הפגנת תמיכה בירושלים מול ביתו של ראש העיר לשעבר, אורי לופוליאנסקי, אתמול עם שחרורו למעצר בית. לופוליאנסקי חשוד שקיבל שוחד של מיליונים מאנשי עסקים (צילום: יוסי זמיר)

דמע וצחוק, חיוך ובכי משמשים בערבוביה בימים הנוראים, יום הזיכרון ויום העצמאות, יום נורא ויום נורא הוד. בעיתונים הערבוב מורגש פחות. פחות דמע, כמעט בלי צחוק, ובכי תמרורים מנקד את הדפים המלאים בחיוכים מזויפים של מפורסתמים ומפורסתמות. יש גם פה ושם כתבות נוגעות ללב, ואפילו מעניינות ממש. תופעה ראויה לציון אחרי שמאגרי היצירה של שרידי כוח האדם במערכות העיתונים הידלדלו עד לקרקעית בעקבות מתקפת מוספי הפסח. יש גם מעט חדשות, ויש גם מספרים.

ישראל במספרים

יום העצמאות הוא יום המספרים והסטטיסטיקות בעיתונים, יום חגה של הלמ"ס. הכרתי אדם שהיה קונה עיתון רק ביום העצמאות, שכן רק אז העיתונים אינם מעצבנים אותו, כולם ציונים ולבושים בכחול-בלבן, ובעיקר - מתמקדים בנתונים ולא בפרשנות. "ישראל מתייחדת עם 22,684 בניה", נכתב על שער "מעריב", וב"ישראל היום": "ישראל מתייחדת עם זכר 22,684 הנופלים במערכות ישראל", ועוד שני נתונים מספק בשערו העיתון הישראלי: "7,587,000 תושבים בישראל" ו"אלפי ישראלים יחמיצו את החג" (בשל ענן האפר המקרקע מטוסים באירופה). עוד מספרים: מספר התושבים בישראל גדל ביותר מפי תשעה מאז תש"ח, אז היו כאן 806 אלף תושבים. 70% מהיהודים בישראל נולדו בארץ. 20.4% מתושבי ישראל הם ערבים. ב"הארץ" מונים לצד חללי מערכות ישראל גם את חללי פעולות האיבה: 3,971.

מה המצב? (תהיו חזקים)

מה מצבנו, ערב יום העצמאות ה-62, היכן אנחנו עומדים? "ישראל היא פלא. היא מקור לגאווה. ישראל 2010 חזקה מכפי שהיה העם היהודי אי-פעם. זו מדינה שבטחונה הלאומי חסר תקדים ושלטון החוק המתקיים בה הוא אור לגויים וכלכלתה חזקה", כותב דן מרגלית על שער "ישראל היום". עוד ב"ישראל היום": נשיא המדינה: "עדיין ישנם המנסים לכלותנו, אך אנו אומה שיודעת להגן על חייה". ראש הממשלה: "השלום יושג רק כאשר נהיה חזקים".

הכותרת הראשית של "הארץ": "הנשיא פרס: אסור לאיראנים לזלזל ביכולות שלנו". עוד ב"הארץ": "בחג צפוי שרב" (כותרת ידיעה בעמ' 3. הכותרת המלאה: "בחג צפוי שרב, אך המונים צפויים לצאת לפארקים").

"אלא שלצערי אנחנו עדיין שבויים באותם דפוסים יהודיים, שיילוקיים ופחדניים. עדיין נשארנו הסוחרים, אשר כסף הוא המוביל אותם במקום הערכים שהנחילו הציונים האמיתיים, אלו שעלו לארץ כדי לבנותה ולהיאחז בה", כותבת מיקי גולדווסר, "אמא של אודי", ב"ידיעות אחרונות". השכול, כידוע, משמש היתר לכתוב כל דבר בלע וגוזמה. מצד שני, באותה כפולת עמודים מתפרסמת מודעה של בנק לאומי: "כמה טוב שהמדינה כבר בת 62, הלוואה ליום העצמאות עד 62,000 שקל". שיילוק או לא שיילוק?

