אשה חולפת על פני איור קיר של גלעד שליט, אתמול ברצועת עזה. לחצו להגדלה (צילום: עבד רחים ח'טיב)

נושאים שיכולים להרגיז באמת

"כלי התקשורת מדווחים שבני משפחת שליט מסירים את הכפפות, אך באופן מפתיע המטה נראה אתמול כמו המאבק עד כה: צנוע וסולידי", כותבת עפרה אידלמן בעמ' 2 של "הארץ", ולוכדת במשפט אחד את תמצית האבסורד של הסיקור התקשורתי את משפחת שליט, שהגיע השבוע לשיאים של פופוליזם, צביעות וטעם רע.

"בלעדי", קוראת כותרת על שער "ידיעות אחרונות", המפנה לראיון של ענת מידן עם תמי ארד, אשתו של המפורסם בשבויי ונעדרי ישראל, רון ארד, ועם בתם המשותפת, יובל ארד. הכותרת הראשית היא "בין רון לגלעד" וכותרת המשנה היא יהלום של סחטנות רגשית: "רעייתו של הנווט הנעדר, תמי ארד: אני רוצה לשמוע את נתניהו אומר שעבור הבן שלו יש מחיר שאי-אפשר לשלם".

"גלעד צריך אתכם" היא הכותרת הראשית על שער "מעריב", המתחרה ב"ידיעות אחרונות" בשבוע האחרון (ומנצח) בקרב על ניכוס המאבק של "מטה שליט". את הכותרת הראשית מקדימות המלים: "אביבה שליט בקריאה נרגשת". "קריאה נרגשת" היא הדרך שבה בחר "מעריב" לסקר את סוגיית גלעד שליט.

חציו העליון של השער הוא אותה מודעה שהודפסה עליו בכל יום מאז יום שני השבוע, כשהיום מצורף אליה תצלום של החייל החטוף גלעד שליט מסרטון שצולם בשבי חמאס. במוקד הקמפיין של "מעריב" עומד אובייקט אחד (לא, לא גלעד שליט): סרט צהוב. הטקסט המכונן של "מעריב" מתייחס אליו: "על היד. במכונית. במרפסת. כולם קושרים סרט צהוב. עד שגלעד יחזור".

"הסרט מצורף במוסף תרבות", נכתב על שער "מעריב". הוא מצונף בעמודים 23-22, כמו נדל צהוב שנרדם בין דפי הנייר ונמחץ למוות, כחוש וצנום יותר מבן דמותו המצויר שעל השער. מה בכפולה? ביקורת של בועז כהן על האלבום "Lustre" של אד הארקורט ("ממגנט") והמלצה על "ווקסהול ואני" של מוריסי, רשמים של חן לב מהופעה של רם אוריון, והטור הקבוע על ענייני מוזיקה של עורך המוסף, שי להב, המוקדש כולו לתוכנית הבידור "כוכב נולד". וכך כותב להב:

"האמנים שלנו מגויסים ללא הרף ולכל מטרה. למען בעלי חיים, חולים סופניים, איכות הסביבה ומה לא. אני אגיד לכם מה לא: נושאים שיכולים להרגיז באמת. דברים שהם מחוץ לקונסנזוס הרחב [...] כמעט כל המוזיקאים הישראלים העכשוויים עברו סוג מסוכן של מוטציה. מאנשים ביקורתיים, שאמורים לעמוד בשער העיר ולהתריע, להיות חוץ-ממסדיים וילדים רעים, הם הפכו לממלכתיים יותר מלימור לבנת. הם יצעדו בהמוניהם למען גלעד שליט. למה לא, הרי כולנו רוצים שהוא יחזור".

