נועם שליט בהפגנה למען שחרור בנו, גלעד, אתמול ליד מעבר הגבול כרם-שלום (צילום: צפריר אביוב)
אברהם הירשזון, לשעבר שר האוצר, בעת הקראת גזר דינו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אתמול (צילום: רוני שיצר)
שלמה בניזרי, לשעבר שר העבודה והרווחה, אתמול בביתו, לאחר הינתן גזר הדין במשפטו (צילום: אביר סולטן)
קצת גלעד שליט, הרבה מלחמה בשחיתות – זה התמהיל של שערי העיתונים היום, חוץ מזה של "מעריב", שמציע אותו דבר, רק הפוך.
מה היה לנו שם
היום מלאו שלוש שנים לחטיפתו של שליט מהטנק שלו על גבול רצועת עזה על-ידי חוליית חמאס. לקראת העצרת המתוכננת להיערך בערב, מקדמים העיתונים את שליט לראש סדר היום.
"ידיעות אחרונות" מקדיש לנושא את הכפולה הפותחת שלו, ובה טור של שבוי לשעבר, ידיעה לקונית על העצרות המתוכננות ומכתב של אביבה שליט, אמו של החייל החטוף. "אינני נמנית עם הקלים בכתיבה ובדיבור. לא הייתי כזאת ואיני יכולה להשתנות", היא כותבת, ומוסיפה כי היא ומשפחתה אינם "אצילים" והשקט שלהם אינו מופגן, אלא הם פשוט ביישנים ונותנים אמון במדינה. אפשר להאמין בקלות לשליט, משום שהמסקנה העולה מן הדברים אינה מפתיעה: כדי להשיג דברים "במדינה הזו" (ומן הסתם, גם במדינות אחרות) עדיף להיות אדם כוחני, צעקן והופך שולחנות. גם מהבחינה הזו, הסיקור הבכייני של "ידיעות אחרונות", עם הכותרת הגדולה "אנא, עזרו לנו", לאו דווקא עושה שירות למשפחת שליט.
גם "ישראל היום" מפרסם את מכתבה של שליט, ו"קטעים ממכתבה של אשת הנווט השבוי רון ארד, שיוקרא היום בעצרת למען גלעד שליט". הם זוכים להפניה בשער, אולם חגיגת גזר הדין של בניזרי והירשזון דוחקת את הסיקור לעמודים 13 ו-15. כיתוב התמונה לצילום של שליט הילד – "שליט בילדותו, בתמונה המפורסמת לראשונה" – הוא תמצית של טעם רע. חציו השני של הסיקור, על פני שלוש ידיעות מהעמוד השני, מנסה לספק מעט חומרים עיתונאיים של ממש:
סגן שר הביטחון הצהיר אתמול כי לישראל אין "האינפורמציה כיצד לעשות זאת", כלומר לשחרר את שליט במבצע צבאי. נועם שליט ממשיך בהצהרות לוחמניות (אתמול אמר: "אין לי יותר אמון במערכת שתביא לשחרורו של גלעד". אגב, בדיווח הזה נכתב על "הפגנה" ולא על "עצרת"). יואב לימור כותב טור שבו הוא טוען כי המחדל המודיעיני בעטיו אין לישראל האינפורמציה על מקום הימצאו של שליט טמון ביוהרה של קברניטי המדינה דאז (אולמרט, פרץ, חלוץ, דיסקין), שהאמינו שחמאס ייכנע במהרה ולא הורו לאסוף מידע בזמן הסמוך לחטיפה.
ב"מעריב" מפקיעים את רוב השער לעניינו של שליט ("שלוש שנים של כאב") ואת העמודים 5-2, אולם מקפידים להתמקד בפרפראות: ארבעה מכתבים שכתבו הוריו של שליט; משפחה יהודית מארצות-הברית שהחליטה לקרוא לבנם בשם גלעד; עוד תמונות של שליט הילד (שפורסמו לראשונה?); גולנצ'יקים שהתגייסו בדיוק – אבל בדיוק – בחודש שבו נחטף שליט; וידיעה קצרה שבה נדחסות הודעה על העצרת, הצהרת האי-אמון של נועם שליט והצהרת האין-אונים של וילנאי.
מה אתם רוצים מאיתנו? ייעלבו העורכים ב"מעריב", ויקפצו העורכים ב"ישראל היום", ויקפצו שיניים העורכים ב"ידיעות" – מה אפשר לעשות? זה סיפור סוחט דמעות, ואנחנו מנגבים לכם אותן. ההורים רוצים לדבר ולכתוב, ואנחנו נותנים להם במה. וחוץ מזה, כבר שלוש שנים שהסיפור הזה רץ, מה עוד אפשר לכתוב עליו? מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה? עיתונות? מה אנחנו, "הארץ"?