"לך תבין איך יכול להיות שאחרי כל העצב, המלחמות, האסונות, הפיגועים, האיומים, התרחישים, הטרור האסלאמי, השחיתות והפצצה האיראנית, היינו ונשארנו אחד העמים האופטימיים ביותר על פני כדור הארץ", כותב בן כספית ב"מעריב" תחת הכותרת "אין עוד עם כזה". כספית אינו מסגיר את המקור שלו לקביעה הנחרצת. דו"ח של אם-תרצו?

הפתעה: כותרת משנה לידיעה בעמ' 4 ב"מעריב": "אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל נפתחו אמש בצפירת דומייה. בטקס המרכזי בכותל המערבי התייחס במפתיע הנשיא פרס לשלטון באיראן, אותו כינה 'עריץ השואף להשתלט על המזרח התיכון'".

המצב קלישאה

בקיצור, בסך-הכל, עיתוני יום העצמאות הם פח זבל של קלישאות. את הפרס אני מעניק לפרשנית הפוליטית סימה קדמון בשבתה כפובליציסטית לעניינים כלליים. קדמון כותבת על הרגע הישראלי שלה (סליחה, הרגע הכי ישראלי שלה, במסגרת פרויקט הרגעים הכי ישראליים של כתבי "ידיעות אחרונות"), והעורך בוחר לצטט את הפנינים על שער העיתון: "איפה עוד בעולם יש מקום כזה. האור. השמים. החול. טמפרטורת המים. מזג האוויר. ברכת ה'בוקר טוב' של המציל. הפמיליאריות של המתרחצים, שהיו פה אתמול ויהיו גם מחר. זה הרגע שבו אתה יודע שאין שום מקום, אבל שום מקום אחר בעולם, שהיית רוצה לחיות בו".

כן, בהחלט – האור, השמים, הטמפטורה של המים, אין עוד כאלה בעולם. טוב שהקמנו מדינה. אגב, תקראו שוב את המלים הריקות המצוטטות לעיל – באותה מידה כותב זריז היה יכול לכתוב אותן למוסף "הרגע הכי ישראלי שבגללו אני רוצה לעזוב את הארץ".

מה אפשר לומר כשאין מה להגיד?

"מלות הנחמה מחווירות אל מול האובדן, והלשון העברית העשירה דלה מלהקל על צערן של המשפחות", פותח הרמטכ"ל גבי אשכנזי את נאומו המודפס ב"מעריב" והכולל בכל זאת כמה מאות מלים, אולי יותר. "אני מבקש", כותב שלמה וישינסקי באותו עיתון, "אל תיקחו לי את הכאב. אני לא מוכן לא לכאוב. זה הדבר היחיד שנשאר לי. חסר לי שלא יכאב לי. כל בוקר, כשאני קם, כואב לי. כך אני זוכר את ליאור". "תנועת ימין הפיצה תפילות 'יזכור' מסולפות" (כותרת ב"הארץ" על קמפיין נגד הקרן-החדשה של תנועת אם-תרצו בבתי-כנסת), "סרטי יום הזיכרון רק הולכים ומשתכללים כל הזמן, כמה שזה נשמע נורא" (איל לוי, טור ביקורת טלוויזיה, עמ' 8 ב"מעריב").

המוספים

מי ומי במוספים? מי הם פניה של ישראל 2010, של ישראל החוגגת 62? באיזו תוצרת מוספית מתגאים העורכים על שערי העיתונים?