עלי התאנה

אתמול פירסם עורך "מעריב" יואב צור טור אפולוגטי שבו הסביר (לכאורה, ועל כך בהמשך) את עמדת העיתון. בין השאר טען צור כי "מעריב" נותן מקום גם לגישות אחרות מזו של שחרורו של שליט בכל מחיר. טענה זו חזרה ונשנתה מפיו, ומפיהם של אנשי "מעריב" אחרים, בראיונות לתקשורת המשודרת. טענה ריקה ומטעה, שכן במהלך ימות השבוע קשה היה למצוא זכר לעמדה אחרת מזו המערכתית המוצהרת. היום פורע "מעריב" את השטר. איתו "ידיעות אחרונות" – במטבעות קטנים ואל צרור נקוב.

אל ששת עמודי הסיקור בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" (בגודל כפול), כפולת עמודי הראיון של ענת מידן עם תמי ויובל ארד ב"מוסף לשבת", כפולת עמודי הראיון של ענת מידן עם אחיו של גלעד שליט, יואל, ועם בת זוגו יערה וינקלר ("נפגשו במאהל המחאה") ב"מוסף לשבת" – סך-הכל עשרה עמודים (16 עמודים רגילים) – מצורף מאמר אחד המציג עמדה אחרת מזו של כל השאר. והיחיד שמציג עמדה מנומקת ונסמך על עובדות וניתוחן ולא על המיית לב וסחטנות רגשית.

וכך כותב שמעון שיפר (בעמ' 8): "נתחיל מהסוף: חמאס ישחרר את גלעד שליט מהשבי רק אם ממשלת ישראל תשיב בחיוב לכל הדרישות שהעלתה הזרוע הצבאית של הארגון במהלך המשא-ומתן העקיף בין הצדדים. המחיר שדורש החמאס ידוע כבר זמן רב: שחרורם מהכלא הישראלי של 450 מחבלים, ובהם רוצחי ישראלים ואלה ששלחו אותם לבצע את פיגועי התופת הקשים והמתועבים ביותר. מותר להניח ששום ממשלה ישראלית לא תקבל את דרישות חמאס", קובע שיפר.

והוא מוסיף: "הצעדה של משפחת שליט מעוררת הד ציבורי, אבל היא לא תחלץ מנתניהו את ההסכמה להיענות לדרישות חמאס". והוא כותב עוד: "הצעדה לירושלים תאפשר לציבור הישראלי – שלא מוטלת על כתפיו האחריות של ראש ממשלה – לשחרר קיטור". ומדגיש: "זה לא עניין אישי [...] יש מצבים שבהם מדינה – כל מדינה – אומרת 'לא' לדרישת ארגוני הטרור". ולסיכום הוא כותב: "יש רק דרך אחת להשיב את שליט לחיק משפחתו: זוהי החלופה המבצעית שעדיין לא הבשילה לכדי מציאות שתחייב את הקבינט לקבל החלטה".

ב"מעריב", עיתון פלורליסטי בסך-הכל, ניתן פתחון פה משמעותי הרבה יותר למתנגדי עסקת "בכל מחיר" לשחרור שליט. בקונטרס החדשות השער אמנם מגויס כולו, אבל בכפולה הפותחת, לצד הטקסט המביך של חן קוטס-בר, שנקרא כאילו נכתב לפי ספר הדרכה לכתיבת טורים מן הסוג הזה, מודפס גם טור המציג עמדה אחרת.

"ההחלטה של 'מעריב' לנקוט עמדה בסוגיית העסקה לשחרור גלעד שליט היא החלטה לגיטימית, אבל אנחנו מנצלים כאן עד תום את הפלורליזם ואת חופש הביטוי כדי להשמיע קול אחר. הקריאה לעסקה בכל מחיר היא, בעינינו, קריאה לא מוסרית ולא חכמה. רוצים למחות על ארבע שנים של גלעד בשבי? לכו לשגרירויות של אומות העולם שמקיימות קשרים עם הפלסטינים ולא נוקפות אצבע, הפנו את זעמכם אל חמאס. לא אל בנימין נתניהו", כותבים קלמן ליבסקינד ואראל סג''ל תחת הכותרת "לא זו הדרך".

