יעקב אפרתי, לשעבר ראש מינהל מקרקעי ישראל ואחד החשודים בפרשות השוחד והשחיתות הידועות בשם "פרשת הולילנד", אתמול מחוץ לבית-המשפט המחוזי בראשון-לציון (צילום: יוסי זליגר)

יעקב אפרתי, לשעבר ראש מינהל מקרקעי ישראל ואחד החשודים בפרשות השוחד והשחיתות הידועות בשם "פרשת הולילנד", אתמול מחוץ לבית-המשפט המחוזי בראשון-לציון (צילום: יוסי זליגר)

כנופיות שלטון החוק

"צדקנו" היא הכותרת שבחר עורך עמוד הדעות של "הארץ" למאמרו של משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר, שעמד בתוקף תפקידו במרכזה של סערת השחיתות הציבורית בתקופתו של ראש הממשלה אריאל שרון. מזרחי היה, ועודנו, אחד הדוברים עזי המבע של מי שכונו על-ידי כמה מכלי התקשורת "כנופיית שלטון החוק".

"האווירה הציבורית וההתייחסות השיפוטית בשנים האחרונות", כותב היום מזרחי, "מלמדות שצדקו אלה שהודבק להם אז כינוי הגנאי 'כנופיית שלטון החוק' משום טיפולם הנחרץ בפרשות כאלה. הם לא ראו צל שחיתות כשחיתות וגם לא ביטלו את זמנם ואת כוחה של מערכת אכיפת החוק ב'סימון מטרות' ו'רדיפת אנשי ציבור', כטענת מזוז בשולחו את האי היווני למצולות הים".

צלה של השחיתות ממשיך להחשיך גם היום את עמודי העיתונים. "welcome to the holyland", נכתב על שלט שמניף שוטר מול שולה זקן היורדת בכבש המטוס, בקריקטורה של מושיק לין ב"מעריב". הכותרת הראשית על שער העיתון היא "טיסה ישירה בדרך לחקירה". "האם שולה זקן תיעצר כבר בנתב"ג?", שואלת כותרת הגג, והדברים חוזרים ונשנים בכותרת המשנה, על רקע תצלום של זקן ובעלה בשדה התעופה בלוס-אנג'לס: "מזכירתו לשעבר של אהוד אולמרט, שנחשבת לחשודה מרכזית בפרשת הולילנד, תשוב היום ארצה. במשטרה לא פוסלים את האפשרות לעצור אותה מיד עם הנחיתה".

כפולת העמודים הפותחת של העיתון מוקדשת לזקן ולאולמרט, שככל הנראה ייחקר, ואולי ייעצר, מיד עם, או אחרי, חקירתה וכנראה מעצרה של זקן. "על-פי ההערכה", כותבים אבי אשכנזי, נתיב נחמני ונועם שרביט, "רק לאחר חקירותיה של זקן יזומן ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לחקירה – דבר שלא קרה עד כה בפרשת הולילנד. הסיבה לכך פשוטה: החוקרים מעדיפים לחקור את אולמרט רק לאחר שיחקרו את זקן, וזאת מתוך הנחה שקו ההגנה של אולמרט יהיה שאת כל הפעולות המיוחסות לו ביצעו זקן ואחרים בסביבתו, ללא ידיעתו [...] המטרה המרכזית של חוקרי המשטרה היא להצליח לתקוע סוף-סוף טריז בין אולמרט ובין מי שהיתה אשת סודו במשך שנים ארוכות".

גם ב"ישראל היום" מוקדשת כותרת בשער לגברת זקן: "שולה זקן: נחיתה לצורך חקירה" (על רקע השיממון הקבוע בכותרות העיתון, יש לציין לטובה את משחק המלים הנחמד הזה). הידיעה בעמ' 7 מגישה סיכום קצרצר של התגלגלות פרשות השחיתות – הידועות לציבור בשם "פרשת הולילנד" – עד כה: דני דנקנר, אלי שמחיוף ויעקב אפרתי שוחררו אתמול למעצר בית, ומאיר רבין הוא כרגע היחיד מבין 11 העצורים בפרשה שנתון עדיין בבית-המעצר.

