לראשונה
"גראד בבאר-שבע" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "גראד בבאר-שבע" היא גם הכותרת בחציו העליון של שער "ידיעות אחרונות". "אמש: גראד בבאר-שבע", נכתב בחותמת צהובה במחצית העליונה של שער "מעריב". "רקטת גראד נחתה על בית בבאר-שבע; אין נפגעים", נכתב בכותרת לא גדולה בחציו העליון של שער "הארץ". המלים "לראשונה מאז עופרת-יצוקה" מופיעות בשערי כל העיתונים, למעט זה של "מעריב".
"היה ברור שהגראדים יחזרו", נכתב בכותרת דיווח בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ציטוט של "אחת מתושבות השכונה שבה נחתה הרקטה" (הוריה כנראה לא חננו אותה בשם). המונח "אפקט הדומינו" ש"מעריב" מרבה להשתמש בו לתיאור המאורעות בעולם הערבי מופיע בכותרת דיווח אחר באותה כפולה של "ידיעות": "אפקט הדומינו נמשך: גם פרו הכירה במדינה פלסטינית".
עוד מדווחים כתבי "ידיעות אחרונות" כי הרקטה נורתה ככל הנראה על-ידי הג'יהאד-האסלאמי, "בתגובה לכך שאחד מלוחמיו נהרג מוקדם יותר אתמול מירי פגז של טנק". דובר צה"ל מסר כי חיל האוויר פגע בחוליית המשגרים. בסופה של כותרת המשנה לידיעה המרכזית נכתב: "בצה"ל מעריכים: מדובר באירוע נקודתי, לא תהיה הסלמה".
"בצה"ל מעריכים כי ייתכן שגם ארגון חמאס היה מעורב בצורה כלשהי בירי – הערכה שתכתיב תגובה חריפה יחסית מצדה של ישראל. על רקע זה תיתכן הסלמה בגבול הרצועה, לפחות במשך הימים הקרובים", נכתב על שער "הארץ" בידיעה בחתימתם של עמוס הראל ויניר יגנה. עוד נכתב בידיעה: "הירי בערב בא בסיומו של יום רצוף תקריות בגבול הרצועה. סמוך לשעה 12 בצהריים נהרג פעיל פלסטיני ו-10 תושבים נפצעו בחילופי אש עם כוחות צה"ל". שלושה מהפצועים, לפי העזתים, הם ילדים.
העולם הערבי כמרקחה
"דיווחים על טבח בלוב; מתנגדי קדאפי שולטים במזרח המדינה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה חוזרת אל "חתן פרס נובל אלי ויזל ל'הארץ'", שאומר: "העולם חייב לעצור את קדאפי".
ב"ידיעות אחרונות" בוחרים להתעלם כליל בשער מהמתרחש בלוב ומקדישים את רובו לקידום "3 חשיפות" שיודפסו מחר בגליונות סוף-השבוע: ראיון עם כוכב הבידור צדי צרפתי, שיוצא מהארון (מחרתיים ב"ידיעות": חשיפה – ברלוסקוני סטרייט); כתבה משפטית על מומים בלידה (היכן בדיוק החשיפה?), והחשיפה המרכזית – נוכל שרימה לכאורה את הורי גלעד שליט, המופיעה היום ב"ישראל היום" (כתקציר של ידיעה של הדס שטייף בגלי-צה"ל).
"מעריב" מקדיש את הכותרת הראשית, "קשר השתיקה" (פרשנות: אלון פנקס), ליחסו של הממשל האמריקאי לקדאפי: "רק אמש, אחרי 9 ימים של טבח שמבצע קדאפי בעמו וגבה כבר אלפי קורבנות, גינה הנשיא אובמה בפעם הראשונה את המתרחש בלוב. מה עומד מאחורי ההשתהות והתגובה החריפה? האינטרסים האזוריים, הבהלה ממחירי הנפט והקושי להשתחרר מהחיבוק שהעניקה אמריקה עצמה לקדאפי".