גם במוסף לשבת של העיתון שולטת קוטס-בר, מי שגם דיבררה את עמדת "מעריב" בתוכנית "תיק תקשורת" ששודרה אתמול. שער המוסף מוכתר בכותרת "נכשלנו" והוא מפנה לכתבה של קוטס-בר שכותרתה בעמודים הפנימיים היא "להחזיר, בכל מחיר".

אבל הסיקור במוסף עצמו מאוזן יחסית, מודפסות בו עמדות מגוונות: "צר לי, אך אינני מצטרף לקמפיין שמנהל 'מעריב' בעניין גלעד שליט [...] אין שום מדינה שפויה בעולם שהולכת למהלך כזה", כותב בן דרור-ימיני; מופיעה בו כתבונת של שרה ליבוביץ-דר, מהעיתונאיות הרציניות ב"מעריב", העוסקת בסוגיית חזרתם לפעילות טרור של מחבלים משוחררים; ומאמר של עפר שלח, הכותב באופן שקול ומנומק בעד קיום עסקת החלפת שבויים.

עמדת "הארץ"

"ישראל מציינת היום ארבע שנים לחטיפתו של החייל גלעד שליט", נכתב בכותרת הראשית, הצנועה והסולידית, של "הארץ". הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לסיקור הנושא, בחציה שתי ידיעות אוהדות של ג'קי חורי ושל עפרה אידלמן על ההכנות לצעדה של מטה שליט, ובחציה ידיעה של יובל אזולאי, ששוחח עם הורים שכולים הקוראים שלא לשחרר מחבלים תמורת שליט, והמשך טור של עמוס הראל.

טור הסקירה והפרשנות של הראל, שהוצב כידיעה הראשית על שער "הארץ", הוא סיכום ממצה (וצנוע וסולידי) של פרשת שליט עד כה. אם תקראו רק טקסט אחד על פרשת שליט בעיתוני היום – כדאי שזה יהיה הטקסט הזה. אם תקראו טקסטים נוספים – נראה שאתם סובלים מתסמונת מזוכיסטית כלשהי. הנה מה שכותב הראל על השימוש שעושה משפחת שליט בתקשורת, ועל השימוש שעושה התקשורת במשפחת שליט:

"בשבועיים האחרונים, על רקע התסכול הגובר מנתניהו ויום השנה המתקרב לחטיפה, יזמו משפחת שליט ומטה המאבק צעדה המונית בניסיון ללחוץ על הממשלה להגיע לעסקה. למשפחה יש זכות מלאה להפעיל את כל האמצעים (המוגבלים) שברשותה, במטרה לחלץ את גלעד. המוני אנשים טובים וישרי דרך מתגייסים לעזרתה. בדרך, קופצים על העגלה גם לא מעט ציניקנים: אמצעי תקשורת השמחים ללבות את האש האמוציונלית, סלבריטאים וסלבריטאים למחצה הזקוקים נואשות לכמה דקות באור הזרקורים, וכמובן פוליטיקאים, שחלקם דווקא מטיפים בימים רגילים ל'אפס ויתורים' לפלסטינים וקוראים להיכנס בהם בכל הכוח.

"החזרת החייל (לא הילד) גלעד שליט להוריו היא מטרה חשובה וראויה, אבל לכל מי שמצטלמים כעת עם חולצות ועליהן תמונתו יש דבר משותף: בניגוד לנתניהו, איש מהם לא יישא באחריות למה שיקרה אחרי שחרור הרוצחים בעסקה (והדברים נכתבים מנקודת מבט של מי שתומך בעסקה, כולל שחרור רוצחים כבדים). קיים גם ספק רב אם בקמפיין החדש תהיה תועלת כלשהי. עד היום, חרף הליווי הצמוד בעיתונים, לא נוצר במשך ארבע שנים מהלך ציבורי שהשיג השפעה ממשית על נתניהו או על קודמו אולמרט באשר לעסקה".

