מלמעלה: משפחת עולים מצרפת, חב"דניקים, מדליקה נר שביעי של חנוכה; נשים קונסרבטיביות בדרכן להתפלל בכותל המערבי; שוטרי מג"ב עוצרים ערבי במהלך הפגנה בירושלים; שר החוץ של ליטא מבקר ביד-ושם; נשיא המדינה שמעון פרס נואם בוועידת האקלים בקופנהגן (צילומים, 18.12.09–17: נתי שוחט, מוחמד עוואד, יוסי זמיר, לע"מ/משה מילנר, מרים אלסטר)
מה ישראלי בשבילך? ובשבילך? ארבעה עיתונים בגיל הישיבה, כוחם עדיין במותניהם, אולם יורשיהם כבר נוגסים בישבנם, מתכנסים בצעד לאה לזירת סוף-השבוע. כולם משופשפים, כולם פיקחים, כולם רוצים את תשומת לבכם, ואם אפשר גם כמה שקלים. מאחורי דפי כל אחד מהם מערכות מורכבות, עשרות ומאות ואלפי אנשים העושים במלאכה. ארבע תזמורות ויותר מארבעה מנצחים, וגם הרבה יותר מארבעה מפסידים.
הזאבים הרזים והצעירים של האינטרנט המסובבים את שיירת העיתונים הם רק בבואה לתחרות העזה בין העיתונים ובין עצמם – העיתון החכם, העיתון התם, העיתון הרשע והעיתון שאינו יודע לשאול. כולם משופשפים, כולם מפוקחים, וכולם יכו בקודקודכם בקורנס כדי שתשלחו את היד לגיליון שלהם.
כולם פונים ללב שלכם, ולדגל הקטן המתנפנף בו, יהא אשר יהא. אחי, יש לך עשרה שקלים ושלושים אגורות? אני צריך להגיע לתחנה מרכזית בעפולה ונגמר לי הכסף הקטן. אז מה ישראלי בשבילך? ובשבילך? "פוצח הקוד הגנטי של הסרטן", מכריזה אחת מכותרות היום. את הקוד הגנטי של הקורא העיתונים כבר פיצחו, אבל זה מבכר יותר ויותר לפצח גרעינים בלי עיתון.
ארבעה שחקנים מדממים דיו אדום, חבולי כותרות ענק, נכנסים לזירת סוף-השבוע – כולם משופשפים, כולם מפוחדים, כולם חופרים בציפורניים מלוכלכות בלוז הישראלי, בניסיון לקלף לעצמם ממנו חתיכה.
התם
התם אינו טיפש, רק דעתו פזורה. הוא ישראלי, בוודאי, מה השאלה. פטריוט, ליתר דיוק. ישראליותו אינה מוטלת בספק, לכן הוא מרשה להטיל בה אבן מפעם לפעם. סדר יומו מבולבל. בין דפיו, שמראיהם תאומים לאלה של אחיו, החכם וזה שאינו יודע לשאול, לא שוררת הרמוניה. אותיות כותרותיו גדולות יותר משל המתחרים, אולם לא גדולות כמוהן. תשומת לבו מזמזמת, מרפרפת מנושא לנושא – רגע הוא מרכל במזנון הכנסת ובמשנהו בבופה בקופנהגן, נטוע באספלט כביש החוף ורגלו האחרת מסכמת עשור – והכל בזמזום עמלני המהדהד מקירותיה של כוורת ממושכנת.
הכותרת הראשית, "קפואים", מתייחסת לוועידת האקלים באירופה. הדיווח הוא על מה שלא קרה, על מה שאולי יקרה: "היום: הנשיא אובמה מגיע לקופנהגן. החשש: ועידת האקלים ההיסטורית תסתיים בכישלון". "היום" הוא יומה של התקשורת החיה, אבל יש עיתונים המתעקשים שלא לחיות את האתמול, וברדיפתם אחר היום משייכים עצמם לתקשורת השלשום.
הכותרת הראשית תופסת את רוב השער. בתצלום: פסל של גלובוס ברחוב קופנהגני, מרבד שלג על כיפתו. התרסה חתרנית נגד תיאוריית התחממות כדור הארץ? אולי סתם בחירת צילום סתמית. הקרדיט: רויטרס. העיתון לא שלח נציג לקופנהגן, לוועידה שהיא מושא הכותרת הראשית שלו.
מסביב לראשית ידיעות לוויין: כביש החוף, הפועל תל-אביב, השטרות החדשים, דן שילון חוזר. ברצועה העליונה: שורת ההפניות למוספי סוף-השבוע מגדירה את הישראליות של העיתון התם: הראל סקעת ואובמה, הצל"שניק סמ"ר מנחם ובן-לאדן אוסמה. פרפראות: סיכומי עשור (שמונה במספר) וציצים (בלי פטמות כמובן). בלגן.
