"החיבוק הגדול", אירוע שהתרחש אתמול ובמסגרתו החזיקו כמה עשרות פעילים ידיים מול חומות העיר העתיקה בירושלים ושרו שירי שלום (צילום: מרים אלסטר)

מהנעשה באיראן

שער "ידיעות אחרונות" מוקדש היום לבלוגרית. "המהפכה שלי" היא הכותרת, והקרדיט ניתן לבלוגרית "בסנדיאר", הכותבת "מלב טהרן". גם שאר העיתונים מקדישים את הכותרת הראשית שלהם לנעשה באיראן. אף אחד מהם לא מממש את הקונספט המהפכני של שליחת שליח לאזור. קשה להאשים אותם. הם בסך-הכל נוהגים כמו רוב כלי התקשורת בעולם.

מה יש לעיתונים לחדש לנו היום לגבי המהומות באיראן? ב"מעריב" בוחרים למקד את המבט דווקא אל מחוץ לאיראן, ולהפנות אצבע מאשימה (ומדממת, אם לשפוט לפי צילום השער האדמדם) לעולם כולו. תחת הכותרת "איפה כולם" כותבים בן כספית ובן דרור ימיני קינה ישראלית טיפוסית (אם כי לא בלתי נכונה): "מנהיגי העולם, השמאל האירופי, הדמוקרטים, הליברלים, כולם משתוללים כשישראל תוקפת בעזה. למה הם שותקים כשהמשטר באיראן טובח במפגינים? למה אובמה, בלייר וסרקוזי ממשיכים לשבת על הגדר?".

זו האשמה מרשיעה, כי היא משווה את חיילי צה"ל לאנשי הבסיג' ואת המלחמה בעזה לטבח מפגינים. נוסף לכך, ניתן לענות על השאלה באזכור מה שקבעו הפרשנים: מוסאווי אינו בהכרח עדיף על אחמדינג'אד (בהשאלה מהשיח הפונדמנטליסטי, זה שטן גדול וזה שטן קטן).

אבל הטענה הזו של פרשני "מעריב", ש"ידיעות אחרונות" העניק לה מקום נרחב כבר לפני כמה ימים ("דמותו האמיתית של מוסאווי"), הופכת ללא רלבנטית לפי הסיקור של "ידיעות אחרונות" היום: "זה כבר לא על מוסאווי מה שקורה כאן", מצוטטת אשה טהרנית אלמונית על שער העיתון.

מי שהפגין תמיכה גלויה במפגינים הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בראיון ברשת האמריקאית NBC, מדווח "ידיעות אחרונות". ואילו "ישראל היום" מדווח: "המפגינים שינו כיוון וקראו: 'מוות לחמינאי'". בעיתונים כולם מצוטטים עוד ועוד בכירים איראנים, דתיים ופוליטיים, שמביעים תמיכה במפגינים.

ההתחרפנות של שרי אריסון

אורן פרסיקו (בסקירת העיתונות של יום שישי) וחנוך מרמרי (אתמול בטור "מתוקשר") העירו כבר על הסיקור התמוה שמעניקה העיתונות לשרי אריסון, יורשת המיליארדים שמחזיקה בגרעין השליטה של בנק הפועלים, מהמוסדות הפיננסיים החשובים במדינה. אריסון יצאה בשלושת הימים האחרונים לתקשורת, העניקה ראיונות נרחבים ל"ידיעות אחרונות" ולערוץ 2, ואחר-כך קיימה מסיבת עיתונאים, הכל לרגל יציאתו לאור של ספר שכתבה, שילוב של אוטוביוגרפיה ומדריך ניו-אייג'.

במהלך הימים האלה הלך והתחזק הרושם שאריסון נפלה על הראש: שומעת קולות, מתקשרת עם יצורים, מקבלת חזיונות. אולם אף שמדובר במידע חשוב מאין כמותו לציבור בעלי החשבונות בבנק הפועלים ולציבור הרחב (כשבין שני הציבורים אין הפרש גדול מאוד), וחרף העובדה שמדובר בחומר סנסציוני וביזארי מהסוג שהעיתונות אוהבת לטרוף בפה פתוח – הרי שהסיקור שקיבלה אריסון בעיתונות המקוונת, ויותר מזה במודפסת, ויותר מזה בטלוויזיה, היה בכפפות של משי, או יותר מדויק, טיפול של רייקי.