עוד בעמ' 7 של "ישראל היום": דוד ויגדרוביץ, מנכ"ל חברת דור-אלון לשעבר, הורשע בשורה של עבירות הונאה ומס ונידון ל-40 חודשי מאסר. ראש עיריית רמת-גן, צבי בר, מסרב להשעות את עצמו ו"מגיב לראשונה להאשמות נגדו": "עוד יהיו הפתעות". לא ברור אם בר התכוון לכך שהוכחת חפות של ראש עיר ישראלי מעבירות שוחד תהיה בגדר הפתעה.

"עורכי-הדין הבכירים הולכים ואוזלים", קובעת כותרת בעמ' 6 של "כלכליסט". "בעקבות ריבוי החשודים בתיק הולילנד ונספחיו, לא נותרו כמעט עורכי-דין בכירים פנויים בתחום הצווארון הלבן. חלק מהחשודים, דוגמת אהוד אולמרט ודני דנקנר, מעסיקים שלושה עורכי-דין בו זמנית", כותבת צמרת פרנט.

ב"הארץ" כותב תומר זרחין על פרשת הולילנד בעמ' 6, ומביא את דבריו של מאיר רבין, שהמשטרה הגדירה כ"ארון הסעף של הפרשה": "לא אשמש עד מדינה בפרשת הולילנד". רבין שומר על זכות השתיקה. אבל עיקר תשומת הלב של "הארץ" בסיקור השחיתות מופנה לכיוון אחר: "שופט: יש לחקור עדויות לפיהן נבחרי ציבור קיבלו טובות הנאה מחברת הניקיון מרחב", נכתב בכותרת על שער העיתון. כותרת המשנה של הידיעה, מאת ליאל קייזר, בעמ' 5: "במשפט נגד בכירים בחברת ניקיון המואשמים במתן שוחד העידו עובדים בחברה כי סיפקו לכאורה שירותי ניקיון חינם לכמה שרים. השופט מתח ביקורת על חקירת המשטרה, אך אמר שאינו נוקט עמדה לגבי אמיתות הטענות". השרים, נסים דהן, בנימין בן-אליעזר (פואד) ויובל שטייניץ (לגביו הטענה קלושה ביותר ממילא), מכחישים מכל וכל.

יש גם עיתונים שלא נותנים לצל השחיתות להעכיר לגמרי את האווירה. כך ב"ידיעות אחרונות", שפעם היה ממובילי המאבק בשחיתות הציבורית והיום קורא לגלות יחס של ספקנות להאשמות שעולות מכיוונן של המשטרה והפרקליטות, מוקדשות לפרשות השחיתות השונות כ-300 מלה בתחתית עמ' 6, תחת הכותרת "היום: שולה זקן חוזרת לארץ".

הוחלט להקים ועדה

אתמול רעשו העיתונים מהצעת החוק של הח"כים שלי יחימוביץ וחיים כץ להגבלת שכר הבכירים במשק, שעלתה לדיון בכנסת. לא כל העיתונים. "מעריב" הקדיש לסיפור כותרת ראשית והביע תמיכה נלהבת בהצעת החוק, כמוהו נהג גם המוסף הכלכלי "דה-מרקר". "גלובס", עיתון ערב שלא פירסם אתמול (כלומר שלשום) גיליון, הביע בשבוע שעבר תמיכה בחוק. "ישראל היום", שחלש מאוד בסיקור התחום הכלכלי, הקדיש לנושא בכל זאת כותרת על השער, כשבידיעה בעמ' 23 הובלטה הסתייגותו של שר האוצר שטייניץ מהצעת החוק. לעומתם, ב"ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט" – העיתון הכלכלי מבית "ידיעות" – התעלמו לגמרי מההצעה.