"הארץ" מצטרף גם הוא לציון שלוש השנים לשביו של שליט. ההפניה בשער מעוצבת "טבלואידית" ביחס לנהוג בעיתון ומפנה לכפולת העמודים 5-4. לצד המכתבים הבלתי נמנעים (אביבה שליט ותמי ארד), מציע "הארץ" חומרים גם לקוראים מעל גיל 13: עמוס הראל וניר חסון מזכירים כיצד הכל התחיל ומתארים את החטיפה "שלב אחר שלב", החל מההתרעה המודיעינית ועד לכשלון כוח החילוץ. התיאור נשאב מתחקירים של פיקוד דרום ש"הגיעו לידי 'הארץ'", אבל הוא מתמקד בהתעלמות מההתרעה וחסר הרבה שלבים. כך למשל לא מסופר בו על התנהלות הכוח ששליט נמנה עימו, וכיצד קרה שהופתע בצורה כה קטלנית.
רוני זינגר-חרותי, ג'קי חורי ואור קשתי מדווחים בנימה ביקורתית על האירועים השונים שנקשרים בשמו של שליט: "הטסת עפיפונים, שירה בציבור ושיעורי יוגה: מחאה או פסטיבל?". בידיעה המרכזית מרכזים עמוס הראל ואבי יששכרוף את הידוע על מצבו של שליט: בריא גופנית, חשש למצבו הנפשי, ומציעים תמונת מצב עגומה של המאמצים לשחרורו ("מי חטף את גלעד שליט ומי מחזיק בו היום? איפה הוא מוסתר ומה מצבו? איך נוהלו המגעים ומי שותף למהלכים הסודיים? כל המחלוקות וחילופי ההאשמות"). ראש הממשלה אולמרט ניצב בקדמת התמונה הזו.
גנבים ומשוחדים: המסיבה הגדולה
העיתונים חוגגים היום. ציון שלוש השנים לחטיפת שליט אמנם מעיב על האווירה, אולם היא נשארת שמשית ומלאת אדי שמחה לאיד, ציונות ושבירת שיני רשעים. העילה היא כמובן גזרי הדין שניתנו אתמול במשפטם של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון והשר לשעבר שלמה בניזרי. חמש שנים וחמישה חודשים להירשזון, ארבע שנים לבניזרי (אחרי שעירער ועונשו הוחמר).
"מעריב" מציע שבעה עמודים של חגיגה, "הארץ" כפולה פותחת ועוד מאמרים, "ידיעות אחרונות" ארבעה עמודים ועוד מאמרים, ו"ישראל היום" 11 עמודים של שכרון חושים. "ידיעות אחרונות" מביא את סיפורם של "האנשים שהביאו לגילוי פרשות השחיתות", וזה פחות או יותר היוצא דופן היחיד בסיקור שמציעים כל העיתונים, שרובו טורים אישיים ופרשנויות.
כולם כותבים על "תג מחיר" חדש, על-פי המליצה (השאובה מז'רגון יהודה ושומרון) של השופט אדמונד לוי, שגזר את דינו של בניזרי ("תיצרו הרתעה, אבל למה על חשבוני?", מביאים כתבי "ידיעות אחרונות" ציטוט מדברים שאמר בניזרי לאחר הקראת גזר הדין).
אברהם הירשזון יוצא מבית-המשפט לאחר הקראת גזר דינו, אתמול (צילום: רוני שיצר)
כולם כותבים על בית-המשפט ש"חזר לעצמו" ואחרי הרפיון של שני העשורים האחרונים חזר לאכוף בנוקשות את העונשים הקבועים בחוק לאנשי ציבור שחטאו בעבירות שוחד, גניבה וכיוצא בזה.
כולם מציינים את כוחה וחשיבותה של העיתונות החוקרת. סבר פלוצקר כותב על "נצחון העיתונות החוקרת" ומזכיר ש"ידיעות אחרונות" הוא מי ש"הוביל את החקירות בעסקיהם של הירשזון ולפניו של בניזרי. התחקירים של העיתונאים אורון מאירי, מיכל גרייבסקי ושוש מולא הניעו את גלגלי הצדק". ב"הארץ" מעניק גידי וייץ את כתר חושפת פרשת בניזרי לאיילה חסון מהערוץ הראשון ואת המשך המעקב לו ו"לעמיתיו".
העיתונים עוסקים גם במשמעות של גזרי הדין והגישה השיפוטית הנוקשה עבור שני פוליטיקאים אחרים: אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. אם יישפטו השניים, ואם יורשעו, ואם ייגזר דינם, ב"ידיעות אחרונות" לא יוכלו להתנאות בעוד טור של שיבוח עצמי.