רק ב"מעריב", בלעדי ל"ידיעות אחרונות"

הדרך שבחר "מעריב", ובמידה פחותה גם "ידיעות אחרונות", לסקר את סוגיית גלעד שליט היא אולי מקוממת – אך לגיטימית לגמרי; עמדה כזו הובעה היום, כאמור, ב"מעריב", והושמעה בשבוע האחרון גם בדיונים בתקשורת על התנהלות הטבלואידים. זו עמדה טועה ומטעה. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא בחרו בדרך לגיטימית, הם בגדו בקוראיהם, בשליחותם העיתונאית ובערכים של מוסר ואמת.

הגישה שבה בחרו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מעקרת את היכולת שלהם לדווח על המתרחש באמת בסוגיית שליט. אותה גישה, של אימוץ מוחלט וגמור של עמדה מסוימת, אינה מחלחלת אל עמודי החדשות של הטבלואידים, אלא כבשה אותם לגמרי. באחד מימות השבוע הוקדשה הידיעה בכפולה הפותחת של העיתון למשמעותו של הצבע הצהוב. כשטקסט שהיה גורם גם לעמודי האסטרולוגיה להצהיב מודפס כידיעה מרכזית, מובן שהעיתון ויתר על יומרה לספק דיווח חדשותי – כלשהו – על הסוגיה האמורה.

במקום זאת, מדפיסים בעיתון את מסלול הצעדה, את שמות שולחי הסמסים למערכת אתר העיתון, "מכתבים" למיניהם – לראש הממשלה, לגלעד שליט – שהמען היחיד שלהם הוא מערכת העיתון, ותמונות, המון תמונות. בשנה שעברה, ערב פרישתו של אולמרט, כשהיה נדמה שאו-טו-טו תתבצע עסקה, כתב כאן אורן פרסיקו על האופן המקוטע, הסותר, המבולבל והמבלבל שבו דיווחו העיתונים על פרטי ההתרחשות. כשהעורכים הראשיים קובעים קו מערכתי כמו זה שבו הם בחרו, נדמה שיהיה אפשר רק להתגעגע לאיכות הדיווח ההיא.

ובעצם, מהו אותו קו מערכתי? מה חושב יואב צור? האם הוא סבור שצריך להסכים לדרישות חמאס במלואן? מה הם הקווים האדומים שלו? צור לא מציג עמדה, אלא הלך רוח – הוא בעד להחזיר את גלעד שליט. יופי גיבור, כולנו בעד. בואו נעשה מנוי ל"מעריב".

יש כמובן מי שאינן מתחבאות מאחורי השמלה של אמא פטריוטיות וסבתא התחנפות לדעת הקהל; כך קוטס-בר, למשל, תומכת באופן ברור בעמדה של שחרור "בכל מחיר", ואילו סימה קדמון, בטור בהיר ואמיתי עם מינימום פיתולי רגש ובלבולי שכל, כותבת כי ההזדהות הציבורית עם משפחת שליט אין פירושה "קונסנזוס ציבורי לשחרר את גלעד בכל מחיר" ו"גלעד שליט הוא טראומה לאומית. סמל לחוסר האונים שלנו. לעובדה שלא כל דבר צה"ל מסוגל לפתור. לעובדה שלא הכל ניתן לפתור בכוח, ואולי לכך שלא הכל ניתן לפתור בכלל".

אבל אין זו העמדה שמציגים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בעמודי השער שלהם ובדיווחים השוטפים שלהם. העמדה שהם מציגים היא עמדה של "לשחרר", שהמלים "בכל מחיר" מובלעות בה, בלי להיאמר באופן מפורש וגלוי. יש במתכונת הסיקור הזו אות לכך שהעיתונים מעוניינים לפנות לקונסנזוס הרחב ביותר, ולא לקלוע לעמדה שהם הכי מאמינים בה.

