ח"כ ציפי לבני, ראש מפלגת קדימה, היום בכנסת (צילום: אביר סולטן)
יש התומכים ויש המצדדים
שער "מעריב" נקרא היום כמו פרק אחרון בספר מתח, עת קצוות העלילה נאספים כולם לקראת הטוויסט הצפוי, שבמהלכו יתבררו כנכונים כל הפתרונות שגיבורי הספר התעקשו לדחות ושלמספר, ולקורא הדמיוני שלו, היה ברור כי הם-הם הנכונים. כך מתנגדי עסקת שליט חוזרים בהם ונכנעים לגישת "בכל מחיר", וממשלת ישראל מבינה שאין תחליף לממשלת אחדות וכי המצור על עזה היה מיותר.
"אפקט המשט: ישראל מקלה את המצור על עזה" היא הכותרת התחתונה על השער. מעליה "הכיוון: אחדות", לצד תמונתו של נתניהו, כשמעליהן "גם משפחת ארד מתגייסת", עם תצלום של רון ארד. רוב השער מוקדש לתצלומים של הורי החיילים החטופים אודי גולדווסר ואלדד רגב (שמותם התברר כשהתבצעה עסקת ההחלפה). הכותרת הראשית היא "למענו", והיא מלווה בחותמת צהובה עם דיוקנו של גלעד שליט והכיתוב "'מעריב' מלווה את מסע המחאה".
מובן שהתיאור שתיארתי קודם לוקה בכשל אחד ברור: בעניין שליט, "מעריב" אינו מציע שום טוויסט בעלילה. הורי גולדווסר ורגב, כמו גם משפחתו של רון ארד, לא היו בין המתנגדים לשחרורו של שליט בכל מחיר, להפך, ואילו "מעריב" לא משמש "מספר" (או "מדווח", לצורך העניין), אלא מוביל קמפיין. האם ראוי שעיתון יביע עמדה ברורה בעניין ציבורי שנוי במחלוקת וינכס לשם כך גם ובעיקר את עמודי החדשות? גם אם לא, הרי שזהו היתרון של עיתונות תחרותית במדינה דמוקרטית: המתחרה יציג מן הסתם עמדה שונה.
"גורלו של גלעד נמצא בידיים שלך" היא כותרת עמ' 13 ב"ידיעות אחרונות", שעיצובו דומה, אולי כתוצאה מפליטת מקלדת פרוידיאנית, לזה של מדור פרסומי. הציטוט שבכותרת לקוח מטקסט שכתב בן דודו של גלעד שליט, איל רז (תמונתו מצורפת), והוא מופנה לראש הממשלה נתניהו (שאינו חביב על "ידיעות" ממילא). טור צד לאורך רוב העמוד מכיל את שמותיהם של מי ש"שלחו SMS והצטרפו לצעדה" ("רשימת הצועדים המלאה מתפרסמת ב-ynet", נכתב בתחתית הרשימה, בדוגמה נוספת לשיתוף פעולה, שעתיד ללכת ולהתרחב, בין העיתון לאתר).
היה סגר?
ההקלות על הסגר בעזה מתערבבות היטב עם הידיעות על המאבק המתעורר מחדש של "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט". כך ב"הארץ", לצד הכותרת הראשית של עמ' 2, "הקלות בסגר על עזה: תתאפשר כניסת חומרי בניין ופעילות המעברים תורחב", מודפס טור של ג'קי חורי ואבי יששכרוף שכותרתו היא "משפחת שליט אחרי הקלת הסגר: 'נתניהו צריך להסכים כעת לשחרור כל אסירי החמאס'".
כתבי "הארץ" מצטטים גם את שמשון ליבמן, יו"ר מטה שליט, המזכיר כי ישראל שיחררה אתמול את השיח' החמאסי נאיף רג'וב, ולכן נוצר מצב "שניטל הבסיס מכל הטיעונים שהמדינה הביאה לפני המשפחה בשנים האחרונות".