דיפלומטיה במגדל השן
בן כספית טס מטעם "מעריב" יחד עם ראש הממשלה לביקור באיטליה. הוא הביא משם את נוסחת נתניהו לבנייה לגובה בהתנחלויות: "כמו בסן-ג'מיניאנו". ברלוסקוני לא הסכים ודרש הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות (האם אנחנו יכולים לדרוש בתמורה שתמוגר המאפיה הסיציליאנית ויוזלו מחירי המלונות בטוסקנה?).
באותו עמוד מביא שלום ירושלמי פרומו לראיון עם שאול מופז שיתפרסם מחר, ובו הוא יוצא בגלוי נגד ציפי לבני ושואף להנהגת מפלגת קדימה. עוד באותו עמוד: הכחשה של לשכת נתניהו ולשכת מיטשל לפרסום של "ידיעות אחרונות" אתמול כאילו האמריקאים הודיעו לישראל כי "אין על מה לדבר" כל עוד ההתנחלויות לא יוקפאו וכי האמריקאים ביטלו את פגישת מיטשל עם נתניהו. דווקא אנשי "מעריב" אמורים לקחת בעירבון מוגבל את ההכחשות של מיטשל.
משטרת פייסבוק
כתבת השער הקצרה של המקומון "העיר תל-אביב" מדווחת על הדרך הלא שגרתית שבאמצעותה התמודדה אסנת סקובלינסקי עם בעלים של בר תל-אביבי, רן אורן, שגיפף את איבריה האינטימיים בניגוד לרצונה: במקום לפנות למשטרה היא פתחה קבוצה בפייסבוק בשם "גם אותי רן אורן הטריד מינית בריף-רף". עשרות האנשים שהצטרפו לקבוצה הפכו אותה לקבוצת לחץ שהביאה את אורן להתנצל בפומבי.
הסיפור מקפל בתוכו סיפורים רבים: זה של התגברות המדיה האינטרנטית ובמיוחד הרשת החברתית, המחליפה את זו המשטרתית; זה של הפרטת המדינה וכיצד הכוח שנוזל מזרועותיה מוזרק לזרועותיהן של קהילות קטנות; זה של יוזמות פרטיות, חדשניות ואמיצות; זה של הצביעות של הרדיקליות הפוליטית שבשמה מתרץ אדם כמו רן אורן את חמיסת גופו של אדם אחר; ובטח עוד ועוד. סיפור שלא סופר בכתבה הוא זה של הסכנות הטמונות בהפקעת הכח מידי הציבור והפקדתו בידי ההמון, ובלינץ', גם אם הוא וירטואלי.
ענייני תקשורת
שוב מופיעה הסדרה "מסודרים" כאייטם עיתונאי במדור הרכילות של "דה-מרקר". כבר הערנו כמה פעמים על האופן שבו הסדרה "מסודרים" והעיתון "דה-מרקר" מתערבבים זה בזה ומפעפעים זה אל תוך זה. לא רק ב"מסודרים", גם בסדרה אחרת בערוץ 2, "פולישוק" שמה, כיכב "דה-מרקר" עת גיבור הסדרה, השחקן ששון גבאי, הקריא "ידיעה" מתוך העיתון שצולם חזור וצלם. אחד הטריגרים לחיבור בין "מסודרים" ו"דה-מרקר" היה כנס של העיתון ב"ניו-יורק", שגם במסגרתו חורג "דה-מרקר" מהיותו עיתון ופוזל לכיוונים אחרים. בסך-הכל, הריח שעולה מכל אלה הוא חמוץ. "דה-מרקר", כך נראה, בדרך להיות "מסודר". בדרך לשם, הוא מסדר אותנו.
אורן פרסיקו העיר כאן לפני יומיים כי ב"מעריב" התהדרו שלא בצדק ב"ראיון מיוחד" עם רזא שאה פלהווי, בנו הגולה של השאה האיראני:
"אלא אם החליטו יוקד והעיתון לחסוך מעיני הציבור את מרבית תוכן הקלטות המתעדות את הראיון הבלעדי עם פהלווי, ניתן לקבוע בוודאות יחסית כי הראיון כלל לא יותר מכמה מלים. למעט הציטוט שהפך לכותרת ראשית, רק ציטוט אחד נוסף מפי פהלווי מופיע ב'מעריב' ולא בעיתונים אחרים – קריאה לישראל שלא לתקוף את איראן".
ובכן, לפרסיקו, מסתבר, פשוט לא היתה סבלנות: היום החליטו ב"מעריב" שלא לחסוך מעיני הציבור את מרבית תוכן הקלטות המתעדות את הראיון, והוא מתפרסם על פני שלושה עמודי מוסף "סופשבוע". מדוע בנו של רודן שבצדק הודח מהשלטון זוכה כעת לעדנה ולראיון נרחב? הכתב צח יוקד נוגע בשוליה של השאלה הזו, אולם מותיר את הקוראים ללא תשובה.