שרי אריסון, במסיבת העיתונאים לספרה "לידה - כשהרוח והחומר נפגשים"

רק תארו לעצמכם מה היה קורה אם ראש הממשלה – או אפילו סגן שר הבריאות – היה אומר שנגלים אליו יצורים שמיימיים המייעצים לו בענייני סל הבריאות. המחאה הציבורית שהיתה קמה היתה מעיפה אותו למקום משכנם של אותם יצורים. הסטיריקנים היו רוקדים על התם, מגישי החדשות היו פותחים את המהדורה בקריצה וחיוך מבודח, עורכי העיתונים היו נשארים ערים כל הלילה כדי למצוא את המכתם שישמש הכותרת הראשית המושלמת (הכותרת הזוכה, שתופיע בשלושה מארבעת היומונים: "נפל על הראש").

אבל כשמדובר באריסון, העיתונים בחרו להדגיש דברים שאמרה על פרשת בנק הפועלים (שבזמן-עיתונים היא סיפור מהעבר הרחוק), על מי שהיה בן זוגה עופר גלזר, ואפילו לצטט בכותרות את משנתה הרוחנית בלא מלת ביקורת. ההצהרות שלה בדבר מפגשים מהסוג השלישי, הרביעי והחמישי – הוצנעו, הוחלקו, ובעיקר – לא נחגגו בראש שערים.

היום, מאחר שחלף די זמן כדי שכולם יתאוששו מההלם ולא יוכלו להשתמש בו כתירוץ, מעניין לבדוק מי הקים את קול הזעקה המתבקש ומי ממשיך לשמור על כבודה של המיליארדרית ולרמוס את כבודו העיתונאי.

במבחן השער נכשלים "ישראל היום" ו"מעריב". יום אחרי מסיבת עיתונאים הזויה של אשת העסקים(?) החשובה במדינה, העיתונים הללו לא חושבים שמדובר באחת החדשות החשובות על סדר היום. ב"ישראל היום" העניין נדחק לידיעה על פני רבע עמ' 19, שמכילה משפט כמו "אריסון חושפת גם את יכולתה לנבא את העתיד", ללא כל סימני שאלה או קריאה. טור פרשנות קצרצר של חזי שטרנליכט היה צריך להיות קצר עוד יותר, מאחר שהוא מפגן של התחסדות פחדנית ("יש לי יותר מתחושה שאם אריסון היתה 'סתם' מיליארדית, בעלת שליטה בחברות מזון או תקשורת, הציבור היה יכול היה לקבל את מסריה"). המסר הברור והחד שהיה צריך הציבור לקבל מהעיתון מופקע מהכתבים והפרשנים ומופקד בידיהם של הקריקטוריסטים. כך בעמודי הדעות של "ישראל היום" בפינה "סטיקר היום" נכתב: "שרי אריסון: בקרוב הסרט". זה לא מספיק, וגם לא מספיק מצחיק.

ב"מעריב" אריסון לא מגיעה לשער, לא לעמודים הפנימיים, לא למוסף "עסקים", חיפשתי אפילו במוסף הספורט. את ההתעלמות ניתן להסביר בידיעה שפירסם אתמול ערן סוויסה ב-nrg, שלפיה "מספר כתבי כלכלה בכירים החרימו את מסיבת העיתונאים שהתקיימה הבוקר לקראת צאת ספרה החדש של בעלת השליטה בבנק הפועלים", משום שהעניקה קודם לכן ראיונות בלעדיים ל"ידיעות אחרונות" ולחדשות ערוץ 2.

"לא נגיע לשמש כתפאורה בהשקת הספר החדש של אריסון", מצטט סוויסה כתב אנונימי, "יומיים בלבד אחרי שכבר אמרה את כל מה שהיה לה להגיד, בשני ראיונות נרחבים". אחד הכתבים הוא יהודה שרוני, כתב הבנקים של "מעריב". היעדרותו ממסיבת העיתונאים יכולה לשמש תירוץ להעדר הסיקור ב"מעריב"; נקמנות במושא סיקור שהעדיף את המתחרה "ידיעות" יכולה לשמש תירוץ; ומי שרוצה יכול גם להעדיף הסבר אחר: "מעריב", שבנק הפועלים מחזיק בכרבע מהמניות שלו, העדיף לא להיכנס לקלחת הרותחת הזו ולא להסתכן בכך שהיצורים השמיימיים ימסרו לאריסון שאולי עדיף לה שלא להמשיך להנשים את העיתון.

