תהילים נגד טילים

הסכם השלום מגיע היום, באופן מסורתי, לכותרת הראשית של "הארץ". לשונה: "שבוע לפני חידוש הבנייה: פרס ועבאס ייפגשו בארה"ב". ברק רביד ואבי יששכרוף מדווחים כי פרס ייפגש עם אבו-מאזן ו"ילחץ" עליו שלא "לפוצץ" את המשא-ומתן הישיר עם הפסקת ההקפאה המתוכננת לעוד שבוע. בין טורי הידיעה הראשית על השער, כותרת נוספת: "כוח צה"ל הרג פעיל חמאס בביתו, ליד טול-כרם".

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוקדשת לדאגות הנותרות בעינן גם בימים של שיחות שלום: "זעם בישראל: רוסיה מספקת טילים לסוריה", לשון הכותרת ב"ישראל היום" (וב"ידיעות": "משבר הטילים עם רוסיה"). "ישראל היום" מספק דיווח על עוד פגישה מתוכננת של פרס: עם נשיא טורקיה עבדאללה גול ("מחממים יחסים?", תוהה כותרת הגג) ומחלק ציונים: "רוסיה – מדינה לא אחראית" (כותרת מאמר של יעקב עמידרור); "סוריה במחיצת אחמדינג'אד – לא רודפת שלום" (כותרת טור של דן מרגלית העוסק בביקורו של נשיא איראן בסוריה ביום כיפור).

"ישראל היום" מתייחס גם להרג הפעיל בגדה: "הפלסטינים: 'הרג בכיר חמאס מסכן את התהליך המדיני'", מצטטת כותרת ידיעה קצרה של דניאל סיריוטי ולילך שובל. ב"ידיעות אחרונות" אין דיווח על התקרית. גם לא ב"מעריב", שם מדווחים לפי "התקשורת הערבית" כי "מצרים עצרה בכיר חמאס"; "מוחמד דבאבש, ראש המודיעין של הזרוע הצבאית של החמאס, נעצר בקהיר".

צבי בראל כותב ב"הארץ" על "הפתרון שכבר נהפך לסיסמה מדינית" בעיני עסקני השלום, על רקע החשדנות כלפי נתניהו וחולשתו של עבאס (ולא, חלילה, להפך): "הסכם ביניים ארוך טווח". בראל כותב בגנות הסדר ביניים כפתרון (של קבע), משום שהוא מציע הרבה לישראלים ומעט לפלסטינים: "מי שטוען שהסכם אוסלו היה כישלון משום שלא סיפק את דרישות הפלסטינים ואיים על ההתנחלויות, לא יכול בדעה צלולה לתמוך בהסדר ביניים שיהיה פחות מאוסלו, או בהסדר ביניים בכלל. כלום אין אלה מתנגדיו של הסכם אוסלו שמייחסים לו את פריצת האינתיפאדה? ומה יהיה החידוש בהסדר הביניים? עוד אינתיפאדה ודאית?". כותרת המאמר היא "אז חוזרים לאוסלו?".

במדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסם מאמר מאת מרטין שרמן, "17 שנים לאוסלו: עלינו ללמוד מטעויות העבר". הוא מסתיים כך: "חשוב להדגיש שמקור ההתנגדות ליוזמות כמו הסכמי אוסלו ודומותיהן אינו נעוץ בהתנגדות לשלום עצמו [...] הבעיה היא בספקנות מבוססת למדי לגבי היתכנותו. והרי כבר ניסינו. נוכח נסיון העבר, המשך ההתעקשות ליישום יוזמות כאוסלו משול להימור. אחרי הכל, הניסיון מלמד שהסיכוי להצלחתן קלוש והמחיר בכשלונן עצום".

"ביבי, לידיעתך, השמאלנים לא נעלמו", קוראות הכותרות למאמרה של יעל פז-מלמד במדור הדעות של "מעריב". "יש פה כמיהה עצומה לשלום, גם אם כרגע היא מלווה בחוסר אמונה שזה אכן יכול להתרחש".