מה ש"מעריב" קובל עליו מוסרית, ב"ישראל היום" הוא נקודת המוצא המובנת מאליה: "העולם: מגנים את רצח העם, מודאגים מזינוק מחיר הנפט", נכתב בכותרת על השער. עצם השימוש האדנותי (והעצל) במלה "עולם" מלמד משהו על הפרספקטיבה שמנחה את מבטם של עורכי העיתון.
"אם אני מנטרל את דעותי הקדומות ואת שאלת מה טוב ליהודים, הרי שאי-אפשר שלא להעריך את ההמונים בטריפולי ובבנגאזי", כותב אראל סג"ל בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "לא מדובר בהפגנה בכיכר רבין עם יאיר לפיד כמנחה ואביב גפן כאתנחתא מוזיקלית. פאקינג יורים עליהם ממסוקים ושכירי חרב מזימבאואה משתוללים ברחובות בניסיון נואש להימלט מלינץ'".
"על-פי דיווחים שונים, מניין ההרוגים מגיע למאות ואולי אף לאלפים. בעוד סוכנות הידיעות הצרפתית דיווחה מפי רופא צרפתי בבנגאזי כי כ-2,000 בני אדם נהרגו במהומות, כלי התקשורת באיטליה דיווחו על יותר מעשרת אלפים הרוגים ויותר מ-50 אלף פצועים. מספרים אלה גבוהים עשרות מונים מההערכות שפורסמו עד אתמול, שעמדו על מאות בני-אדם", נכתב בידיעה הראשית של "הארץ". "קוראים יקרים, העולם הערבי באטרף", כותב סג"ל.
חדשות אתמול
"חשש לחיי 300 נעדרים ברעידת האדמה בניו-זילנד", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ" ("משרד החוץ: שלושה או ארבעה ישראלים נצפו בוודאות באזור האסון"). "25 מטיילים לא יצרו קשר", נכתב בכותרת על שער "מעריב" ("רעידת האדמה בניו-זילנד: משפחות התרמילאים ממתינות בדאגה לבשורות טובות מהבנים"). "חשש לחיי 4 ישראלים בניו-זילנד", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "ישראל היום". על שער "ידיעות אחרונות" אין זכר לרעידה.
חותמת גומי
באפריל אשתקד, כשחברי-הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ העלו את הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים במשק בפני ועדת השרים והוחלט להקים ועדה בראשותו של שר המשפטים יעקב נאמן, הביעו רוב העיתונים תמיכה בהגבלת השכר. "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" השתדלו, לרוב, להתעלם או להתנגד. סבר פלוצקר, למשל, כתב אז על "שכר ופופוליזם". ההאשמה ב"פופוליזם" תחזור בהמשך כסיסמה של "גלובס", שיהפוך את טעמו מהר מאוד ויתנגד להגבלה (אגב, הד להודאה מנומקת באשמה הזו השמיע בזמנו גיא רולניק, מייסד "דה-מרקר").
עדכון, 24.2: "כלכליסט", כפי שהוכח לי באותות ובמופתים - לא התעלם מסוגיית שכר הבכירים ולא התנגד להגבלתו בזמן שנידונה בעיתונות הצעת החוק והקמת ועדת נאמן, אלא רק כתב בביקורתיות על ההצעה עצמה (כפי שכתבתי בהמשך, זו היתה עמדה משותפת גם לעיתונים אחרים).
"דה-מרקר", שתמך בהגבלה והתנגד לוועדה (קרא לה "נבחרת החלומות של החתולים השמנים"), שינה בהמשך את גישתו ומחא לה כפיים. כך, אחרי שביוני נכתב ב"דה-מרקר" על "הערכות: ועדת נאמן לא תגבש חוק להגבלת שכר בכירים", דיווח צבי זרחיה בכותרת ראשית באוקטובר האחרון כי "בניגוד לכל הציפיות המוקדמות, שר המשפטים יעקב נאמן הורה אתמול למשרדו ולרשות לניירות ערך לגבש הצעת חוק להגבלת שכר הבכירים".