על טענה דומה, אמנם באופן מבולבל ומביך, חוזרת מיקי גולדווסר במדור הדעות של "מעריב". לפי גולדווסר, הסגר היה "מס שפתיים" שנועד "להרדים את משפחת שליט" ולא היה "סגר של ממש", ומנגד הוא "הקלף האחרון שעוד היה בידינו" שהסרתו היא "התקפלות" ו"כניעה". עוד היא מטיחה בשרים ובראשי מערכת הביטחון כי מאז קום המדינה "פרשיות מביכות רדפו אחת את השנייה [...] כולן הליכי טיפשות, גאווה מיותרת ויוהרה, שהובילו את מדינת ישראל עד הלום – כניעה רודפת כניעה", ומסיקה שדווקא לכן יש "להתקפל" ולשחרר את שליט.
גם ב"ישראל היום" נקשרים שני העניינים: "איפה גלעד במשוואה" היא הכותרת הנתונה במרכאות של הידיעה הראשית בעמ' 11, ציטוט של מטה שליט.
מה עם הסגר עצמו? "הארץ" הוא היחיד המקדיש לנושא הזה, שהיה המניע והמסובב של פרשת המשט המפורסמת, את הכותרת הראשית ("נתניהו הורה להסיר את מצור הסחורות על רצועת עזה"). לפי פרשן העיתון, אלוף בן, "ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, יכול לסמן לעצמו 'וי' גדול. המשט הטורקי לעזה אמנם לא הגיע לרצועה ותשעה טורקים נהרגו, אבל הוא השיג את מטרתו: הוא מוטט את המצור הישראלי על 'חמאסטאן'".
כיצד מתייחסים להתפתחות הזו שאר עיתוני היום? ב"ידיעות אחרונות" זוכות ההקלות לידיעה חדשותית כללית על פני חצי עמוד, ללא גוון ביקורתי או טור פרשנות. ב"ישראל היום" הטון דומה. ב"מעריב" מוקדש לכך עמוד שלם, שכותרתו "המצור נשבר", כותרת הגג שלו היא "הלחץ הבינלאומי עשה את שלו" ובכותרת המשנה שלו נכתב: "דווקא נתניהו, ראש הממשלה שהכריז מלחמה על החמאס, היה זה שפתח את המצור על עזה". אך טון הדיווח, בסך-הכל, רגוע, ונטול פרשנות.
כל העיתונים מצטטים באופן בולט את הסברי לשכת ראש הממשלה לכך שההקלות הן מהלך עצמאי, מתבקש, חכם, כמעט הכרחי, ושלא ברור איך לא חשבו עליו קודם.
איך באמת לא חשבו על זה קודם? שינוי המדיניות ביחס לסגר מעמיד את התנהלות הממשלות שהחליטו על קיום הסגר בשלוש השנים האחרונות באור מגוחך ומחדלי. מדוע העיתונים אינם ממהרים להצביע על הכשלים הזועקים? ראשית, הם כבר עשו זאת במידת מה בשבועות האחרונים; שנית – הם אולי יעשו זאת בימים הקרובים; שלישית: שינוי המדיניות מעמיד באור מגוחך לא רק את קובעי המדיניות, אלא גם את רוב מי שסיקר אותה במהלך השנים.
עוד ניצחון כזה?
"המשט הטורקי ניצח" היא כותרת הטור שהוזכר בפסקה הקודמת, של בן ב"הארץ". במדור הדעות של "מעריב" כותב שמואל רוזנר על "פרשנים [אמריקאים] הטוענים כי נסיקתה של טורקיה טובה לאמריקה, ובמשתמע גם לישראל [...]. טורקיה אמנם קיצונית יותר כעת, אך בזכות המדיניות החדשה היא הופכת למדינה מנהיגה במזרח התיכון.
"עד כמה שלא תרחיק לכת, עד כמה שלא תיראה מרחוק כידידותית פחות, נעימה פחות, משתפת פעולה פחות – מנהיגות טורקית עדיין טובה בהרבה לארצות-הברית מאשר מנהיגות איראנית. ממילא אם הפלסטינים מניפים דגל טורקי ולא איראני, אם הסורים מתיידדים עם הטורקים, ולא רק עם האיראנים, יש בזה ברכה".