שרי אריסון, אתמול בהשקת ספרה בתל-אביב (צילומים: יוסי זליגר)

עיתון אחר שלא נותן מקום על השער, או בכלל, לגברת אריסון הוא "הארץ", אולם כאן ההסבר ברור: הנושא נידון בהרחבה במוסף הכלכלי, "דה-מרקר", שכבר מזמן פירסם מאמר שקבע כי הבעיה העיקרית בבנק הפועלים היא אריסון עצמה. אף שאריסון יצאה נגד העיתון באופן אישי, ב"דה-מרקר" מגישים סיקור מקיף והוגן (עמודים 5-2), כזה שאומר על המופע של אריסון בצורה מפורשת את הברור מאליו, אולם מצביע גם על האלטרנטיבות הלא נעימות, ולצד הטור שנכנס בה חזיתית מפרסם טוקבקים אוהדים.

כך כותב שי גולדן:

"החלק השני בספר של שרי אריסון, 'לידה', נראה בדיוק כמו סיכום של הרבה מאוד ימי עיון, עשירים במזון ודלים מאוד במשמעות. במקרה הטוב – הוא נראה כמו מצגת פאואר-פוינט שיצאה מדעתה [...] כל שורה בספר היא הזמנה לפארסה, כל פסקה היא ספק הזיה של הכותב – ספק הזיה של הקורא [...] יותר משזה ביזארי זה מדאיג; יותר משמשעשע, זה מעט נוגה [...] יותר מכל דבר אחר – הדמות של אריסון העולה מן הספר אינה של אדם מואר, אשה שדרכה בחיים ברורה לה ושמוכנה להעתיר כעת את חוכמתה על העולם. היא גם אינה דמותה של אשת עסקים נחושה שהחזון העסקי שלה מנוסח ומעורר השראה. האשה המצטיירת מעמודי הספר מבולבלת, מפוזרת, בלתי ממוקדת ובעיקר – מאוד מאוד לא מאושרת. ככל שהיא מתעקשת על האור שנמצא בחייה, כך החשיכה שסביבה נראית יותר ויותר".

ואילו מירב ארלוזורוב כותבת:

"לאחר מותו של האב נבחנה מועמדותה של אריסון להחזיק בשליטה בבנק על-ידי הפיקוח על הבנקים; נבחנה – ואושרה. בדיעבד, נוכח התנהלותה של אריסון במאבק על הדחתו של יו"ר הדירקטוריון של הבנק, דני דנקנר, ונוכח הדברים שאמרה בימים האחרונים, עולה החשש שהיתה כאן טעות של הפיקוח על הבנקים; טעות שעכשיו מאוחר לתקן [...] איזה צורך יש בגרעין שליטה בבנקים אם בשעת צרה, כאשר הבנק נזקק לתוספת הון, בעלי השליטה אינם תומכים בבנק? התשובה לשאלה הזאת, מתברר, עשויה להתקבל רק על דרך השלילה: הצורך קיים רק אם החלופה גרועה יותר. החלופה היא שלטון מנהלים [...]  שעושים בבנקים כרצונם. בדרך כלל הם דואגים לעצמם למשכורות עתק ולבונוסים מופרזים, בלא קשר הדוק לביצועי הבנקים שבניהולם [...] מהבחינה הזאת, הבחירה מה עדיף – שלטון מנהלים, שמביא לניהול לא אחראי ולמשבר פיננסי, או שרי אריסון, ששולטת בבנק הגדול במדינה באמצעות תקשורת עם אלוהים – היא בחירה קשה".

הידיעה של ארלוזורוב בעמ' 4, שגם מקבלת את הכותרת הראשית של העיתון, מצביעה בכל זאת על כיוון של "שלטון מנהלים": "בנק ישראל: להעביר את השליטה בבנקים לציבור"; "בעקבות פרשת הפועלים, הבנק המרכזי בוחן מעבר למבנה השליטה המקובל בארה"ב, שבו מלוא מניות הבנקים נמכרות לציבור בבורסה".