יש בכך גם בגידה בשליחותם החברתית. במקום לפזר את הערפל הם מוסיפים עליו. כשיתבררו תוצאות העסקה – או תוצאות האין-עסקה – הם יהיו שם כדי לגזור את הקופון בהטחות אשמה ומאמרי ביקורת, ולא משנה בכלל מה תהיה התוצאה. אי-אפשר יהיה להגיד להם "אבל אמרתם", משום שהם לא אומרים דבר.

יש בכך גם בגידה במשפחת שליט. אם בכירי הפרשנים בעיתונים – האנשים שגם אם אף אחד לא מאמין להם, מי שמינה אותם לתפקיד אמור להאמין להם – אומרים כי קמפיינים ציבוריים כמו אלו שמחוללים כעת הטבלואידים לא עוזרים ולא יכולים לעזור למהלכים לשחרורו של שליט (שלא לדבר על לסכל אותם), אי אפשר שלא לתהות איזה אינטרס בדיוק הקמפיין הזה כן אמור לשרת.

ואחרי כל זה, ובעקבות כל זה, מה שמקומם במיוחד הוא ריח הצביעות הנודף מכל ההתגייסות הזו. כי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא מתגייסים גיוס חובה, הם שכירי חרב. לא צריך בלש פרטי שיגלה כמה כסף הועבר מרמי לוי, חברת איתוראן, סאני-תקשורת ודליטקס בע"מ ל"מעריב" וכיצד הוא הוצא בדיוק, מספיק לפתוח את העיתון ולעלעל בדפים: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" הם מבחינתם שחקנים ראשיים בדרמה הזו, ממש לצדו של גלעד שליט.

כך בשני העיתונים מלווה באופן בולט את הסיקור אינפוגרפיקה קבועה, שבה מוצגים שערי העיתונים שעסקו בסוגיית שליט ("עסקו בסוגיית שליט"?, התכוונתי: שדיבררו אותה בהיסטריה). אין לתצלומים האלה, המוצבים במקום בולט גם היום ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", שום ערך חדשותי, שום ערך ויזואלי, לא כרוניקה, לא פרשנות, לא חדשות – זו מודעת פרסומת לעיתון ותו לא.

כשצעד כזה ננקט – והוא ננקט שוב ושוב – כחלק מדיווח חדשותי, אפשר להסכין איתו כמהלך של פרסום עצמי לגיטימי. כשפרסום עצמי רוכב על גבו של קמפיין רגשני על נושא לאומי רגיש, הוא מאבד את הלגיטימיות שלו. כך גם הסופרלטיבים "רק ב'מעריב" ו"כפי שנחשף ב'מעריב" המודפסים בעיתון שוב ושוב בימים האחרונים בהקשר לצעדה של מטה שליט. כך גם "ההמנון של הצעדה" שכתבה כתבת "ידיעות אחרונות" סמדר שיר (בצעירותה הוציאה ספר ילדים בשם "שירי רחוב"; הרמה מאז רק ירדה), ושמודפס בעמוד הפותח של העיתון בצירוף הפניה לאתר ynet. "עוד זריחה, עוד שקיעה", נפתח השיר. עוד כניסות. עוד פרסומות.

עץ האדם

"ברזילי: עכשיו העץ מעכב" היא כותרת ידיעה של רונן דמארי ב"מעריב". "לאחר פרשת הקברים, מונע עץ שקמה גדול ונדיר שנמצא בשטח בית-החולים אשקלון את המשך בניית חדר המיון הממוגן", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, בעמ' 10 של העיתון. "החשש: העתקתו של העץ תימשך כמה חודשים'. קק"ל: 'הגורמים האחראים נזכרו ברגע האחרון". מעניין אם ב"ידיעות אחרונות" מכינים כעת קמפיין תוקפני נגד מחבקי העצים.