סוג ב'
"בד"ץ בעקבות בג"ץ" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ומתחת לה נכתב: "במקביל הורה בית-הדין הרבני בירושלים לעותרים לבג"ץ למשוך עתירתם". "תפנית מפתיעה בפרשת בית-הספר החרדי בעמנואל" היא כותרת הגג. גם ב"הארץ" מקבלת הידיעה מקום מרכזי, בחלקו העליון של השער: "בית-דין רבני הצטרף לבג"ץ והורה לבטל את ההפרדה בבית-הספר בעמנואל".
יאיר אטינגר ואור קשתי מדווחים ב"הארץ" כי "בית-דין רבני בירושלים, בראשות הרב אברהם דב לוין, הוציא אתמול צו שמגבה את פסיקת בג"ץ בנוגע לאפליה בבית-הספר בית-יעקב בעמנואל. [...] הצו הוצא בעקבות תביעה שהגישו לבית-הדין נציגי חסידות סלונים [...] נגד יו"ר עמותת נוער כהלכה, יואב ללום, שיזם את העתירה לבג"ץ על האפליה. הצו אמנם תומך לכאורה בעמדתו של ללום, אך חשוב לציין כי הוא הוצא לבקשתו, במעמד צד אחד".
"ידיעות אחרונות" מתייחס בהרחבה דווקא לעניין אחר הקשור לפרשות החרדים האחרונות: "סגן השר נגד המדינה" היא הכותרת הראשית של העיתון, המתייחסת לאוהל המחאה שהקים סגן שר החינוך מאיר פרוש מול הכלא שבו שוהים חסידי סלונים בעוון ביזוי בית-המשפט. כותרת המשנה היא: "בעוד משרד החינוך מצהיר כי יש לכבד את פסיקת בג"ץ – סגן השר פרוש הקים לשכה מול כלא מעשיהו. שר החינוך מסרב לפטר אותו – זו דעתו הפרטית".
תלמידים בישיבת הר-חברון בירושלים, אתמול (צילום: אביר סולטן)
"ידיעות אחרונות" ממשיך בקו הלעומתי שבחר בסיקור המתח בין חרדים לציבור הכללי גם במוסף "24 שעות", ששערו מעוצב כפשקוויל שתוכנו הוא הטחה בחברה החרדית כי היא כולה, ולא רק אנשי חסידות סלונים בעמנואל, גזענית: "נשים ממוצא מזרחי נחשבות ל'שידוך סוג ב''. בעלי דירות מסרבים למכור אותן למזרחים, ושמות משפחה הופכים ממרציאנו לגולדברג", נכתב בכותרת המשנה.
בכתבה, הפותחת את המוסף, מונה יהודה שוחט דוגמאות נוספות לאפליה על רקע עדתי ("ועדות קבלה, ועדות סינון, ועדות אכלוס") וטוען כי היא חבויה מאחורי טיעונים כמו "שמירה על ערכי הקדושה" ו"צורך לשמור על המסורת". ציטוט מעניין מתוך הכתבה הוא של "נחום מחסידות גור" (לרוב המרואיינים בכתבה אין שמות משפחה): "כמו שבקיבוצים יש ועדה שמונעת קבלה של ערבים, ככה גם בערים שלנו יש ועדות ששומרות על כך שהאזורים שבהם גרים חסידים יישארו כאלה".
גם ב"מעריב" מתייחס שלום ירושלמי, במדור הדעות, לאופי הגזעני, לדעתו, של העולם החרדי, ש"כבר מאות בשנים חי על סלקציות ואוהב את ההפרדה השבטית בין החצרות, את היריבות, את תחושת העליונות, את ההייררכיה. אשכנזי לא יינשא לספרדייה, אלא אם הוא נכה או מבוגר. חסיד סלונים לא ייקח כלה מתולדות-אהרון. הם נחשבים לגוי זה בעיני זה. חסיד גור ישתדל לא להתערבב עם אשה מוויז'ניץ וכן הלאה. בתחתית הסולם יעמדו תמיד החוזרים בתשובה".