אתמול, אם כן, התקיים דיון בהצעת החוק בוועדת השרים לחקיקה. ההחלטה שנתקבלה היתה להקים ועדת שרים מיוחדת שתגבש תוך 60 הצעת חוק חדשה. גליון החדשות של "ידיעות אחרונות", גם היום, חף מהתייחסות להצעת החוק. אבל במוסף "ממון" מטפלים בנושא, וממילא מתבררת עמדת העיתון: נגד ההצעה להגביל את שכר הבכירים. "קשה להגביל שכר בחוק" היא אחת הכותרות על השער, המובאת כציטוט המיוחס "לאוצר" ומפנה לידיעה המדגישה את חסרונות הצעת החוק, ואילו כותרת אחרת על השער, הפניה לטורו של סבר פלוצקר, היא: "על שכר ופופוליזם".

אמנם בטור עצמו פלוצקר טוען כי להפך, הוא בעד הגבלה על שכר הבכירים, הוא היה בעד עוד בסיבוב הקודם, ב-2007, והעיתונאים שתומכים בהצעה עכשיו הם אלה ש"ליגלגו אז על עמדותי", אלא שעיקר הטור מוקדש להתקפה על הצעת החוק, מניית חסרונותיה, וקביעה כי שיטת התגמול למנהלים בישראל "דווקא הוכיחה את עצמה במהלך המשבר". סיכום דבריו: התאגידים צריכים להגביל את שכר המנהלים בעצמם, ללא התערבות המחוקק. "למה חייבים להחליט תוך חודשיים?", שואל פלוצקר באשר לוועדה החדשה, "קחו את הזמן".

לעומת פלוצקר, ב"הארץ" וב"מעריב" מחזיקים בעמדה שההחלטה להקים ועדה, ולו כזו שעבודתה קצובה בזמן, פירושה קבורת חמור להצעת החוק.  מעל לכותרת הראשית של "הארץ", "ועדת שרים תקבע אם תוטל הגבלה על שכרם של הבכירים במשק", מודפסת כותרת הגג "נתניהו החליט לא להכריע". לפי צבי זרחיה, נתניהו מתנגד להצעת החוק ונקט צעד של הקמת ועדה לאחר שהבין כי צפוי רוב בהצבעה על החוק.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" עוסקת בהרכב הוועדה האמורה, שהיא לפי העיתון "נבחרת החלומות של החתולים השמנים". למען צרכני העיתון שאינם יודעי קרוא וכתוב, מודפס מתחת לתמונות חברי הוועדה ("יוג'ין קנדל, בוז'י הרצוג, יעקב נאמן, פואד בן-אליעזר, יובל שטייניץ", לפי העיתון) איור של חתול שמן, חבוש מגבעת ומעשן סיגר, היושב במרכזו של שולחן ועידות לצד דגל ישראל. בטקסט הראשי טוען סמי פרץ כי חברי הוועדה מתנגדים כולם להגבלת שכר בכירים בחקיקה.

גם ב"כלכליסט" סבורים, כמו ב"דה-מרקר", כי נתניהו פועל למסמוס החקיקה. "כך ייעשה להצעת חוק שהממשלה אינה חפצה בה", לשון הכותרת בעמ' 8 (המקבלת הפניה מהשער). לפי תומר אביטל, "כמחצית מוועדות השרים שמונו בשנה האחרונה לא הגיעו להחלטות".

לעומת "כלכליסט" ו"דה-מרקר", "גלובס" מגיש היום מהפך בגישתו לסוגיית הגבלת שכר הבכירים. "הצעת יחימוביץ' ריקה מתוכן", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, ואילו כותרות תמצית שני מאמרים המודפסים מתחת לכותרת הראשית הן "העובדים לא ייהנו" ו"ישראבלוף". בידיעה הראשית, של לילך ויסמן, נכתב כי "מבדיקת 'גלובס' עולה כי בשורה התחתונה – הצעת החוק מתייחסת למספר נמוך בהרבה מהצפוי של מנהלים".