"ישראל היום" – בקטיגוריית ה"סתם" זוכה "ישראל היום" במקום הראשון, עם המיטב שבמירע: אסתי גינזבורג ("אין לי בעיה להצטלם בעירום"), גורי אלפי (נסיעת מבחן ברכב יוקרה) ומרגלית צנעני ("מרגול", פרסומת לעוד עונה של "כוכב נולד"). עוד: יואב קוטנר עם פרויקט מוזיקלי אזוטרי. בתת-הקטיגוריה "הסתם הביזארי": "האיש הכי זקן בישראל מגלה מה הסוד שלו". ארבע ההפניות הפטריוטיות: רון קופמן בילה יום בצוללת (יום העצמאות פוגש את פורים?), מבצעי עלייה חשאיים, טייס שאיבד רגל וילד שנפצע בפיגוע. בסך-הכל, "ישראל היום" קולע למטרה שנראה שהוא מכוון אליה: ליצור עיתון בנאלי, משעמם וחסר ייחוד. תערובת אנמית של שדיים ושכול (השדיים לעולם לא ייראו, רק ידובר עליהם ברמז). הפיאסקו האמיתי קורה כשמישהו מנסה לחרוג מהשבלונה.

"ידיעות אחרונות" – הראיון הרציני: שר האוצר. תרבות ובידור: מתי כספי. סלבריטאים: הפקת אופנה (ככה כותבים את זה?) של יעל פוליאקוב. רכילות: שחזור הרומן של אסי דיין עם שחקנית ישראלית. רכילות שכול: חברים מספרים על אסף רמון. הדובדבן: קומיקס של דניאלה לונדון-דקל. הלפתן מקופסת שימורים ישנה: יאיר לפיד ורענן שקד כותבים זה לזה (היום הזה היה צריך להגיע, וממילא יכול היה להגיע כעת).

"מעריב" – פרויקט הליקוק למפרסמים פוטנציאליים: "כך הפכו אבי סופר ורמי לוי לאימפריות"; פרויקט קידום מכירות לתוכנית טלוויזיה: "מסע מצחיק עד דמעות עם 'הישראלי היפה' של 'ארץ נהדרת' ברחובות המדינה"; פרויקט הצדעה לפרויקטים שעשו במקומונים של רשת שוקן לפני 20 שנה: "דירוג דוכני הפלאפל של ישראל"; כתבת הסקס שהיתה צריכה להיגנז, בגלל הטעם הרע ובגלל שכבר נכתב אי-אלה פעמים: "'סבא שלי, משה דיין, סמל סקס': ליאור דיין כותב". עוד: ראיון עם הרב הצבאי הראשי הנכנס רפי פרץ; קומנדו ימי.

"הארץ" – "גיליון מוגדל, כולל 5 מוספים", מתפאר "הארץ" בראש שערו הראשי. המלה "מוגדל" אינה מלה טובה לטקסט שיווקי. בעלת קונוטציות ממאירות וצליל של בית-חולים. המשך המשפט על שער "הארץ", "הארץ מברך את קוראיו בברכת יום עצמאות שמח", גם הוא מתגלגל מוזר על הלשון. מה בהפניות המוספיות? ארי שביט על בנימין נתניהו (ההיסטוריה לא חוזרת, היא בהתקף גמגום), משהו על מאיר דגן, כביש ים המלח וקריקטורות ישנות. עוד: ראיון עם מזכיר הממשלה. פרס הפרויקט המסקרן: "מה כתבו עלינו סופרים ויוצרים מ-1948 ועד היום".

ולחדשות

שלוש ידיעות בעמ' 9 של "ישראל היום", באדיבות קשבי העיתון: ה"סנדיי טיימס" מדווח כי ישראל העבירה אזהרה לסוריה שלפיה אם חיזבאללה יתקוף, היא "תחזיר את סוריה לתקופת האבן"; ה"ניו-יורק טיימס" מדווח כי שר ההגנה האמריקאי מעוניין שהממשל ישנה את יחסו לאיראן; סוכנויות הידיעות מדווחות כי איראן הציגה אתמול לראשונה במצעד ראווה צבאי מערכת הגנה אווירית מייצור עצמי.

ולחדשות חוץ שאינן בטחוניות

"אירופה מתחילה לחדש את הטיסות", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". "ענן האפר: מתבהר באירופה, מתקרב לטורקיה", נכתב על שער "ישראל היום".

