האלוף עמוס ידלין, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)
להדק את האחיזה בארנק
כותרות העיתונים הכלכליים מוקדשות לסיכומי הסכם השכר החדש שנחתם אתמול לפנות בוקר בין ההסתדרות למשרד האוצר. הדעה אחידה – ההסכם מאכזב.
"הוועדים החזקים שוב ניצחו", קראה כותרת על שער גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים. "בניגוד להערכות קודמות ולציפיות מהימים האחרונים, גם הפעם הסכם השכר כולל תוספת שכר אחידה ולא דיפרנציאלית, כך שהעובדים החזקים, המרוויחים שכר גבוה יותר, ייהנו ממנה באופן משמעותי יותר", כותבים שי ניב ואדריאן פילוט בעמודי הפנים של העיתון. הערכה מוקדמת שכזו היתה בסיס לכותרת הראשית של "גלובס" יום קודם לכן, ולטור פרשנות מחמיא מאת ניב.
"הנה אני אוכל את הכובע", כותב ניב לאחר שמתברר לו כי תחזיתו נתבדתה, "למזלי, בעצם למזלכם, לא הבטחתי לאיש לרוץ עירום ברחוב הראשי".
ניב מדגיש כי "כמעט מחצית מעובדי המגזר הציבורי, שמרוויחים כ-5,000 שקל ברוטו בחודש, ייהנו מתוספת צנועה של 312 שקל, שתחולק גם היא לשלוש פעימות. עשרות אלפי העובדים שמרוויחים כ-15 אלף שקל ייהנו מתוספת מכובדת של 937 שקל בחודש, ואילו עובדים שמרוויחים 25 אלף שקל ייהנו מתוספת יפה של 1,500 שקל. הנתבים בנמלי הים וחבריהם, שמרוויחים מעל 60 אלף שקל בחודש, ייהנו מהתוספת היפה ביותר: 3,750 שקל. צדק חברתי? הצחקתם אותנו".
לדעת ניב, אין טעם להתאכזב מעופר עיני, יו"ר ההסתדרות, ולעומת זאת יש מקום לאכזבה משר האוצר יובל שטייניץ. "לדרוש תמורה עבור תוספת שכר זה המינימום שכל מעסיק צריך ויודע לדרוש", הוא כותב, "כולם מברכים על כך שלא היתה שביתה, ואני אומר – חבל".
"7.3 מיליארד שקל לשימור הפערים", מסכמת הכותרת הראשית של "כלכליסט" את עיקרי הסכם השכר. מיקי פלד כותב כי "מה שנראה בהתחלה כמשא-ומתן קשוח ומורט עצבים הסתיים אתמול לפנות בוקר בקול ענות חלושה מצד האוצר".
"האוצר נכשל, המגזר הציבורי ימשיך לדשדש", קוראת הכותרת הראשית של "דה-מרקר", המזכירה מאוד את הכותרת הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב" הבוקר – "המגזר הציבורי ימשיך לדשדש, ואיתו כל המשק". ההבדל: ב"דה-מרקר" זהו סיכום המצב מטעם עורכי העיתון, ואילו ב"עסקים" זהו ציטוט ישיר מפי הממונה לשעבר על השכר, יוסי קוצ'יק.
"למי אכפת מפערי השכר?", תוהה מירב ארלוזורוב בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". יחד עם זאת, לאחר שהיא מבקרת בחריפות את כניעת האוצר לעמדת הוועדים החזקים בהסתדרות, מציינת הכותבת כי "למרות האכזבה, לא ניתן לבטל את ההישגים של הסכם השכר. [...] תוספת השכר אמנם אחידה לכל העובדים, אבל לידה יש תוספות חשובות המסייעות יותר לעובדים חלשים". היא מונה את התוספת שתשולם לאמהות צעירות, את המענק האחיד שישולם לכל העובדים, ובעיקר את התוספת בהפרשות לחיסכון הפנסיה של העובדים.