אש בעיירה

"מעריב" עוזב את נתניהו ועבאס, ומעלה את אולמרט על ראש שמחתו, בידיעת מעקב לפרסום של "ידיעות אחרונות" ביום שישי. "מלחמה" היא הכותרת הראשית, ומשני צדיה נפרשים ציטוטים של אהוד אולמרט ואהוד ברק, המשמיצים זה את זה. "ברק הוא דברן אובססיבי, איש לא יציב, שנהג להירדם בישיבות" הוא הציטוט של אולמרט (לא החריף שבהם) מתוך הפרק מספר הזכרונות שלו שפירסם "ידיעות". "אילצתי את אולמרט להתפטר כי לקח שוחד. הוא מחפש נקמה" היא תגובת ברק שמביאה מיה בנגל ב"מעריב". בידיעה עצמה, הנפרשת על פני הכפולה הפותחת, הציטוט הוא "שר הביטחון אהוד ברק פנה אל אולמרט בבקשה להתפטר על רקע מעטפת השוחד שלקח מטלנסקי".

פרצופו של אולמרט מופיע גם על שער המוסף היומי של "מעריב", "המגזין". "איך מימן אולמרט את נסיעותיו הפרטיות?", שואלת הכותרת הראשית על רקע תצלום של רייצ'ל ריסבי-רז, מתאמת הנסיעות של אולמרט. כותרת המשנה מביאה את התשובות הסותרות של ריסבי-רז לשאלה, במשטרה ובבית-המשפט, ושואלת: "האם שינוי הגרסאות של עדת המפתח רייצ'ל ריסבי-רז מערער את קו ההגנה של אולמרט". התשובה הפשוטה היא כמובן – להפך, שינוי הגרסאות הוא לטובתו של אולמרט (לכן ביקשה התביעה להכריז עליה עדה עוינת). גם עיתוי הכתבה, באיחור של כמה ימים אחרי ההתרחשויות, אינו ברור.

על פני רבע מעמוד השער של "הארץ" מתפרסמת מודעה של "יוזמת ז'נבה", המזמינה לכנס שכותרתו "המו"מ לשלום: בדרך להכרעות". "הנואם המרכזי: אהוד אולמרט, לשעבר ראש ממשלת ישראל".

ב"מעריב" מדווח יוסי אלי על שריפה שכילתה "דירת דופלקס" של איש עסקים בקומה 11 של מגדלי הולילנד בירושלים.

לסגור איזה חשבון

פרשת רציו, שבמסגרתה נחשפה מעורבות של אנשי העולם התחתון ביישוב סכסוך כספי בין בעלי מניות בחברת רציו, שלה אחוזים בקידוח הגז לווייתן, שאמור, לכאורה, להיות בעל שווי של מיליארדי דולרים, אינה נמצאת היום בכותרות. "דה-מרקר" הוא היחיד שמזכיר אותה בשער, ומפנה לכתבה בעלת אופי של סקירה (הילה רז). עיתון נוסף שמקדיש לפרשה כותרת הוא מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

בשבוע שעבר, ביום חמישי, כתב כאן אורן פרסיקו כי "גלובס" יעמוד בתקופה הקרובה למבחן בדרך שבה יסקר את פרשת רציו, שאחד המעורבים בה הוא ליגד רוטלוי, מבעלי רציו ובעלה של לילך סיגן, עורכת בכירה ב"גלובס". בגליון "גלובס" שיצא למחרת נחסכה מסיגן ההתמודדות הזו: המוסף בעריכתה הוקדש כולו לפרויקט מיוחד ליום הכיפורים. היום, כלומר אתמול, לא יצא גליון "גלובס". אבל סיגן מצאה לה במה.