ולחדשות בהרחבה (נו, פרשת הולילנד, אולמרט)

תמונתו של עד המדינה מקשטת היום את דפי העיתונים, בכמה מהם פניו מטושטשות בהתאם להוראות צו איסור הפרסום, ב"הארץ" פניו גלויות אולם בכיתוב התמונה הוא אינו מזוהה כעד המדינה. מגוחך? מגוחך. מה לעשות שזהותו של אותו אדם נחשפה בעיתונים כבר שוב ושוב ושוב, וכל מי שקרא שתי שורות על הפרשה יודע במי מדובר, אולם הצו אוסר על פרסום שמו ותמונתו. ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי אתמול התקיים עימות בין העד ובין כמה מהחשודים בפרשה.

שמואל דכנר, מהמעורבים בפרויקט הולילנד ובפרויקטים אחרים שיש בהם חשד לשוחד, מככב היום בדפי העיתונים. ב"הארץ" מדפיסים תצלום שלו על השער (מוטי קמחי): "תצלום ראשון מאז חשיפת פרשת הולילנד: זהו שמואל דכנר, מאנשי המפתח בתיק".

עוד נכתב בסופה של הידיעה ב"ידיעות אחרונות" כי שולה זקן עודנה בחו"ל וכי פרקליטה טס אליה ובחזרה במסגרת מאמצי המשטרה להביא לכך שתמסור עדות. ב"הארץ" הדבר נכתב באופן ברור יותר בכותרת המשנה לידיעה של תומר זרחין: "גורם המקורב לפרשה מעריך שהסיכויים ששולה זקן תחתום על הסכם עד מדינה – טובים". זרחין מצטט את נציגת הפרקליטות שאמרה כי בפרשה ייחקרו עוד מאות עדים. אנשי העסקים הלל צ'רני ואביגדור קלנר נשארו במעצר. בתוך כך מונתה מפקדת חדשה ליחידה הארצית לחקירות הונאה: נצ"מ זיוה אגמי-כהן.

עמ' 7 ב"הארץ" מוקדש לכתבה של נועם דביר, ששאל חמישה אדריכלים "מה לעשות עם המפלצת", כלומר, להציע כיצד לעמעם את "הזוועה הארכיטקטונית" שהיא פרויקט הולילנד. המגדלים המדוברים נראים בתצלום, ובכיתוב נכתב: "מתחם הולילנד. גדול מכדי להרוס אותו". "אי-אפשר למחוק ולכן אין גם טעם לתקן", אומר אחד האדריכלים אמירה שיש טעם להתווכח איתה, אולם קובע גם קביעה שהיא נכונה תמיד, מעשי ידינו (מיזמי הנדל"ן שלנו, הפוליטיקאים שלנו, האדריכלים שלנו, העיתונים שלנו) משקפים, בסך-הכל, את עושיהם. "הולילנד", אומר האדריכל, "זה אנחנו".

ענייני תקשורת

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה של שלמה צזנה תחת הכותרת: "נתניהו לבנו אבנר: 'עוררת גל של התעניינות בתנ"ך'". מפאת חשיבותה (להבנת המנגנון המנפיק ידיעות ב"ישראל היום") נביא אותה כאן במלואה: "משפחת נתניהו תבלה את יום העצמאות במתח לקראת חידון התנ"ך העולמי, שייערך מחר בתיאטרון ירושלים. בחידון יתמודד אבנר, בנם בן ה-15, שיהיה בין 16 המתמודדים בגמר. בסופ"ש האחרון אמר רה"מ לבנו, 'עצם העובדה שבגיל 15 הגעת כל-כך רחוק היא ניצחון עצום. בזכותך התנ"ך ניצח, כי עוררת גל התעניינות ציבורית בתנ"ך'". ושִמחַת חנף – עדֵי רגע.

יום זיכרון עצוב, ויום עצמאות שמח.