בעיתון ניתן פתחון פה גם לבעלי דעות אחרות. לינדה עפרוני, למשל, מסבירה מדוע "משמעות הסכם השכר שנחתם אתמול היא שהאוצר הצליח לשחוק היטב את שכר העובדים המאורגנים במגזר הציבורי". בתיבה קטנה בתחתית הכפולה הפותחת מסכם חיים ביאור את תגובת ההסתדרות. "במגזר הציבורי אין עובדים עשירים", נמסר מטעמה, "האם הגיוני שנבקש מעובד שמרוויח 8,000 שקל, או אפילו 10–15 אלף שקל, שיוותר על חלק משכרו למען עובד המשתכר פחות?".
בטור פרשנות המתפרסם במוסף "עסקים" של "מעריב" משווה רותם סלע את המגזר הציבורי ל"כלה" שנעשית "אדישה ואטומה יותר ויותר" לצורכי בעלה – הלוא הוא המגזר הפרטי, שמכונה בטור גם בגוף ראשון רבים.
"לאחר 62 שנות נישואים לישראל ישראלי, היא הפסיקה להתאמץ", כותב סלע על ה"כלה", ומפגין מידה חריגה של שוביניזם גברי אף ביחס לעיתונות הישראלית כשהוא קובל על כך שה"כלה" "השמינה, הסתאבה, התכערה, וככל שהיא אוכלת יותר, היא עושה פחות, ופעמים רבות לא משתדלת להסתיר את זה".
על-פי סלע, "זה לא חייב להיות ככה, ולא צריך להיות יועצת זוגית מוסמכת כדי להבין שהבעל במקרה שלפנינו משלם מחיר יקר מאוד, וצריך להתחיל לזקוף את גבו, להדק את אחיזתו בארנקו ולהבהיר לרעייתו הסוררת שאם היא לא מתחילה להתנהג אליו כמו לבן-אדם – הוא עובר הלאה. ובתרגום משפת המטפורה, עלינו להבהיר לעובד המגזר הציבורי שאפשר – ובמקרים רבים ראוי – לפטר אותו".
גילוי עריות
"בעילה של נערה הצעירה ממך ב-35 שנה, שהיתה דה-פקטו בתך מגיל שמונה, היא גילוי עריות. נקודה", כותבת הבוקר מרב מיכאלי במדור הדעות של "הארץ". מיכאלי מתייחסת ליחסיו של הבמאי וודי אלן עם מי שהיתה בעבר בתו המאומצת וכיום נשואה לו, סון יי.
מיכאלי מצטטת מדברי אלן בראיון. "אי-השוויון במערכת היחסים שלי הוא דבר נפלא", הוא אמר. "העובדה שאני עם אשה צעירה בהרבה ואשה עם הרבה פחות הישגים עובדת מצוין".
מיכאלי משווה את אלן לבמאי רומן פולנסקי, המואשם באונס קטינה, ומציינת: "הם לא לבד. על פולנסקי מגינה ממשלת צרפת כולה, ועל אלן מגינה החברה המערבית כולה, שאינה מחרימה אותו ואת יצירתו. [...] נוכחותה הקבועה של סון יי לצדו כרעיה הופכת את הסיטואציה של גבר המבוגר ב-35 שנה מהאשה, של אבא וילדה 'נאהבים', לנורמלית. כך מתברר שוב שעם כל ההתקדמות המשפטית בשנים האחרונות, החברה הגברית עדיין מאפשרת לגברים שלה נגישות מינית מוחלטת לילדות, שלהם ושל אחרים".
אמון במחר
הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר נחלקות בין שני נושאים: הבחירות בארה"ב והצהרות ראש אמ"ן בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת.
"מעריב" ו"ישראל היום" בחרו להתמקד במפלה של הדמוקרטים בבחירות האמצע בארה"ב, אף שתוצאות האמת הראשונות הגיעו לאחר ירידת העיתונים לדפוס. "רגע האמת", קוראת כותרת "מעריב", ומפנה את הקוראים לאתר הרשת של העיתון, המכריז הבוקר על נצחון הרפובליקאים בבחירות לבית-הנבחרים. "מהלומת בחירות", קובעת הכותרת הראשית של "ישראל היום", על סמך תוצאות "מדגמים ראשונים". לעיתון, נזכיר, אין אתר אינטרנט פעיל, רק גרסה מקוונת של העיתון המודפס.