בנובמבר כתב עורך העיתון, סמי פרץ, כי "תזכיר החוק שהכין משרד המשפטים בנוגע לריסון שכר המנהלים הבכירים הוא מסמך שפוי, לא מרחיק לכת, לא בולשביקי ולא פופוליסטי" ("מה עושה ועדת נאמן? כמעט כלום", כתב באותו יום עירן פאר ב"גלובס"). בינואר דיווחה הכותרת הראשית: "ועדת נאמן: יש לקשור בין שכר המנהלים לשכר עובדי הקבלן", ומירב ארלוזורוב כתבה טור אופטימי שלפיו המלצות הוועדה "עשויות לעצור את חגיגת השכר במשק".
אתמול פירסמה ועדת נאמן את המלצותיה המלאות. היום מתפזרים הרסיסים לכל הכיוונים. כותרתו הראשית של "כלכליסט" היא "נתניהו יכריע: שכר הבכירים לא יוגבל", זו של "גלובס" היא "הצעת החוק לטיפול בשכר הבכירים: נותנים לחתולים לשמור על השמנת", זו של "דה-מרקר" היא "על הכוונת של הממשלה: חברות הפירמידה", כותרת על שער מוסף "עסקים" של "מעריב" היא "יחימוביץ': 'מסקנות נאמן – אידיוטיזם'", והכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" היא "שכר בלי הגבלה", בליווי תמונות פספורט של המשתכרים הבכירים והיקרים במשק.
"חברות ציבוריות יחויבו לאמץ אמות מידה לעניין שכר בעלי התפקידים הבכירים בהן ולכלול תקרות שכר והוראת נוספות שייקבעו בחקיקה. עם זאת, יש להימנע מהתערבות ישירה בעניין גובה השכר בחברות ציבוריות. אלה הן ההמלצות העיקריות בדו"ח שחיברה ועדת השרים לעניין שכר הבכירים בחברות ציבוריות, בראשות שר המשפטים יעקב נאמן", כותב יובל יועז ב"גלובס".
יועז גם מסכם את עיקרי ההמלצות: "לא להתערב באופן ישיר בגובה השכר בחברות הציבוריות; להגביר את עצמאות הדירקטורים, להגביר את פיקוח הדירקטוריון, לשפר את מנגנוני האישור ולהסדיר את מבנה השכר בחברה הציבורית; ליצור מנגנון שיבטיח כי שכרם של הבכירים ישרת את האינטרס של כלל המשקיעים בחברה; מדיניות התגמול תיקבע על-ידי הדירקטוריון. לאחר אישורה של ועדת הביקורת היא תובא לאישור האסיפה הכללית, ולשם אישורה יידרש רוב מקרב בעלי מניות המיעוט; בחברה בבעלות פירמידיאלית יידרש רוב מקרב הציבור לשם אישור השכר; החקיקה בעניין תושלם לאחר גיבוש מסקנות הוועדה להגברת התחרותיות במשק".
"לא חבל לכם על הזמן?", שואלת סטלה קורין-ליבר בטור פרשנות ב"גלובס", בכוונה לאנשי הוועדה שהמליצה על הדירקטוריונים ככלי המרכזי לניסיון להגביל – או יותר נכון, לנהל – את שכר הבכירים בחברות הציבוריות. "מי שמאמין שדירקטורים, כפי שהם מוכרים לנו, יחליטו מעתה באופן ציבורי, מוסרי, ערכי, שימשיך לחשוב כך", היא כותבת. "ראש הממשלה והממשלה שלחו אותו למרוח את הבעיה – ואת זה הוא עשה בכבוד", היא מסכמת בהתייחסה ליו"ר הוועדה נאמן.
"הדירקטוריונים הם חותמת גומי והאסיפה הכללית היא מקום מפגש לפנסיונרים", כותב גולן פרידנפלד ב"כלכליסט". ובכל זאת, בטור פרשנות מתייחס שאול אמסטרדמסקי להמלצות הוועדה שהוגשו להחלטת ראש הממשלה כ"פצצה פוליטית". "מכל סעיפי המלצות נאמן, על אחד כתוב באותיות קידוש לבנה: 'פוטנציאל לתסבוכת פוליטית'", כותב אמסטרדמסקי. "זהו הסעיף שמתייחס לקביעת השכר לבכירי החברות בעלות המבנה הפירמידיאלי. [...] נתניהו יצטרך לבחור, האם בעת הזו הוא לוקח את הצד של הציבור, של העם, או את הצד של בעלי ההון ובכיריהם היקרים".
