו קבוצת "הגבעונים" המתבצרת במקום, כותב רועי שרון ב"מעריב", מכנה את המבנה "בית המלחמה".
אך הניסוח השכיח ביותר בעיתונות, ובאופן גורף, הוא "בית המריבה". כך גם מכונה המקום בכותרת הראשית של "מעריב" – "מו"מ חשאי בין ברק לראשי בית המריבה". לפי כותרת זו, הזוכה לתואר "חשיפה", אמש התקיימה פגישה בין היועץ המשפטי של שר הביטחון ובין עו"ד נדב העצני, המייצג את המתנחלים בבית [רועי שרון].
החשיפה של "מעריב", שמקבלת בעיתון כותרת ראשית, היא משפט אגבי כמעט המופיע בגוף הטקסט של הידיעה הראשית ב"הארץ" [עמוס הראל, נדב שרגאי ואבי יששכרוף]: "במקביל לערוץ ברק-יש"ע, מתנהלת בחשאיות הידברות בין מטה המאבק של חברון ומשרד הביטחון". שם החליטו להקדיש את הכותרת הראשית דווקא לתחזיות השחורות של שר הביטחון: "אהוד ברק: ההתפרעויות עלולות להתפשט לכל הגדה".
הבדל נוסף בין הדיווח של "הארץ" לזה של העיתונים האחרים טמון בכך שהעיתון מצרף לידיעות בנושא גם ציטוטים מפי "בכירים ברשות הפלסטינית". זה לא ממש הקול של עשרות אלפי תושבי חברון הערבים, אבל זה יותר טוב מכלום. ביתר העיתונים המאבק בחברון מוצג כמאבק פנים-יהודי לחלוטין, כשעצם העובדה כי הוא מתנהל בשטח שהריבונות עליו שנויה במחלוקת לא רק בין יהודים ליהודים, אלא גם בין יהודים לכמה ערבים, כלל אינו מוזכר.
כך, לדוגמה, כותרת ב"ידיעות אחרונות" על "גזענות בחברון" [דני אדינו אבבה וצבי זינגר] מובילה לידיעה העוסקת בגזענות המופנית בעיקר נגד שוטרי מג"ב אתיופים וקצת גם נגד שוטרי מג"ב ממוצא דרוזי. אף מלה על ערבים תושבי העיר.
כך גם מציג "מעריב" מדריך לקורא המבולבל תחת הכותרת "חברון על סף פיצוץ: מי ומי במאבק" [רועי שרון]. זהו מדריך מלא – טוב, כמעט מלא – לנאבקים בחברון. למעשה זהו מדריך המתאר רק את היהודים המתבצרים בבית על קבוצותיהם השונות, וממנו עולה תמונה המזכירה יותר מכל סרט תיכונים אמריקאי, שבו התלמידים מחולקים לקליקות שונות, כשלכל אחת מהן קוד לבוש וגיבורי תרבות המאפיינים אותה.
לפי שרון, במאבק הנוכחי ניתן למצוא את "הנערות הלוחמות", "הגבעונים", "הישיבות הגבוהות", “התיכוניסטיות" ו"הישיבות התיכוניות". מה ההבדל בין "הנערות הלוחמות" לבין "התיכוניסטיות"? ובכן, בעוד הראשונות מתאפיינות ב"חצאיות ארוכות וצבעוניות, מתחת מכנסי טרנינג, שרוולים ארוכים" – את ה"תיכוניסטיות" אפשר לראות כשהן לבושות "חצאיות קצרות יחסית, שרוולים קצרים בשמש, לפעמים פירסינג וסיגריה".
העיתונים יכולים להתפנות ולעסוק במדריך לקבוצות השונות בקרב המתבצרים מפני שבפועל לא התחוללה אתמול אלימות רבה מדי בבית. ב"הארץ" מייחס עמוס הראל את הרגיעה היחסית לסיקור האינטסיבי של המהומות שלשום, שבעקבותיו הבינו מנהיגי המתנחלים כי "הקונסנזוס הציבורי" החל לפנות נגדם.
מצד אחר, עודד שלום וגדעון מרון מתארים ב"ידיעות אחרונות" "נער עם כיפה סרוגה" בשם אור ברנע, שפתח אתמול את העיתון והזדעזע לראות כי "הציבור הוצג כאספסוף". משום כך בא לראות בעצמו מה מתרחש בחברון, וגילה כי הסיפור אינו שחור או לבן כפי שהוצג, אלא אפור ומורכב.