השקט הופר בכפר-דוד, ונשמר בתקשורת

כל העיתונים עוסקים בהרחבה באירוע החטיפה הפלילי שבא על סיומו הטוב אתמול. אשת עסקים עשירה שעלתה ארצה מחבר המדינות בשנות התשעים נחטפה מביתה בשכונת העשירים כפר-דוד בירושלים על-ידי שלושה עולים, גם הם מחבר המדינות, יחד עם עוזרתה. השתיים הוחזקו במשך שבועיים על-ידי החוטפים, שדרשו כופר של 3.5 מיליון דולר. המשטרה הצליחה למצוא את דירת המסתור בפתח-תקווה, חילצה את החטופה כשהוצאה על-ידי אחד החוטפים (מיכאל ירוסלבסקי) לצורך מעבר לדירה אחרת, ועצרה את שני החוטפים האחרים, רוברט אבאייב ובנתי פטרוקוב, בבת-ים. בדירת המסתור נמצאו אמצעי לחימה רבים ומגוונים.

הסיפור מקבל מקום מרכזי על שער כל העיתונים, ואף מגיע לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("חטיפת המיליונרית"). ב"ישראל היום" מזכיר שלומי דיאז ארבעה מקרים אחרים של חטיפות שהיו בארץ בשלושים השנים האחרונות, וקצין המשטרה בדימוס שאול נעים כותב: "מקרה החטיפה הנוכחי אינו מצביע על תופעה [...] בישראל חטיפה למען כופר אינה שכיחה".

מדוע כותבים כל העיתונים על אשת עסקים אלמונית? "בני משפחותיהן של שתי החטופות דרשו כי זהותן לא תותר לפרסום, מחשש שייפגעו בידי החוטפים וקרוביהם או בידי עבריינים נוספים שימצאו עניין בפרטי רכושה של בעלת העסקים", כותבת ליאל קייזר ב"הארץ". ומדוע לא שמענו כלום על החטיפה? "ניצב פרנקו סיכם ואמר", כותבים רוני מלול ואלי ברנדשטיין ב"מעריב", "כי אף שמדובר בתרחיש שבמשטרה לא מורגלים אליו, הוא שבע רצון מתפקוד אנשיו, וגם משתיקת התקשורת. 'שיתוף הפעולה של היחידות המיוחדות יחד עם שיתוף הפעולה המלא של אמצעי התקשורת, שהקפידו לשמור על צו איסור הפרסום, הביאו להצלחת המבצע – שחרור החטופות ולכידת החוטפים – כאשר כולם בריאים ושלמים'".

"הארץ" ממשיך לשתוק

"דווקא משום ש'הארץ' מנהל בדרך כלל מאבקים על עניינים ערכיים וחשובים, וקיומו חיוני לחברה הישראלית", כתב כאן בשבוע שעבר רפי מן, "ראוי שימשיך להתייחס אל קוראיו כאנשים חושבים וביקורתיים. ומגיע לקוראים הללו – גם לחברי המערכת זה לא יזיק – לקבל תחקיר גלוי, נוקב ומפורט על ההתנהלות בפרשה".

הפרשה המדוברת היא פרשת ענת קם – "פרשת המסמכים" מיתג אותה "הארץ"; "פרשת החיילת המרגלת", מיתג אותה ynet; וב"מעריב" זו היתה בכלל "פרשת הבגידה של 'הארץ'" – ש"הארץ" היה גיבור ראשי בה. אלא שחודשים אחדים לפני כן היה "הארץ" מעורב בפרשייה אחרת, שבנוגע לכינויה לא התגלעה מחלוקת: פרשת יצחק לאור.

לאור הוא סופר ומשורר. יצירותיו אולי אינן מוכרות לציבור הרחב, אולם הגיגיו זוכים לחשיפה נרחבת יותר ב"הארץ", שם הוא מועסק כמבקר ופובליציסט כבר שנים ארוכות. כזכור, בעקבות חשדות ורמזים שהסעירו את הבלוגוספירה, חשף תחקיר ערוץ 10 בפברואר השנה כמה תלונות של נשים שהאשימו את לאור בפשעי מין, מהטרדה מילולית ועד לאונס ממש. לאור הכחיש את הדברים.