ביי ביי
"מה יקרה עכשיו?", שואל ירושלמי באותו טור על עתידה של מערכת היחסים בין עמי ישראל. "פסק הדין של השופט לוי מאחד את כולם נגד המדינה וחוקיה ומרחיק את החרדים מהציבור הכללי", הוא עונה. "[...] 'בשלב הבא אנשי סלונים, שהיו המתונים ביותר ביחס למדינה, ידברו רק ביידיש, יתעלמו מהעברית ויתחברו עם חסידות סאטמר האנטי-ציונית', אמרו אתמול ברחוב החרדי. הקיצוניים ניצחו. ההתנתקות הושלמה".
באותו מדור ב"מעריב" מתפרסם טור המנגח את המקומון "העיר" של רשת שוקן, מקבוצת "הארץ". איבון קוזלובסקי-גולן שופכת על העיתון את חמתה ובין השאר כותבת כי הוא "דוגמה דווקא להתרחקות השמאל הסגולי ממקורותיו [...] כתוב בלשון סתרים פוסט-מודרניסטית המובנת לכותביה בלבד (ומה עם הקוראים הערבים?); הראיונות נגועים בהגחכה מכוונת של המרואיין, מלווים בצילום לא מחמיא שלו ובציניות שמעוררת חשד כי הראיון נעשה במטרה להשפילו (איפה פה כבוד האדם?) רק מפני שהוא בעל שררה כלשהי; הפרשנות לאירועי השבוע פוליטיים ברובם וחסרי עומק, כפי שמצופה מאינטלקטואלים מטעם עצמם; והגרוע מהכל: הטון הכללי הוא אחיד ומפחיד – טון הבוקע מקולה של שטיפת מוח סכמטית מסוימת מאוד ללא מבט קטן הצדה, שמסוגל לעורר דיון אמיתי וביקורתי, למשל על מערכת הניצול המתמיד בין עובדים למעביד. עולמם הצר הוא לב תל-אביב ותו לא".
קל לגחך על הסתירות מיניה וביה בביקורת של קוזלובסקי-גולן על "העיר", להצביע על הסגנון הדמגוגי, על שטחיות הנימוקים או על הטעויות העובדתיות הבוטות, אך אלה אינם צריכים להסתיר את האזהרה האמיתית שמאחורי הדברים.
הדבר הבא
מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש למגזר ישראלי חדש: קהילת יוצאי אפריקה. "מתחילת השנה נכנסו לישראל 5,291 מסתננים דרך הגבול המצרי, רובם מאריתריאה וסודאן – מעט פחות ממספר העולים שמגיעים לישראל על-פי חוק השבות", נפתח המאמר המצטט דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
לפי "הארץ", אותם אלפים מצטרפים לעשרות אלפי אפריקאים שכבר חיים בארץ, וש"רובם המכריע אינם בני גירוש בגלל החשש שנשקף לחייהם אם יוחזרו לארצות מוצאם. [...] כמבקשי מקלט, הזכאים להגנת נציבות הפליטים של האו"ם, הם ישהו בישראל תקופה ארוכה ואולי אף ישתקעו בה".
"בנסיבות אלה", מתרה המאמר, המתייחס לכישלון המתמשך של הרשויות לחסום את ההסתננות עוד בגבול, "הממשלה ורשויות המדינה נדרשות להבין את המציאות החדשה ולהיערך בהתאם. [...] ההגירה מאפריקה איננה בעיה בטחונית, אלא חברתית. צמיחתה של קהילת מהגרים ענייה, בלי שירותים חברתיים הולמים, מגבירה את הסיכון למצוקה, פשיעה, אלימות, ניצול עובדים וסחר בבני-אדם. דו"ח מרכז המחקר של הכנסת הזהיר מתופעות של חולי חברתי בקרב המהגרים החדשים, וזיהה מדיניות לא אחידה של משרדי הממשלה כלפיהם. [...] הממשלה צריכה להבין את ממדי התופעה ולרכז מאמץ של הרשויות הרלבנטיות, כדי למנוע את צמיחתו של כיס מצוקה חדש בישראל".
ענייני כלכלה
עיתוני הכלכלה נרגעים מעט מהסוגיות המרכזיות שעל סדר יומם, ומעניקים את שעריהם לעניינים שונים, ובמקרה של "גלובס", גם משונים.