"מלבד ההתייחסות הפרטנית לקבוצות חברות בעלות מבנה של פירמידה, נראה כי שוררת הסכמה בין חברי הוועדה כי אין להגביל את שכר הבכירים בחברות הציבוריות", כותב צבי זרחיה ב"דה-מרקר". "הוועדה להגבלת שכר הבכירים, בראשות שר המשפטים יעקב נאמן, מסמנת את פירמידות השליטה: קבוצות של חברות הנשלטות בידי טייקונים בודדים בעזרת הון שמגויס מהציבור", נכתב בכותרת המשנה לראשית על השער.
"יעקב נאמן, הספינקס השותק ממשרד המשפטים, הרעיד אתמול את אמות הספים של פירמידות השליטה בישראל", נכתב בכותרת המשנה למאמר של עידו באום ב"דה-מרקר". "דו"ח הוועדה לבחינת שכר הבכירים בראשותו מקדם בצעד קטן את המהלך להקטנת הריכוזיות במשק". ההמלצות "כבר זכו לביקורת חריפה בכנסת", כותבים רותם סלע ונועם שרביט ב"עסקים". "ועדת נאמן ניסתה לעשות סינרגיה בין קפיטליזם לסוציאליזם, והתוצאה היא אידיוטיזם", חושפת יחימוביץ' את שורשיה התקשורתיים. ח"כ משה גפני "הזהיר מריסוק החברה הישראלית". לא מצוטטים חברי-כנסת אחרים.
עמ' 3 של "ממון" מרוצף כולו בפרצופיהם של "שיאני השכר בחברות בורסאיות".
כלכלת סוף-שבוע
במוסף "כלכליסט" כותב תומר זלצר על שתיקתה של בעלת השליטה בבנק הפועלים, שבניגוד לתמיכתה הגלויה והבוטה ביו"ר לשעבר דני דנקנר עת דרש בנק ישראל להדיחו, שותקת כעת כשהמשטרה ממליצה להעמיד לדין את המנכ"ל ציון קינן. "אחרי זובורים תקשורתיים לרוב וספר אחד בלתי נשכח, נראה שאריסון הבינה את מה שאריק שרון המציא וגבי אשכנזי שיכלל: השקט הוא המסר".
באותה כפולת עמודים ממשיך יואל אסתרון, מו"ל העיתון (מהי בעצם משמעות התואר הזה?), את המתקפה החדגונית שלו על נתניהו ועל ממשלתו. הפעם העילה לקריאה להפלת הממשלה היא המהומות בלוב. התצלומים שמלווים את כפולת העמודים משלבים, בין השאר, בין פניו של נתניהו לפניו של קדאפי. יש שלב שבו ביקורת עיתונאית הופכת להשתלחות חסרת עכבות. נראה שאילוסטרציה כזו היא רגע כזה. לפעמים שקט הוא לא מסר, אלא פשוט המלצה טובה.
"אמא נמרה" היא הכותרת הראשית של "מרקר ויק", מוסף "דה-מרקר", המוקדשת לפרופ' איימי צואה, מרצה אמריקאית-סינית ש"פירסמה ספר שמתאר את שיטת החינוך הנוקשה שלפיה גידלה את בנותיה". צואה "עוררה דיון סוער: האם יש לשאוף להישגיות בכל מחיר ומה עדיף – נמלים סיניות צייתניות וחרוצות או פראי אדם חסרי גבולות שיסתדרו בכל מקום?", דבר כותרת המשנה שמסתיימת בקביעה, "האמת נמצאת, כרגיל, באמצע" (האם אין קביעה כזו משולה לאמירה "התלבטנו בסוגיה מסוימת, ולא הצלחנו להכריע. הנה בכל זאת הכתבה"?). עצם הכתבה היא שחזור של מאמר של גיא רולניק באותו מוסף לפני כשבועיים.