ומה בעיתונים הכלכליים האחרים? ב"כלכליסט" הדפיסו על השער במלואה ידיעה על יועץ התקשורת החדש של אריסון, דוד ספקטור, והזכירו את מעורבותו בחקירת פרשיות השחיתות שיוחסו על-ידי חוקרי המשטרה לאריאל שרון ולמשפחתו. הפניה על השער מתייחסת ל"המסרים, הגורואים והנבואות – הקרנבל הרוחני השלם של אריסון (עמ' 3-2)". ומה בכפולת העמודים 3-2? ידיעה בינונית בגודלה על הספר של אריסון, ציטוטים מהספר, רשימת "הנבואות של שרי", רשימת התודות הכמעט מלאה של הספר, ידיעת תזכורת על הגורו של אריסון, שעליו נכתב בעבר ב"כלכליסט", וכן, כמובן, קריקטורה. יונתן וקסמן, מאייר מוכשר מאוד בימים רגילים, נקרא לכסות על ערוותו של הסיקור, אולם לא מצליח לשאת בעול ומנפק קריקטורה עבשה למדי. זו לא אשמתו וזה לא תפקידו.

אותו מחזה מביש חוזר גם ב"גלובס". בעמודי החדשות ידיעה קורקטית והתנגחות ב"דה-מרקר", במוסף היומי מתעסקים שוב עם הפרט הטפל בדבר זהות היחצן של הספר ומפרסמים ביקורת ספרותית עלק (שירי לב ארי) שחוטאת ביומרות פסיכולוגיות וכתובה בסגנון עילג כמו הספר עצמו, ושכנגד המגלומניה של הסופרת מציבה מה שנראה כהתחסדות של המבקרת: "אריסון באמת מאמינה בדברים שהיא כותבת. היא רוצה לעשות שינוי לטובה בעולם הזה, היא לא לוקחת את חייה כדבר מובן מאליו, והיא באמת מרגישה שיש לה מה להציע, הרבה מעבר לכסף".

מפגן הצביעות נמשך גם באתר העיתון, בטורים המזעזעים של  דורון אביגד, שהנפיק קשקוש מקושקש, ולילך סיגן, שהפגם היחיד שהיא מוצאת באריסון הוא חוסר התבונה התקשורתית שלה, ונוזפת בה על שלא השכילה להסתיר מהציבור את העובדה שהיא נוטלת החלטות עסקיות הרות גורל בעצת קולות מהחלל החיצון. זהו המודל העיתונאי החדש: עיתונאית כלכלית שכותבת טור בשבח העמימות התקשורתית והסתרת מידע מהציבור.

לא סתם השארנו את "ידיעות אחרונות" לסוף. העיתון גם קיבל את הראיון הבלעדי לפני כולם, וגם יוצא ידי חובת הביקורת כשהוא מדפיס היום על השער הפניה למאמר ביקורתי של נחום ברנע. זה יותר משקיבלנו ברוב העיתונים האחרים. ההפניה האחרת בנושא על שער העיתון היא למוסף "ממון", שם השער מוקדש למסיבת העיתונאים של אריסון. אריאנה מלמד ("בין התבכיינות למגלומניה") וגדעון עשת ("אשה שמספרת בפרהסיה שהיא שמעה קול על צונאמי ראויה לאשפוז. ואם לא אשפוז, בוודאי לשלילת רשיון אחזקה בבנק") מסיימים שם את מלאכתו של ברנע.

ונקנח בעוד תובנה משל עשת:

"הבה נסתכל על שלושה אנשי עסקים: שרי אריסון, נוחי דנקנר וברני מיידוף. מיידוף לא ראה בכוכבים, אך גנב כל-כך הרבה מיליארדים שהתביעה הכללית טרם נקבה במספר. אריסון שומעת קולות מלמעלה ונוחי דנקנר שומע בעצת כבוד הרב הגאון מר רנטגן מלמטה. יש לך שקל לפיקדון, איפה אתה שם את הכסף?".