"לביאה פצועה ועצבנית" היא אחת הכותרות על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", המפנה לטור של סיגן שפונה לקוראים: "אז בואו אתן לכם להציץ על הדברים מנקודת המבט שלי" (סיגן רואה את עצמה כ"לביאה פצועה לפני מחזור", אולם עורכי "ממון" ויתרו על הדימוי המדמם). הטור, התופס עמוד שלם במוסף וזוכה אף להפניה צדדית מהשער הראשי של "ידיעות", כתוב בסגנונה הרגיל של סיגן. יש לה סגנון, אפשר לתמצתו כך: סיגן היא סמדר שיר של העיתונות הכלכלית: מתחסדת, עממית, עילגת. הטור כולל האשמה כאילו מרומזת שעיתונאים ב"גלובס" סיקרו את הפרשה באופן לא אחראי; קובע כי בעלה ושותפו התנהלו כחוק וכנהוג, ומאשים את העיתונאים שניצלו את העובדה שציטוט כתב תביעה מוגן מתביעת לשון הרע כדי לפרסם שקרים.

יש משהו מגוחך בהשתלחות של סיגן בקולגות שלה אחרי שאינה מכחישה שום תיאור מהתיאורים שהתפרסמו בעיתונות על בעלי רציו (הפנייה לאהרון אביטן, הפגישה עם מאיר אברג'יל), אבל חוסר המודעות העצמית שהטור טבול בו מאפשר הצצה מעניינת על תיאור אותנטי של התנהלות עיתונאית. לא של הקולגות של סיגן, אלא שלה עצמה: "המון זמן חוויתי את הצד החזק – זה שיש לו סיפור ביד. זה שמת לפרסם. זה שיש לו דדליין, אבל גם כוח. זה שאם הוא רוצה, יכול אפילו להכניס למישהו שהוא לא אוהב, לסגור איזה חשבון". כעת היא חווה את הצד החלש, היא כותבת. אולי הכוונה לזה שמקבל עמוד שלם ב"ידיעות" כדי לשטוח את טענותיו.

תרבות וספרות

"יש עצב על ההבדל הזה שבין הדור שלי – הדינוזאורים האחרונים שהתוודעו לספרים ולקריאה עוד לפני היות הטלוויזיה – לבין הדור של הילדים שלנו, שעושים טובה שהם קוראים", אומרת הסופרת והעורכת יהודית קציר (ילידת 1963) למיה סלע ב"גלריה" של "הארץ", בראיון לרגל הוצאת סדרה חדשה בעריכתה, "האם יהיו לנו בכלל קוראים בעוד 20–30 שנה? כל העשייה הזאת, הכתיבה והעריכה, אנכרוניסטית".

"ייתכן שהאגף פונה לכיוון סולידי יותר, שמתאים כיום יותר למוזיאון; כאילו האפור שלבשו קירותיו עם חידושו מכתיב התמתנות, מעין אילוף של התערוכות", כותבת תמר רותם ב"הארץ" בכתבה ביקורתית על אגף הנוער של מוזיאון ישראל ומצטטת את מיכל ברושי, אוצרת שעבדה בעבר בקביעות עם האגף: "'הדיבור כיום הוא על 'אמנות בגובה העיניים', זה לא מספיק כשמדובר בילדים, הרי זה מה שמתבקש גם מאוצר של אימפרסיוניזם".

"מחאת המורים לספרות: הספרים דכאוניים" היא אחת מארבע הכותרות על שער "מעריב". לפי כותרת המשנה, "המורים המודאגים פנו למשרד החינוך: חוששים מהשפעה שלילית על התלמידים". לצד הכותרות, מודפסים תצלומים של עטיפות ספרים: "מאדאם בובארי", "אנה קרנינה" ו"החטא ועונשו". בידיעה עצמה בעמודים הפנימיים מצטרפים אליהם שירים של רחל ושל ביאליק. "משרד החינוך ישקול להכניס יצירות אופטימיות וקלילות יותר לתוכנית הלימודים", מבטיח "מעריב".

"זהו סיפורם המדהים של הערפדים, שותי הדם החיים בינינו משחר האנושות. היום איננו פוחדים מהם כפי שראוי היה לפחד, שכן הם מסוגלים להשמיד את המין האנושי לנצח", נכתב במודעה בעמוד הדעות של ה"ארץ" לספר "הערפדים – מימי קדם ועד ימינו" שיוצא ב"הוצאת שוקן ספרי איכות".