ויש במוסף גם חזרה מסקרנת, של שוקי שדה, אל דמויות מההווה המתמשך של תקופתנו: "ולדימיר גוסינסקי נפטר מכל השקעותיו, ארקדי גאידמק כבר מזמן שכח את תושבי הדרום וואלרי קוגן מכר את השטח העצום שרכש בקיסריה. האוליגרכים שהסתערו ברעש גדול על ישראל נעלמו מהכותרות בלי שאיש ישים לב. 'Markerweek' יצא לחפש אותם". בהמשך כדאי לחפש אחר תופעה אחרת שיוחסה לעלייה ממדינות חבר-העמים, עשתה כותרות גדולות ונעלמה כלא היתה (ואולי לא היתה): המאפיה הרוסית. נראה שבקרוב יהיה גם עיתוי אקטואלי מתאים.
אתנחתא קצרה
"המליאה, הריקה כמעט לגמרי בזמן דיונים – מפתיעה בכל פעם מחדש בהעדר הדרת הכבוד של הנוכחים", כותב חגי עמית בכתבה במוסף של "דה-מרקר", ומצליח לתאר יפה במשפט אחד את התרבות הפוליטית הישראלית.
עשה לך רב
"רבנות לא אחראית" היא כותרת מאמר של פרופ' ידידיה שטרן במדור הדעות של "הארץ". "הנה קציר השבועות האחרונים, לשם ולתפארת", כותב שטרן: "רבני הציונות הדתית הוציאו את 'מכתב הרבנים', המבקש להדיר ערבים מערי ישראל; את 'תורת המלך', המתירה את דמם; את הסירוב לציית לשלטון החוק של הרב דב ליאור ואת עשרות הרבנים התומכים בסרבנות זו. גם הרבנות החרדית מפליאה עשות: הרב עובדיה יוסף הכשיר באומץ את הגיור הצה"לי; הרב אלישיב איים בעצרת מבזה; רבני ש"ס כירכרו 'מה יפית' לפני קיצוני העדה-החרדית, ואז הושגה 'פשרה' הממשיכה בהטלת הספק באלפי גרים בצה"ל. והכל – הגזענות, הסרבנות, חוסר אנושיות והונאת הגר – בשם הדת".
"ההשפעה הרבנית על החברה הישראלית בדורנו אינה ניתנת להכחשה", נכתב בסיכום המאמר. "בכוחם להתערב בסדר היום הלאומי, להניע המונים לפעולה, ואפילו להפיל ממשלות. אך בפרספקטיבה רחבה יותר, כלל-יהודית ורב-דורית, יישפטו הרבנים בחומרה מיוחדת. ניתנה להם ההזדמנות להיות שותפים חשובים בעיצוב הריבונות היהודית הנדירה כל-כך, והם פועלים לפוררה".
"רבנים למען קצב: 'מייחלים שיאיר אור האמת", נכתב בכותרת ידיעה של עקיבא נוביק בעמ' 9 ב"ידיעות אחרונות". "מספר ראשי ישיבות ומכינות קדם-צבאיות חתמו על מכתב עידוד לנשיא המדינה לשעבר, הממתין לגזר דינו", נכתב בכותרת המשנה. בין החותמים: הרב צבי טאו, ראש ישיבת הר-המור; הרב שלמה אבינר והרב משה הגר, יו"ר איגוד המכינות הקדם-צבאיות. "הרבנים אבינר וטאו הביעו כבר בעבר תמיכה פומבית בקצב", נכתב בידיעה.
איזה עולם קטן
"ברק אשם בסכסוך בינו לבין אשכנזי" הוא הציטוט שנבחר לשמש כותרת על שער "מעריב", המפנה לראיון של בן כספית במוסף "סופשבוע" עם תא"ל יוסי ביינהורן, מי "שהגה את תפקיד 'עוזר הרמטכ"ל'" והיה עוזר הרמטכ"ל הראשון, "הגה והמציא את תפקיד 'ראש מטה שר הביטחון'", ובשמונה השנים האחרונות היה מבקר מערכת הביטחון, תפקיד שממנו פרש לפני עשרה חודשים, בעקבות חילוקי דעות עם שר הביטחון אהוד ברק.