haaretz_laor_020310_377

התלונות נגד לאור אמנם לא נגעו רק למעשים שהתרחשו לכאורה במסגרת עבודתו ב"הארץ", אולם "הארץ" כמקום עבודה שבו אירעו לכאורה הטרדות מיניות המיוחסות ללאור בלט מסיבות שונות: השנים הארוכות (מאז 1985) שבהן לאור מועסק ב"הארץ", התדמית של "הארץ" כמי שמזוהה עם ערכים הומניסטיים, האופן שבו היה נראה ש"הארץ" טיפל בנושא, ואולי בעיקר – העובדה ש"הארץ", בניגוד למקומות העבודה האחרים של לאור, הוא כנראה היחיד שממשיך להעסיק אותו.

ההתנהלות של "הארץ" בלטה גם מסיבה נוספת: הוא מעולם לא מסר דין וחשבון כלשהו על העניין. בעיתון פורסם, באיחור, דיווח על תחקיר ערוץ 10, אולם למעט מאמרו של העורך הראשי לשעבר, חנוך מרמרי, כאן ב"עין השביעית", לא זכורה לי התייחסות, מעל דפי העיתון או בבימה אחרת, של פרנסי "הארץ" לכך שהם ממשיכים להעסיק מי שכמה נשים העידו בפני המצלמה כי הוא הטריד אותן מינית ואף חמור מזה. האם עורכי ובעלי "הארץ" סבורים שאין בכך פגם? האם הם בטוחים בחפותו של לאור? האם הם מחזיקים בדעה שמי שמחזיק בדעות הנכונות מותר לו להיות עבריין מין? אין איש יודע.

ההשערה האחרונה, הנראית מגוחכת ומופרכת על פניה, מצטיירת באופן מבהיל כאפשרות קבילה אם זוכרים את שתי ההתייחסויות הביקורתיות שהיו ב"הארץ" לפרשה – בטור ביקורת הטלוויזיה ובבלוג של עורך "תרבות וספרות" המתפרסם באתר "הארץ". כך כתב אלון עידן במדור הטלוויזיה ב"הארץ": ערוץ 10 פירסם תחקיר על לאור כיוון שכך נוצר "מתח סינתטי" על רקע היותו "איש שמאל שמתנגד לכיבוש"; ואילו בני ציפר כתב כי ההטרדות המיניות הן כנראה "פנטזיה" של המוטרדות.

"סיפרתי על פרשת ההטרדה המינית לחברי יואכים", כתב ציפר, "והתביישתי מכך שאני צריך לספר לו שמה שמעניין אנשים בארץ הזאת הוא שטויות מהסוג הזה. מתחת לאף של האנשים האלה נעשות עוולות קטנות וגדולות ומעשי ונדליזם לפלסטינים, והם עייפים מכדי להזיז את התחת שלהם ולמחות או לבוא ולו פעם אחת להשתתף בהפגנת מחאה בבילעין או בנעלין או בשיח' ג'ראח. אבל כשנוגעים באשה לרעה מבחינה מינית, הם מזדקפים על הרגליים האחוריות, כי זה יותר פיקנטי ויותר סקסי".

לאחר שנודעו בציבור הרחב התלונות נגד לאור, המשיך "הארץ" לפרסם, בתדירות נמוכה יותר, את מאמרי הביקורת שלו במדור המוצנע "תרבות וספרות", אולם שמו של לאור נעלם מעמודי הדעות בקונטרס הראשי. והנה, גם מעמודי הדעות לא נעלם. היום מתפרסם שם, למיטב ידיעתי בפעם הראשונה מאז פרסום תחקיר ערוץ 10, מאמר של לאור. כותרתו: "הקיטש הלאומי". עניינו: לאור מתלונן על הוולגריות של טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, ועל כך שמנהיגינו מאפיונרים וארצנו מושחתת.