"בנק הפועלים והמוסדיים מכופפים את שטייניץ" היא הכותרת הראשית של העיתון, אך מיד מתחתיה מפנים הכיתובים ברוח מדורי הרכילות "כשקרלה פגשה את סמנתה", "כשאוליבר פגש את צ'אבס" ו"כשוויקטוריה פגשה את דניאל" לכפולה הפותחת, הנחלקת בין שלוש ידיעות שיש אנשים שהיו מכנים אותן "פיקנטיות": חתונת יורשת העצר השבדית, ראיון של (עיתונאי המתלווה ל)אוליבר סטון עם הוגו צ'אבז, וביקור של נשיא צרפת בבריטניה.
מחוץ לחדשות חוץ שלא ברור כיצד התקבצו לעיתון, מציע "גלובס" גם מאמר של ד"ר אבי נוב על "הסכנות שבהגבלת שכר המנהלים": "הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים היא עוד דוגמה ליכולת הבלתי נסבלת של חברי-הכנסת לקדם חקיקה פופוליסטית. יוזמי החוק מציעים להעניש את המנהלים המוכשרים ואת החברות הציבוריות, תוך התעלמות מההשלכות החמורות של החוק על המשק בכלל, ועל בעלי השכר הנמוך בפרט".
באתר "העוקץ" כותב יוסי דהאן על המאמר של נוב: "הדיון על שכר הבכירים רציני קצת ומורכב יותר מזה שמתאר ד"ר נוב, שעל-פי תמונת עולמו המנהלים הבכירים הם מין הרקולסים שמגיע להם כל מה שהם דורשים כיוון שהם יוצרי העושר הכלכלי. כל תאגיד כלכלי הוא ישות חברתית שתוצריו הם פרי שיתוף פעולה של אנשים רבים, אף אחד אינו היוצר הבלעדי או המרכזי של הכנסות התאגיד. יתרה מזאת, וניל לאוסון כתב יפה על סוגיה זו לאחרונה, קיימים מחקרים המצביעים על כך שיש יחס הפוך בין שכר מופקע למנהלים וביצועיה הכלכליים של החברה. צמצום הפער בין בעלי השכר השונים יוצר אמון ושיתוף פעולה ומגדיל את ההון החברתי של התאגיד וכתוצאה מכך את יעילותו".
ב"דה-מרקר" מתייחסים לטענה אחרת שמעלה נוב. "אנחנו מגזימים בחקיקה" היא אחת הכותרות על השער, ציטוט של "כמה מהמשפטנים הבולטים שיצאו מאוניברסיטת בר-אילן" ונפגשו עם השר יעקב נאמן. לפי נאמן: "יש חוקים כלכליים כמו חול – ודורכים עליהם כמו חול", כדבר כותרת הכפולה המוקדשת למפגש. מסקנת השר היא שיש להפחית בחקיקה.
עוד ב"דה-מרקר": עמ' 6 מוקדש להתפתחות במהלכים לקראת המרת הזיכוי בהחזר כספי ("הקץ לזיכוי: הלקוח יקבל החזר כספי"). לפי צבי זרחיה ורינה רוזנברג, חוק שנחקק בעניין לפני חמש שנים לא נאכף, הח"כ החתום על ההצעה, איתן כבל, עתר לבג"ץ, ו"אתמול העביר משרד התמ"ת לאישור ועדת הכלכלה את התקנות שיפעלו לאכיפת חוק זה". ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", שלפני שבוע בדיוק כינה את המהלך הזה "המהפכה הצרכנית הכי חשובה בארץ" ונתן לו את הכותרת הראשית, אין היום אף מלה בעניין.
יש ב"ממון" התייחסות לפרשת הבנק הטורקי ובנק הפועלים, שהיתה אחת מנקודות השפל של פרשות דנקנר. הידיעה של ליטל דוברוביצקי, בתחתית עמ' 8, מובאת כולה מנקודת מבטו של הבנק ("בנק הפועלים מבקש לדחות תביעה בפרשת הבנק הטורקי", היא כותרת הידיעה).