בטור צד על השער, הפובליציסט שעלה (שוב) מן האפר אמנון דנקנר "מביט לאחור", על העשור שלו: נמצאים שם הוא עצמו והמולטי-טאלנטים דן מרגלית, טומי לפיד ואהוד אולמרט – חבורה בכי-רע שסיפורה הסתיים בבכי. סיכום העשור לפי דנקנר, במלותיו שלו: מוות, טירוף, שנאה וצדקנות. גם בעיתון התם יש חכמים ויש רשעים.
החכם
החכם, משנתו סדורה לו. הבלגן שלו מאורגן. גם לפרופסור וגם לנהג המונית, גם לשר וגם לנהגו, ובעיקר לפרופסור שהוא גם מעט נהג מונית ולשר שמפלח את מוסף הספורט לנהגו. העיתון החכם נוהג בקהלו מנהג אדנות, אולם לא כזה מרוחק, אלא כנהוג נהג המונית בנוסעיו: להיכן שתרצה שם ייקח אותך, ובדרך יספר מעשיות אם תאבה, ואם תיאות ידליק סיגריה ויציע גם לך אחת – תוכל לבחור את התחנה ברדיו, לפתוח חלון או להדליק מזגן. את המחיר יקבע הוא. המונה, כמובן, מקולקל.
העיתון החכם אינו מתחכם – הוא שח אליך כאיש השח עם רעהו ביום שישי, בתור לדואר. אפילו תחזית מזג האוויר מובאת בלשון אנשים: "לעומת מזג האוויר המשוגע ששרר אתמול, היום ומחר צפוי שיפור". באמת, מה אתם אומרים על מזג האוויר המשוגע הזה? נו, טוב שישתפר. זה טוב.
ומה עם אובמה? הנשיא השחור הראשון? הוא "נשיא מדליק", כדבר אחת הכותרות על השער. הוא מדליק כי הוא משלנו: מדליק נרות חנוכה בבית הלבן, מעבר לים. הנה ראו בתמונה.
ויש גם כותרת ראשית לפרופסור: "היוזמה הסורית" (שמעון שיפר בשם "גורמים מדיניים": "אסד העביר השבוע מסר לנתניהו, במטרה לחדש המו"מ בתיווך אמריקאי. ההצעה: נסיגה לקווי 67' בתמורה לנורמליזציה, אבל בלי ניתוק היחסים עם איראן"), ויש כותרת לנהג: "קראה 'ידיעות אחרונות' וזכתה במיליון שקל" (יש צדק בעולם של העיתון החכם: לא קוראת זקנה מרמת-אביב, אלא אם צעירה מדימונה, היא שזכתה במבצע "שגעון המיליון", איזה שיגעון!), ויש כותרת לשר: "החשפנית מדברת: 'המאבטח היה אלים, פחדתי ממנו'" (המשך עלילות העיתון במועדוני חשפנות, הפעם האליבי הוא נסיון האונס המתוקשר מהשבוע שעבר).
ומה ישראלי בשבילך? העיתון, כמובן. העיתון הוא ישראל וישראל היא העיתון; לא מדובר כאן במוצר נלווה, אלא בדבר עצמו. לכן לעיתון מצורפים משקפי תלת-מימד: "חפשו את סמל המשקפיים על תמונות ושעשועונים" בין דפי העיתון, שלמול עיניכם יתנפחו ויתגשמו.
תמונות ושעשועונים, לחם ושעשועים, והפניה לכתבה במוסף הכלכלי: "האם כלכלנים ומומחים שונים חוזים את העתיד טוב יותר מאנשים רגילים וממגידי עתידות?". ודאי שלא, כולנו שווים, הנהג והשר, הכלכלן ומגיד העתידות. הרי כולנו אנשים רגילים, הלא כן? ומי מאיתנו אינו מומחה למשהו? לעיתון מצורף גם טור של נחום ברנע, בכיר עיתונאי ישראל: "פיליפינית לכל אחד", כותרתו. כי גם לך מגיע. שיגעון.
הרשע
הרשע רוצה לטרוד את מנוחתך. לערער, להרהר, לשאול אותך מה ישראלי בעיניך ואז לגחך על תשובתך. "אנחנו רוצים לעצבן את הקורא", הצהירו קברניטיו בהזדמנויות שונות ובנוסחים שונים. וגם זה כבר לא בטוח. גם הרשע כבר פחות רשע. גם לו יש משפחה. אוזנו של אחד מבניה, אלוף בן, נמצאת בקרבת פיו של ראש הממשלה. לא סתם ממשלה, שברגיל, מאז ממשלת המנדט, העיתון יוצא נגד כל אחת מהן, אלא ממשלה של הימין, ממשלה עם ליברמן, ממשלה בראשותו של אותו-האיש.