דרעי פור דה רסקיו

בעמודי הדעות של "מעריב" כותבת יעל פז-מלמד כי "שחרורו של גלעד שליט לא נמצא מספיק גבוה בסדר העדיפויות". שלום ירושלמי כותב כי חבל שהציבוריות הישראלית אינה מנצלת את כישוריו של אריה דרעי, ומציע לצרף אותו לצוות המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט "ולהוסיף את הדמיון והיצירתיות שכל-כך חסרים בתיק הזה".

שר הבטחון אהוד ברק בפגישה עם הנשיא המצרי, אתמול (צילום: אריאל חרמוני, משרד הבטחון)

עמ' 13 ב"ישראל היום" מוקדש לענייני גלעד שליט: יהודה שלזינגר מדווח על 5,000 איש שבאו להתפלל בכותל "למען גלעד", גדי גולן מדווח על דברים שאמר נועם שליט, אביו של החייל החטוף, באזכרה בדרום לקצין חנן ברק, שנהרג בתקרית שבה נחטף שליט ("אנחנו מתמודדים עם מצב לא קל"); ובידיעה המרכזית מדווחים שלמה צזנה ודניאל סיריוטי על הכחשה של אהוד ברק לכך שמתנהל מו"מ לשחרורו של שליט. "אני חושב שככל שאני, כשר ביטחון, אמעט לדבר על זה – כך ייטב".

הרי לכם מלכוד 22: אם שר הביטחון שלנו ייצא בוקר וערב בהצהרות על החייל החטוף, יש חשש שהוא יקלקל ויהרוס את המשא ומתן הרגיש; אם ישתוק, יחשבו כולם שהממשלה ממשיכה לא לעשות כלום, או לעשות מעט מאוד, ולפחות לא לעשות מספיק, כפי שטוענים פרשנים וטען לאחרונה נועם שליט. איך יוצאים מהמלכוד הזה? ממנים לתפקיד שר הביטחון אדם שלציבור תהיה סיבה להאמין לו גם כשהוא שותק.

עליה וקוץ בה

בעמ' 17 של "ישראל היום" מדווחים ליאת עזר ויורי ילון על "מבצע חשאי ומסוכן" של הסוכנות היהודית שבמסגרתו הועלו ארצה 16 יהודים מתימן והתאחדו עם קרובי משפחתם. נציגת הסוכנות כותבת בעיתון על המצב המתוח בתימן וחששם של היהודים לחייהם בעקבות גל אנטישמיות. בידיעה נכתב גם כי "מסלול הגעתם ושמותיהם [של העולים] לא הותרו לפרסום, מחשש שהדבר יעמיד בסכנה את בני משפחותיהם שנותרו בתימן". עם זאת, בתמונה המצורפת לידיעה, המראה את המפגש בין העולים לקרוביהם אתמול בשדה התעופה, פניהם של העולים גלויות. כדי להאדיר את הפיאסקו, תמונה נוספת של העולים מודפסת במרכז שער העיתון.

ענייני תקשורת

חמישה מיליון שקל עוקלו מחשבון הבנק של דודו טופז כדי להבטיח כיסוי לתביעת נזיקין של חברת קשת והמנכ"ל אבי ניר. עוד נחשף כי קודם לתקיפה שיזם טופז נגד ניר, ניסה הבדרן לסכסך בין ניר לאשתו כששלח אשה שתתקשר לביתו של המנכ"ל ותצהיר כי היא מנהלת איתו רומן.

בעמ' 15 של המוסף "מסלול" מבית "ידיעות אחרונות" כותב יונתן לוי על מגדל הטלוויזיה של רוטרדם: "מעטים מהמביטים בו בהתפעלות יודעים שאפשר גם לבלות בו את הלילה. בגובה 100 מטר, בערך באמצע הדרך לקצה המגדל, הוקמו לפני חמש שנים שתי סוויטות מפוארות המצוידות כל אחת במרפסת גדולה ומשמשות כבית-מלון ייחודי, שמציע מבט פנורמי מרהיב על העיר כולה. בימים בהירים, כשהראות טובה, אפשר להשקיף מחלונות המגדל עד למרחק של 30 ק"מ". הנה עוד דרך לפתרון המשבר הכלכלי המכה בתקשורת. והציניקנים יגידו: זו גם תהיה הפעם הראשונה שמבניין טלוויזיה תהיה ראות טובה וארוכת טווח.