ענייני מוסר

רחל טל-שיר, בטור האקולוגי שלה ב"גלריה" שב"הארץ", כותבת על מאמר ב"גרדיאן" שדן במחקר שפורסם בגיליון של "Psychological Science" מהחודש שעבר. "הרעיון, בקצרה, הוא ששמירה על כדור הארץ והזדהות עם האג'נדה הירוקה גורמות לאנשים להרגיש נעלים מבחינה מוסרית, כה נעלים עד שמותר להם לגנוב ולשקר בתחומים אחרים. אפשר לקרוא לתופעה הזאת איזון מוסרי או פיצוי אתי, אבל לפי המאמר, עצם העובדה שמישהו דואג לכדור הארץ עלולה להעניק לו סוג של רישיון, בעיני עצמו, לנהוג באופן אגואיסטי בתחומים אחרים [...] הנה כי כן, כך מתגלגל מחקר מכתב-עת מקצועי לעיתון יומי – גלגול המשרטט קווים לדמותה של שמועה או רכילות ומראה איך נהפך מחקר, גם כזה שהוא מגושם וטרחני, לתפוח אדמה לוהט, והכל הודות לכמה הדגשות וכמה מחיקות".

מבקר המוזיקה הקלאסית נעם בן-זאב כותב ב"גלריה" על מבקר המוזיקה נורמן לברכט ("אולי הנקרא ביותר בעולם המערבי"). לברכט יצא נגד קבוצה (שמנתה בעיקר יהודים בריטים) שהפריעה במהלך קונצרט של מוזיקאים ישראלים באולם ויגמור בלונדון בקריאות בגנות מדינת ישראל. לברכט הביע סלידה מן המחאה לא בגלל תוכנה, אלא משום שהיא "מחללת" את קדושתו של אולם הקונצרטים.

"לברכט מתגלה כמי שמדבר אל קוראיו מלב המאה ה-19", כותב בן-זאב, "מהזמן שבו המוזיקה והקונצרט נתפסו על-ידי אסתטיקנים כתופעות דתיות של ממש [...] קריאות התיגר המודרניות נגד התפיסות האלה כנראה עברו מעל ראשו של לברכט. הפקעת המוזיקה מהאליטות, המבט אל המוזיקה החוץ-אירופית והקלה, האלתור, הספונטניות והאינטראקטיביות שהחליפו את המסורת הקלאסית כבדת הראש – אלה כנראה נעלמו ממנו; וכמוהם הפלורליזם וחיפוש השונה, השיתוף, טשטוש הגבולות בין החיים לאמנות, נטיעת המוזיקה בהקשרה החברתי והפוליטי, המרד בטוהר וביקוש האינטרפרטציה החופשית [...] כאילו שיצירות באך ובטהובן, ואגנר וליסט, לא היו פוליטיות; כאילו שכוחה של המוזיקה המערבית לא היה דווקא בהיותה נטועה בהקשר הפוליטי והחברתי של זמנה".

ענייני תקשורת

"קונאן אובראיין ינחה מנובמבר תוכנית לילית בערוץ כבלים, ובינתיים מעלה מופע ברחבי ארצות-הברית. למה לו להיות ג'וני קרסון אם הוא יכול להיות ג'ון סטיוארט?", לשון כותרת המשנה לכתבה של רותה קופפר ב"גלריה".

גפי אמיר מתייחסת בטור ביקורת הטלוויזיה שלה ב"ידיעות אחרונות" לתוכנית "היכל התהילה" המשודרת בערוץ ביפ, ובה נדרשים המשתתפים להפגין בקיאות בתוכניות הערוץ, תוך שהם ממלאים משימות: "פעם היה ביפ חלק מהאבולוציה של קשת: כוכבים כמו דנה מודן ועידו רוזנבלום צמחו והבכירו בו לפני שהגיעו לפריים-טיים של ערוץ 2. עכשיו הפך ביפ לאתר ההטמנה של הזכיינית, בדיוק כמו ערוץ 24. 'האחות הקטנה' ו'הבובלילים בדרך לחופה' הן רק שתי דוגמאות שממחישות איך החתרנות נרמסה לטובת שאריות הריאליטי". יאיר אטינגר, בטור הביקורת ב"הארץ", דווקא אהב את התוכנית.