בכל זאת, קצת פוליטיקה
ב"מעריב" מדווחת הבוקר מרב דוד על אתר אינטרנט חדש של מפלגת קדימה, שיוקדש כולו להתקפות אישיות נגד בנימין נתניהו. בתגובה לידיעה נמסר מן הליכוד: "לבני בחרה בקמפיין שלילי, כי לה ולקדימה אין מענה לכך שהעם לא סומך עליה בעת המשבר". אך בעיתון "הארץ" מדווחים הבוקר מזל מועלם ויניר יגנה כי "בליכוד מתכננים קמפיין שיתקוף את לבני אישית".
תנועת השמאל החדשה תקיים מחר את כנס היסוד שלה, ומחלקת יחסי-הציבור שלה עובדת יפה כדי לקדמה. ב"ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר הבשורה כי המשתתף לשעבר בתוכנית המציאות "הישרדות", מושיק ליפץ, החליט להצטרף לתנועה, והוא צפוי להשתתף בכנס שייערך מחר [צביקה ברוט ועמיר בן-דוד]. "הארץ", לעומת זאת, מספר הבוקר שלהתארגנות צפויים להצטרף כמה אנשי רוח אחרים, ביניהם אלונה פרנקל, סביון ליברכט, הלל מיטלפונקט, נאווה סמל ויאיר גרבוז [רוני זינגר-חרותי]. כך, כל כלי תקשורת מדווח לקהל היעד שלו על המצטרף ההולם אותו, בלי שהמצטרפים האחרים, שעלולים דווקא להרתיע אותו קהל יעד, יוזכרו בידיעה.
ענייני תקשורת
נדב זאבי מספר היום ב"מעריב" שעיתונאית "הארץ" עמירה הס נמלטה מעזה "לאחר שגורמים בחמאס איימו לפגוע בה בגלל דברים שכתבה במאמרים שהתפרסמו בעיתון". זאבי מצטט מתוך מאמר מה-17 בנובמבר שכתבה הס: "לאנשים בעזה יש המון תלונות, ובצדק, על שלטון חמאס. הוא כבר הוכיח את עצמו – לחברי פת"ח בעיקר – כשלטון פחד ודיכוי".
מיכל מרגלית ויעל גאוני מדווחות ב"גלובס" על ההחלטה של עיתון "מעריב" להעמיד למכירה את בית "מעריב", וזאת במסגרת מכרז. במקום מתוכנן מגדל בן 20 קומות.
ידיעה מאת סוכנות הידיעות רויטרס מופיעה הבוקר ב"דה-מרקר" ומבשרת כי חברת "ניו-יורק טיימס" תסגור חטיבת הפצה המפיצה את העיתון בניו-יורק ותפטר 530 עובדים.
יואב שטרן כותב ב"הארץ" על זירת העיתונות המתפתחת במדינות המפרץ, והשימוש שמדינות המזרח התיכון, כולל ישראל, עושות בה.
עו"ד עמיר טיטונוביץ מקדיש את טורו ב"גלובס" לניתוח ארוך של פסק הדין שעסק בזכויות היוצרים של צלם "הארץ" לשעבר עוזי קרן.
במדור הרכילות של העיתון "דה-מרקר" כותבת מורן הרפז כי נתמנה מנכ"ל חדש לחברת "דה-מרקר" ולפעילות האינטרנט של קבוצת "הארץ" – עידו פולק.
ורון מיברג, שאיתו פתחנו את הסקירה הבוקר, כותב באותו טור במוסף "סופשבוע" של "מעריב" על האנטר ס. תומפסון והניו-ג'ורנליזם. כן. שוב. "האמת", כותב מיברג, “זה ג'וב כפוי טובה, להסביר בגילי המופלג ובאיחור של 35 שנה, ניו-ג'ורנליזם מהו. נורא לא בא לי". בכל זאת הוא מקדיש שלושה עמודים לנושא. אך יחד עם זאת, והנה הבשורה הגדולה, בשלב מסוים מבטיח מיברג כי "זו הפעם האחרונה שאני כותב על האנטר תומפסון וניו-ג'ורנליזם. עד כאן".
נראה כמה זמן יעמוד בדיבורו. ליתר ביטחון, במקרה שאכן לא תינתן עוד הזדמנות בזמן הקרוב, הנה הציטוט המופלא של תומפסון על מקצוע העיתונאות, כפי שהוא מופיע הבוקר בסיום טורו של מיברג: "העיתונות היא כנופיה של מתרוממים רעי לב. עיתונאות אינה מקצוע או עסק. עיתונאות היא מפלטם הזול של הנמושות והלא יוצלחים. דלת מזויפת לצדם האחורי של החיים, חור מזוהם, שטוף שתן, שנסתם ברובו בהוראת המפקח על איכות הבנייה, אבל נותר בו מספיק עומק כדי לאפשר לקבצן שעל המדרכה להזדחל לתוכו ולאונן כמו שימפנזה בכלוב".