וכל הכבוד לשר

פרויקט מבורך של המשרד לאיכות הסביבה מקבל סיקור בולט היום ב"ידיעות אחרונות": דירוג החופים בישראל לפי שלל קריטריונים של איכות הסביבה, המים, הנוחות ועוד. כדי שלמדד כזה יהיה תוקף, ויצליח להשפיע, הוא צריך להתפרסם ולהיות מוכר. כפולת עמודים ב"ידיעות אחרונות" היא צעד נכון בכיוון, והשר גלעד ארדן זוכה בצדק בפוטו-אופ הזה.

שר התקשורת משה כחלון סבל פה ושם מהתקפות בעיתונות, יזומות בחלקן על-ידי יחצני חברות הסלולר על רקע החלטתו להוריד את דמי הקישוריות, אולם מאז יישרו העיתונים קו, וכחלון הורם על כס כמי שנלחם בברוני ההון למען האזרח הקטן, ויכול להם. היום הוא זוכה לכותרת אופיינית כזו על שער "ישראל היום": "כחלון מפתיע: מוציא מכרז ל-2 מפעילות סלולר חדשות"; "עד כה דובר על הוספת חברה אחת בלבד". טוב לדעת שיש גבול להשפעה של יחצני ההון, ושאפשר לצאת מנצחים במאבק מולם גם בזירה התקשורתית.

דם דם דם

"זה ייגמר בדם" היא הכותרת הראשית על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום, המכסה את השער כולו, של שני אנשים המתכוננים להכות זה את זה באגרופים. לא מדובר בהפניה לעוד טור מטיפני ומתיילל על תופעת האלימות, אלא לכתבה מהללת ומתפעלת: "בקרוב בישראל: גויים חסונים ואכזריים ינסו לתת למיטב בחורינו בראש בקרבות היאבקות בלי חוקים. בין המשתתפים: המתנקש האפריקאי מול הפטיש העברי. כתבנו ביקר באימון וחזר מודאג". מודאג על שום מה? שמא בחורינו לא ינצחו את הגויים.

"ידיעות אחרונות" חוגג בלהיטות את המופע המתקרב של ה-MMA ("אמנויות לחימה משולבות"). לפני כתבת השער במוסף היום, פירסם העיתון ביום שני האחרון הפניה ("מופע המכות הגדול") מהשער הראשי של העיתון לידיעה בקונטרס החדשות, שבישרה בגאווה כי "הספורט הכי אלים שיש מגיע לישראל". המופע ייערך באתר רב-מושבים (יד-אליהו), והכרטיסים מתומחרים היטב (150–1,000 שקל). אם למו"ל "ידיעות" יש אינטרס מסחרי בתחרות, כזה המסתתר לא פעם מאחורי פרסומים ב"ידיעות אחרונות", אזי מדובר בציניות שיווקית המטעה את הקוראים כשהיא רוכבת על תאוות הדם והאלימות שלהם. אם אינטרס מסחרי לא קיים, אזי יש כאן ביטוי של תאוות אלימות ודם לשמה ("ויש הרבה דם", מבטיחה הכתבה). לא בטוח איזו אפשרות מרנינה יותר.

עיתון לאנשים חושבים

ל"מעריב" צורף בשבוע שעבר מוסף פרסומי לעיר אשקלון (חנופה לעיר והתלקקות לראשה), וגם ל"הארץ" מצורף היום מוסף פרסומי לעיר אשקלון (תוכנייה של "פסטיבל עולמי לסרטים יהודיים" במכללה האקדמית אשקלון).