חרדים במצב רוח טוב

נחום ברנע כותב במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" על אוהל המחאה של סגן שר החינוך, מאיר פרוש, מול הכלא שאליו הובאו אבות התלמידות מעמנואל, בשל בזיון בית-המשפט אחרי שלא כיבדו את החלטתו להפסיק את האפליה בין אשכנזים לספרדים בבית-הספר שלהם.

גם שלום ירושלמי מקדיש את טורו במוסף לשבת של "מעריב" לפרוש וכותב כי "יש לו סיבות טובות" להיות במצב רוח טוב: "תפס בעלות על הפגנת ההמונים החרדית, הצליח להוציא לרחוב עשרות אלפי חרדים" וכעת "אפילו הצ'ילבה יעקב ליצמן נאלץ להגיע לאוהל שהקים מול שערי מעשיהו".

כדי להמחיש את מצב רוחו הטוב של פרוש כותב ירושלמי על דיאלוג שניהל איתו: "'הספרדים בעצמם מבקשים שיהיו להם מכסות קבלה בישיבות אשכנזיות', הוא אומר. למה? 'כי הם רוצים ללמוד בישיבות האלה'. מה זה קשור? 'אם לא יהיו מכסות, יהיו 60 או 70 אחוז ספרדים'. ואז? 'זו לא תהיה ישיבה אשכנזית'. נו. 'מה נו, אמרתי לך שהם רוצים ללמוד בישיבות אשכנזיות'".

שחיתות, בחיי

שני פרצופים מוכרים מחזית המלחמה בשחיתות הציבורית מככבים היום על שערי מוספים של "הארץ" – זה של מאיר גלבוע על שער מוסף "הארץ" וזה של ירון זליכה על שער "דה-מרקר". גלבוע מתראיין לגידי וייץ ומאשים את מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, מי שהוביל, לצד זליכה, את המאבק בשחיתות (או "המאבק בשחיתות", אליבא דמתנגדיהם) בתקופת אולמרט כראש ממשלה, ברדיפת פרסום ובהעלמת עין.

זליכה הוא מושא מתקפה של אמיר טייג ואמיתי זיו, החושפים כי הוא גויס כעת על-ידי אילן בן-דב, הבעלים של מותג הסלולר אורנג', שיחד עם סלקום ופלאפון נלחם בנסיונות של משרד התקשורת לערוך רפורמות בתחום הסלולר.

"ירון זליכה, החשב הכללי באוצר לשעבר, בנה את הקריירה שלו על דאגה לאינטרס הציבורי ומלחמה בבעלי ההון", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "לפני כחצי שנה קבע בעבודה שהכין לחברת מירס: 'חוסר התחרות בענף הסלולר – מהנזקים המשמעותיים ביותר למשק. דמי הקישוריות גבוהים'. כעת הוא נשכר על-ידי הבעלים של פרטנר, אילן בן דב, כדי להוכיח את ההפך. האם הוא יהפוך את עורו?".

וייץ כותב על גלבוע כי הוא התמהמה מאוד באישור הראיון, וכי החליט לבסוף לקיים אותו לאחר שלינדנשטראוס יצא למתקפה נגדו ב"ידיעות אחרונות". לינדנשטראוס זכה לקיתונות של ביקורת ב"ידיעות אחרונות" בתקופת אולמרט; הפרסום האחרון של דבריו בעיתון היה מחמיא ואוהד. לצד לינדנשטראוס, זליכה היה אולי האדם המושמץ ביותר ב"ידיעות אחרונות" בתקופת אולמרט. כעת נותר לחכות לראיון החגיגי והאוהד שייערך איתו בעיתון.