העיתונים, שיוכלו לסכם את תוצאות בחירות אמצע הקדנציה רק בגליונות מחר, מציגים הבוקר מעין סיכום על תנאי, המסתמך על סקרים מעודכנים, תחושות בטן ומפגשים מזדמנים.
בועז ביסמוט, שליח "ישראל היום" לארה"ב, מדווח כי "מערכת הבחירות נתפסת גורלית מתמיד – היא נסבה על אופיה של ארה"ב, על השאלה מהי הדרך האמריקאית". ביסמוט רואה מחוץ לאחת הקלפיות "קשיש שחור" מחזיק שלט הקורא "גאה בבחורים שלנו שעושים את העבודה בחזית כדי שלנו יהיה חם", וכותב: "הפטריוטיזם שוב באופנה, האמריקאים גאים באחדות שלהם". במסעדה בניו-יורק הוא פוגש את ניקול, "צעירה בוגרת הרווארד", ואת בן זוגה הקולומביאני, שהצביעו לדמוקרטים. בדרך למלון הוא משוחח עם נהג מונית פקיסטני, שחי בקווינס. "לאנשים אין כסף, אבל גרוע יותר – אין להם אמון במחר", אומר לו הנהג.
"אל מול בית-נבחרים לעומתי, הנשלט בידי הרפובליקאים, ייאלץ אובמה להקדיש את מירב זמנו ומרצו בכינון קואליציות, בתקווה לממש ולו חלק קטן מתוכניותיו", כותב פרופ' אברהם בן-צבי במאמר נלווה. "לכן אין לצפות שממשל אובמה יתמקד בסוגיות חוץ, אלא אם כן המזה"ת, למשל, ייאלץ אותו לעסוק בניהול משברים. אפשר להעריך שגם אם ימשיך הממשל בפעילותו לקידום המו"מ הישראלי-פלסטיני, לא יתלוו לכך הלהט והנחישות הראשוניים".
"פוליטיקאים אוהבים להשתמש בביטוי 'שנת הכרעה'", כותב שמעון שיפר בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "עכשיו הם משתמשים בו בהתייחס לשנה הבאה [...] ביום שאחרי הבחירות לקונגרס אובמה עשוי להתמקד בייצוב הפנימי באמירה ולא בטיפול שורש בחוליי הסכסוך הישראלי-ערבי".
"נתניהו, שלא הותיר חותם בקדנציה הקודמת, לא שינה דבר גם מאז שחזר לשלטון", כותב אלוף בן במדור הדעות של "הארץ". "בשנה הקרובה, שמתחילה למחרת בחירות האמצע בארה"ב, תהיה לו הזדמנות אחרונה להחליט אם לתקוף את איראן או לחכות שהנשיא אובמה יפעל נגדה – ואם לשנות את המציאות בגדה המערבית וברמת הגולן, או לדבוק בסטטוס-קוו".
החליק בלשונו
"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם לראש אמ"ן עמוס ידלין, העתיד לפרוש בקרוב מתפקידו. "ראש אמ"ן: העימות הצבאי הבא יהיה קשה ורב-נפגעים", קוראת הכותרת של "הארץ". יהונתן ליס מדווח בהרחבה על דברי ידלין בכנסת, ואת הידיעה מלווים שני טורי פרשנות. עמוס הראל מסכם את כהונתו ידלין ואת הופעתו בפני ועדת החוץ והביטחון, ואז מציין כי הוא "מועמד מרכזי לתפקיד ראש המוסד הבא".
לפי הראל, מינויו האפשרי של מי שהשתתף בתקיפת הכור העיראקי ב-1981 לתפקיד ראש המוסד עשוי להשפיע על מדיניות ישראל כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. טור נוסף, מאת יוסי מלמן, חוזר על כמה מהנקודות בטור של הראל, רק בסדר שונה: קודם האפשרות שיתמנה לתפקיד ראש המוסד וההשלכות של המינוי, ואחר-כך סיכום כהונתו והופעתו בפני ועדת הכנסת.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", אף היא ציטוט מפי ידלין, משתתפת במשחק החביב על התקשורת הישראלית – להגיד מה שאסור. "התמודדנו עם שתי תוכניות גרעין", מצוטט ידלין, וכותרת הגג מבהירה "לראשונה: ראש אמ"ן רמז לתקיפת הכור הסורי". בכותרת המשנה נכתב: "האלוף ידלין לא הזכיר במפורש את התקיפה בסוריה, אבל כולם הבינו במה מדובר".