ביינהורן מספק כמה פיסות מידע מעניינות על התפר שבין מערכות הביטחון השונות, חולק דברי שבח רבים לתפקודו של משה ארנס כשר ביטחון, משבח גם את כל שאר שרי הביטחון שאיתם עבד, למעט ברק, ומהלל את גוף הביקורת שבראשו עמד. אך ניכר שלא זו מטרת הראיון.
ציטוט מעניין נוסף של ביינהורן נוגע למלחמת לבנון השנייה. אחרי שהוא חולק לעצמו שבחים על כך שדו"ח הביקורת שהכין מעט לפני שפרצה המלחמה היה יכול להיות "תמצית של כל דו"חות התחקיר שאחריה", ונמנו בו "כל הליקויים. הבעיה בלוגיסטיקה, התוכניות האופרטיביות הלא מעודכנות, הבעיות בהפעלת הכוח" ועוד – הוא מעיר: "צריך לציין שאלה לא היו הבעיות המרכזיות שהתגלו במלחמה, אלא ניהולה". גם זה לא העניין.
כספית, המוביל את מחנה אשכנזי בסיקור היריבות בין האחרון ובין שר הביטחון, מצטט מפיו של ביינהורן דברי ביקורת על ההודעה המוקדמת של ברק על מחליפו של אשכנזי (חצי שנה מראש), שהיתה, לדברי ביינהורן, תקדימית בתולדות צה"ל. ביינהורן קובע גם כי יואב גלנט היה המועמד הפחות מתאים מבין המועמדים לרמטכ"לות, בגלל חוסר ניסיון בתפקידים במטה הכללי (טענה שנכתבה בזמנו על-ידי פרשנים).
חציה השני של הכתבה מוקדש למתקפה על אהוד ברק וראש לשכתו יוני קורן, מי שכאמור הביאו לפרישתו של ביינהורן. עובדה המוזכרת בתוככי הכתבה בצירוף הערה כספיתית אופיינית: "לכן, לכאורה, הביקורת שהוא משמיע כאן אינה אובייקטיבית. לעומת זאת, כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות, את הגינותו וחפותו של ביינהורן מכל אינטרס זר, יודע שהדברים נאמרים בזהירות רבה ובדם לבו". ואם כך, מה בעצם משנה מה הוא אומר? הנה התמצית: "ברק אשם בסכסוך בינו לבין אשכנזי".
ובכל זאת, יש עוד: הטענה "המסקרנת ביותר" של ביינהורן כלפי ברק, לפי כספית, היא שהשר דרש ממנו לערוך ביקורת בתחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל, אף שעצם הבקשה היה פסול (אליבא דביינהורן). אחרי שהוא מצטט את ביינהורן באריכות, מציין כספית כי מחליפו במשרת המבקר "פתח בביקורת מקיפה" על גלי-צה"ל, מפרש זאת כ"מסר בין השורות" לאנשי הרדיו, קובע כי התחנה משמיעה בשנה האחרונה "לא מעט שבחים על פועלו של ברק", ובקיצור, מאשים את ברק במסע הפחדות כלפי גוף תקשורת ואת גוף התקשורת בכניעה לאיומים. בסוף כל זה מופיע גילוי נאות, עוד גילוי נאות, על כך שכספית "הפסיק לפרשן בשנה האחרונה בגלי-צה"ל. הסיבה הרשמית והלגיטימית היא תוכנית בהגשתי בערוץ מתחרה. אין לי טענות בעניין הזה".
ידיעת תקשורת אחת
"לפני שנים ב'הארץ' רוב הביי-ליינס היה מאת סופר 'הארץ' לענייני תחבורה או בתחום אחר, ושמות נראו הרבה פחות. הייתי אומר שזה נעשה אולי כדי לרצות את האגו של העיתונאים. בהדרגה זה השתנה", מצטט לי-אור אברבך דברים שאמר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן במסגרת עדות במשפט "מעריב" נגד "הארץ". אורן פרסיקו עמד כאן על אירוניה מסוימת הטמונה בפרסום באתר "גלובס".