ובינתיים, בישראל

שתיים משלוש הידיעות בעמ' 5 של "מעריב" עוסקות בשתי סוגיות נפיצות החבויות בשדה הפוליטי. הידיעה הראשית בעמוד היא של בן כספית, ששב ומדווח, כמדומני בפעם השלישית השבוע, על שני המפגשים של הזוג נתניהו עם נשיא המדינה שמעון פרס. לפי כספית, "הסיבה: פרס החליט להטיל את מלוא כובד משקלו כדי לקדם את הקמתה של ממשלת אחדות. והוא יודע: ביבי לבדו זה חצי עבודה – חייבים לשכנע גם את אשתו".

הידיעה השנייה, של נתיב נחמני, עוסקת בכנס של מרכז הליכוד: "חברי מרכז הליכוד ביקשו אתמול להעביר מסר חד-משמעי לראש הממשלה, בנימין נתניהו, כאשר הצביעו ברוב גדול נגד המשך הקפאת הבנייה בשטחים". כזכור, צו ההקפאה יפוג בספטמבר. בכירי המתנחלים הזהירו עוד בנובמבר, עת הושת הצו, כי מרגע שנכנס לתוקפו יהיה קשה מאוד לבטלו.

ענייני תקשורת

בטור של ירושלמי שהזכרתי קודם נחבא סיפור תקשורתי (לא ממש נחבא – הוא מודגש בליד של הכתבה, בעמ' 16 של מוסף השבת). ירושלמי מספק ציטוטים מציתותים לשולחן חברי-הכנסת החרדים באוהל המחאה של פרוש: "חברי-הכנסת שנשארו באוהל ידעו שכולם שומעים כל מלה מעבר לווילון, אבל למרות הכל הגבירו את קולם, ליתר ביטחון", מתרץ ירושלמי את הטיית האוזן.

"משה גפני", הוא  כותב, "בחר כתובת מעניינת למתקפה. 'נתן אשל מלשכת ראש הממשלה התקשר אלי וביקש שנתמוך ב'ישראל היום', סיפר. 'הוא אמר שזה מה שנתניהו מבקש. הסכמנו. תראה מה הם כותבים עלינו היום? מה זה. הפכנו לפילגש של הליכוד".

אם ירושלמי שמע נכון, ואם גפני אמר את הדברים המיוחסים לו, הרי שיש כאן הוכחה למה שנטען תדיר נגד "ישראל היום" ומה שאנשי "ישראל היום" ולשכת ראש הממשלה מכחישים: שיש צינור בין הלשכה למערכת, בין נתניהו ל"ישראל היום". כשזוכרים שאשל, ראש הלשכה של נתניהו, היה מנהל בכיר ב"ישראל היום", העניין נראה כמעט מתבקש. ומה שהכי מעניין הוא כיצד גפני, חבר-כנסת מטעם יהדות-התורה ויו"ר ועדת הכספים, סייע, לכאורה, ל"ישראל היום".

בטורו השבועי הפותח את המוסף לשבת של "מעריב" תוקף בן כספית את עיתון "הארץ" ואת כתב החינוך שלו אור קשתי. כספית טוען כי קשתי פירסם דיווח לא נכון על דברים שנאמרו בישיבת ועדת החינוך של הכנסת, וכי הדיווח ב"הארץ" סבל מהטיה שמאלית שהציגה את שר החינוך כ"חשוך" וכמי שנוהג ב"משטרים חשוכים וטוטליטריים".

אל הכתוב מצורפת תמונה של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ולצדה נכתב: "בכל העולם קוראים את השקרים הללו דרך אתר האינטרנט באנגלית של עיתון 'הארץ'. משם שואבים את החומר שתורם למסע הדה-לגיטימציה", ו"הקו של עמוס שוקן". בסופו של הטור כותב כספית: "זו הטרגדיה של השמאל הקיצוני הישראלי. זו בדיוק הסיבה לאובדנו [...] החברים לא מצליחים להפנים שביקורת היא לגיטימית מכל כיוון, ושיש הבדל מהותי בין התנגדות תקיפה למדיניות הממשלה [...] ובין חתירה תחת הלגיטימיות של המדינה היהודית וזכותה להתגונן".