אין זו הפעם הראשונה שישראל קושרת את עצמה לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. "האם זו היתה פליטת פה?", שואל אלכס פישמן בטור נלווה, "קשה להאמין". פרשן "ידיעות אחרונות" מסביר כי "הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כבר מזמן מתייחסת אל סוריה כאל מדינה שניסתה לייצר נשק באותו כור שהושמד. לכן יכול האלוף ידלין, ערב סיום תפקידו, להחליק מעט בלשונו, להשתבח במפעלותיו. למה לא? מגיע לו".
זוטות
"האיום החדש: כלבי תופת", קוראת כותרת בלב עמ' 5 של "מעריב". גדעון קוץ, כתב העיתון בפריז, מדווח בעקבות "לה-פיגארו" כי ארגוני טרור זוממים להעלות לטיסות אזרחיות כלבים שבתוך גופם הושתלו חומרי נפץ. אין בידיעה מידע חדש על קופים שאומנו לשמש צלפים.
ב"הארץ" מדווח אבי יששכרוף כי שר הפנים של חמאס, פתחי חמאד, התוודה בראיון עיתונאי שהארגון ספג בין 600 ל-700 הרוגים במהלך מבצע עופרת-יצוקה. מספר זה גבוה בהרבה מהמספר שבו הודה חמאס עד כה, וכמעט זהה להערכת צה"ל את מספר אנשי הארגון שנהרגו במבצע.
ענייני תקשורת
צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" על הדיונים שהתנהלו אתמול במשפט גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ". דיווח נרחב עלה אמש באתר זה.
ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי חברת "ניו-יורק טיימס" תגייס 225 מיליון דולר באמצעות הנפקת אג"ח, במטרה להחזיר את ההלוואה שנטלה מאיל התקשורת המקסיקאי קרלוס סלים.
במוסף "סגנון" של "מעריב" כותב איתי יעקב על המגזין "360 מעלות", שגליונו שיצא השבוע יהיה גם האחרון. "הוא מוצר מאוד יקר ולא מסחרי בעליל", מסבירה קרן ארנלדס, עורכת המגזין, את הסיבות לסגירתו. "בנוסף, גם אין פה תרבות מגזינים אמיתית".
שלומי אלדר מתראיין למגזין "רייטינג" [יוני בינרט] לרגל הצלחת סרטו התיעודי "חיים יקרים". בין היתר יוצא אלדר נגד עיתונאי "ידיעות אחרונות" רז שכניק, שכתב על הנסיבות שהביאו להקרנת הסרט בערוץ 2 ולא בערוץ 10, שם עובד אלדר. "הוא סובב את הדברים שלי", אומר אלדר על שכניק ומוסיף: "כל זה אחרי שהוא דיבר איתי ארוכות ובכלל לא אמר לי שזו כתבת הכפשה וחיסול". שכניק מסר ל"רייטינג": "אין תגובה".
במגזין "ליידי גלובס" מתפרסם ראיון ארוך שערכה יעל ולצר עם עפר שלח. שלח מדבר בהרחבה על אי-הרצון שלו לדבר בהרחבה על אובדניו. בתשובה לשאלה "גיא זהר הוא בנו של עורך-הדין של אהוד אולמרט, ובערוץ 2 מגיש יאיר לפיד, בנו של מי שהיה ידידו הקרוב של אולמרט. איך הם יוכלו לסקר באובייקטיביות את המשפט שלו?", אומר שלח: "אני לא מוצא פה שום בעיה, כי הדברים ידועים וברורים. הבעיה היא רק בדברים שסמויים מן העין, ולא בגלויים. שניהם חברים קרובים שלי, וכל דבר שיש בו גילוי נאות, הוא בסדר בעיני".