ענייני תקשורת

יעל דר כותבת ב"גלריה" על עיתון חדש לילדים, מבית ההוצאה לאור של אורן ציבלין, בשם "פוד-קיפוד". "המכתב לקוראים שמצורף לגיליון הראשון של 'פוד-קיפוד' ממש נוגע ללב: זהו מעין כתב תחינה, הן לילדים והן להוריהם, לשקול מחדש את יתרונות העיתונות הכתובה, רגע לפני שזו תגווע לגמרי". דר מצטטת מהטור: "אמא שלי, פילונה, אומרת שזה לא קל היום להיות עיתון. שאנשים מעדיפים אינטרנט וטלוויזיה. אני לא מבין את זה – זה נחמד, תוכניות טלוויזיה ומשחקים באינטרנט, אבל להשוות לעיתון, שאפשר לגעת בו ולצייר בו וללכת לישון איתו? איך אפשר? ככה זה. עיתוני ילדים בכל העולם נסגרים, וככל הנראה תוך כמה שנים לא יישארו עיתונים כלל. אלא אם כן אתם תאהבו את פודקי, החבר שלי, והוא יאהב אתכם כל-כך, שבישראל זה יהיה אחרת".

"אחריות כבדה רובצת, אם כן, על קוראיו הצעירים של העיתון 'פוד-קיפוד'", כותבת דר, "אך העורך אינו מאפשר להם לממש אותה. מעלעול בעיתון מתברר שלקוראים כלל לא מיועדת חוויה ייחודית של עיתון, ויותר משיש בו ניסיון להפיח חיים בעיתונות לילדים, זהו למעשה כתב כניעה לתרבות הצריכה ולמדיה החדשה. פרסומות וציורים ומשחקים בנוסח 'מה משותף לגלידה, גלשן וגלובוס? כולם מתחבאים בציור' יש הרי גם ב'אינטרנט והטלוויזיה', שלדברי פילון מאיימים על העיתונות.

"לעומת זאת, אין שם הרבה דברים שבאופן מסורתי היו בעיתונות הילדים: אין שם שום סיפור טוב, שום שיר שמתחשק לקרוא פעם שנייה, וחוץ מאשר בשיר-משחק אחד, אין שם שום דמות שהיא ילדה (כולם בנים). וכמעט מיותר לציין – אין שם שום רמז, ולו הקל בקלים, לאקטואליה, כלומר למהותה של העיתונות הכתובה, שכתב-העת הזה מקבל עליו להציל".

טורו של גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ" המוקדש ליום ההולדת של תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל, טבול, כמצופה, בביקורת ונכתב בציפורן שלופה: "רוח גל"צ מרחפת על התקשורת הישראלית כולה, והיא אינה תמיד רוח טובה; דורות של עיתונאים למדו והושחתו בה. כשיונית לוי ויעקב אילון מקריאים חדשות, כשעודד בן-עמי ורפי רשף מגישים תוכניות אקטואליה וכשאילנה דיין מגישה תוכנית תחקירים, נותר בהם משהו גל"צי להחריד. כה שנונים ורהוטים – וכה ממלכתיים.

"נכון, מדובר בתחנה חופשית יחסית, ודאי לא פחות מאחותה, קול-ישראל; נכון, המונח 'תחנה צבאית' מתעתע, אבל אילו למדו הצעירים המוכשרים הללו בבית-ספר אחר, אולי היתה לנו עיתונות לוחמת יותר ואופורטוניסטית פחות, תועמלנית ושוטפת מוחות פחות ואמיצה וישרה יותר. אילו למדנו במקום שבו מותר גם להיות חתרנים – איש לא יכול לצפות לכך מגל"צ – אולי היתה לנו כיום עיתונות וחברה אחרות". ובכל זאת לוי, בוגר גל"צ בעצמו, חותם בברכת "עד 120".

יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות אחרונות" על "ניצחון סמלי ומתוק לא' מבית הנשיא, אשר בעקבות תלונתה נפתחה החקירה הפלילית נגד משה קצב: מקורבו של קצב, עו"ד אמנון שומרון, אשר בייש אותה בעבר ואמר בשידור רדיו שהיא עוסקת בזנות, מתנצל על דבריו ומבהיר כי היו משוללים כל יסוד". אלא שבתגובה שמעניק שומרון לירקוני, הוא נסוג בו מההכחשה בדבר העיסוק בזנות ("נוסח ההתנצלות אינו מיוחס לאמירה ספציפית") ומציג את עצמו כמי שיצא מנצח מתביעת הדיבה של א'.