ב"עסקים" של "מעריב" העסקים הטורקיים המפוקפקים של בנק הפועלים מגיעים לשער. הכותרת היא "ההימור הטורקי של בנק הפועלים", וכותרת הידיעה של יהודה שרוני, התופסת מחצית מעמ' 5, היא: "הפועלים ערב למאות מיליוני דולרים בטורקיה"; "בנק פוזיטיף הטורקי לא קיבל רשיונות לפקדונות חדשים מהציבור ונאלץ לגייס יותר מ-450 מיליון דולר, בערבות בעל השליטה הפועלים".
תאונת דרכים
הלווייתו אתמול של שניאור חשין, בנו של שופט העליון בדימוס מישאל חשין, שנהרג ביום שישי מפגיעת נהג מכונית, זוכה לבולטות רבה בכמה מהעיתונים. ב"ידיעות אחרונות" היא מקבלת את אחת הכותרות המרכזיות על השער: "ילד, אל תלך, חזור אלינו" ("השופט חשין מספיד את בנו שנדרס למוות"). כך גם ב"ישראל היום" ("שניאור חשין הובא למנוחות"). ב"הארץ" ממוקמת ההתייחסות לתאונה באחת ההפניות הצדדיות על שער העיתון ("יניב קובוביץ מראיין במדור 'שיחת היום' את יו"ר איגוד האופניים בוני אשל, על מותו של הרוכב שניאור חשין"). ב"מעריב" אין התייחסות לעניין על השער.
ענייני תקשורת
"האם רשות השידור מצאה דרך להשתיק את אחד הוועדים הבעייתיים ביותר, לפני הרפורמה?", שואל לי-אור אברבך ב"גלובס", "לפחות 40 מאנשי הוועד המשולב ברשות יועברו בקרוב לוועד העיתונאים, בהם ראשי הוועדים עצמם. מדובר ב-10% מכלל אנשי הוועד. השתייכות לדירוג העיתונאים מבטיחה שכר גבוה יותר לעובדים (בהם נהגים, פקידות ועובדים שאינם טכניים), שכיום נמצאים בוועד בעל דירוג השכר הנמוך ביותר ברשות".
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מתייחסת לשידורי המונדיאל ומיקומם בטבלת הרייטינג: "19 מ-30 המקומות הראשונים: מונדיאל". "השבוע הראשון לשידורי הגביע העולמי מדרום-אפריקה: רשת וערוץ 1 מנצחים בגדול עם שישה משחקים בעשירייה הפותחת של טבלת הרייטינג", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של אופיר בר-זהר. "בשבועות הבאים צפויים המשחקים למשוך קהל גדול עוד יותר. המפסידים: ערוץ 10 וקשת. 'כוכב נולד' מאבדת צופים, אך נשארת עם רייטינג של 20%, 'הישרדות' נדחקת לאחור".
"מעט מאוד כוכבי ריאליטי מצליחים להשתלב לאחר מכן בז'אנר העליון של תעשיית הבידור", כותב רז שכניק ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על טומי אלתגר, "מכוכבי העונה השלישית של 'הישרדות'", ש"לוהק לתפקיד ראשי בסדרה 'השועלים'". באתר nrg התפרסמה אתמול ידיעה על מאמצי ההשתלבות של משתתף אחר בתוכנית "הישרדות": "השורד האחרון [שי אראל] הוזמן להתארח בתוכנית רדיו העוסקת במונדיאל, אך כששמע שמנחה התוכנית הוא זוהיר בהלול, סירב בעקבות דברי התמיכה של המנחה במשט הלבנוני".
"מהסתמכות על כותרות העיתונים בלבד", נכתב בשער האחורי של "גלריה" ב"הארץ", "אפשר היה להניח כי סיבות המוות המרכזיות בארץ הן טרור, מלחמה או תאונות דרכים. אבל למעשה רק 4.7% ממקרי המוות בארץ מתרחשים בשל 'סיבות חיצוניות', ואילו הרוב המכריע של העוברים לעולם שכולו טוב עושים זאת בגלל מחלות" (הסרטן מוביל בראש עם 24.6%. "הארץ" לא מוסר את מקור הנתונים, או מדוע הוא משתמש בפועל "עושים" בהקשר האמור).
כותרת טור הצד בעמ' 4 של "דה-מרקר" היא: "'חוק לפיד': הח"כים קיבלו חופש הצבעה".