ובכל זאת: "כך הוחמצה הזדמנות נדירה לתקוף ולהשמיד את פרויקט הגרעין האיראני", קוראת הכותרת הראשית (אלוף בן ועמוס הראל). כותרת המשנה מסגירה את המקור: "בשלהי כהונת שרון, הבטיח נתניהו לתמוך בו אם יפעל נגד איראן. נתניהו חזר על ההבטחה אחרי פילוג הליכוד, אבל שרון לא פעל. נתניהו, שמבטיח למנוע מהאיראנים יכולת גרעינית, יכול כעת לתלות את האשמה בקודמיו".
נתניהו הוא הסדק בזהותו של העיתון, הסדק בזהות הפוליטית של הישראלים: אין כאן אצלנו באמת ימין ושמאל, אלא ימין ושמאל פוליטי-מדיני וימין ושמאל כלכלי-חברתי – ובינם לבין עצמם הם מתפרדים אגודות אגודות. ימין ושמאל הם צמד מלות הכסל המבקעות זהות – נתניהו הוא מלה אחת כזו: הנמסיס של מאמרי המערכת של העיתון הרשע שהוא חביב המוסף הכלכלי וגיבור מאמרי העורך שלו. ושנאות אלו וחיבות אלו באות ומתחלפות ומתפלשות זו בזו.
אך העיתון הרשע לא שואל מי הוא ישראלי, וגם לא עונה. ישראליותו ברורה לו, והיא מתפרשת על פני הגלובוס ומגיעה עד ללונדון ולקריית-אונו. השער שלו לא מהדהד, לא סוטר בחיבה על לחיו של הקורא, לא בועט בלסתו כחמור. יש בו הצעה והזמנה, ועושר מגוון של תחומי עניין: החדש והמדובר של ג'יימס קמרון (חוזר לשורשי המדע הבדיוני בסרט "אווטאר"), החדש והמדובר של עולם העסקים (פרופיל של פטריק דרהי), החדש והמדובר בברנז'ה (אביגדור פלדמן על פסק הדין "סרן ר' נגד אילנה דיין"), החדש והמדובר בחדשות (יוסי שריד: כך סייעתי לישיבות ההסדר), וקמצוץ של הישן והשחוק (סיכום העשור בנדל"ן).
העיתון הרשע אינו מצהיר על פטריוטיותו, משום שהוא אינו פטריוט, אלא אזרח הארץ, וככזה הוא פקוח עיניים ומביט על סביבותיו: הכתב בירושלים מגיש ידיעה רחבה על הלכות עירוב ויישומן בשכונת רמות בירושלים, הכתב באירופה מדווח על ועידת קופנהגן, כתב אחר מדווח על ספר התורה הראשון שייכתב על פסגת אתר מצדה, כתב הבריאות מספר על פריצת דרך בחקר הסרטן (חוקרים בריטים הצליחו "לפצח את הקוד הגנטי של סרטן העור והריאות"), כתב הספורט עם הפועל תל-אביב. ויש גם כתבה מצולמת: "העולם הנוצרי מתכונן לחג המולד".
קוראי העיתונים האחרים זזים בספותיהם בחוסר נוחות. חג המולד? נוצרים? נו, אמרנו לכם, עיתון רשע. ומה זאת הידיעה הנוספת על השער: "החוק שיגביל את בג"ץ במאבק על חוק האזרחות"? העיתון מדווח על מאמצים של שרינו למנוע טרפוד של חוק האזרחות, שבתורו אמור למנוע מתן אזרחות ישראלית לפלסטינים הנישאים לאזרחים ישראלים. זהו אינו ישראלי! רוקעת הכנסת ברגלה. אבל מהו בכלל ישראלי? מקשה העיתון.
שאינו יודע לשאול
מה ישראלי בשבילך? אצל זה שאינו יודע לשאול – אין שאלות. צעיר הבנים מכריז מראש: "לזכור שאנחנו ישראלים" (עמ' 2, כלל מס' 5). התשובה מונחת בגוף השאלה, ומאחר שאין שאלה – אין מי שיחפש תשובות. הכל תכליתי, מתוקצר, ממוגף. השליש העליון של השער מוקדש לקידום עצמי באותיות גדולות, השליש האמצעי לענייני היום, בשליש התחתון של השער: מודעה. הסלוגן: "זה בסך-הכל צינון ושיעול". מסורבל, מגושם, חסר מעוף וברק. מנחם, תכליתי, ללא מרשם רופא.
הכותרת הראשית: "רבני ההסדר: נאמנות לאל – לפני הצבא". זוכרים שאנחנו ישראלים. כותרות נוספות: "אדומה וראשונה!" ("הפועל תל-אביב עשתה היסטוריה"). לזכור שאנחנו ישראלים, סימן קריאה. "אובמה במאמץ להציל את ועידת האקלים בקופנהגן", "גוברת המחאה נגד 'מחטף השיניים' של ליצמן ("קריאות לנתניהו להתערב"), "המבקר בודק: המאוחדת העבירה מיליונים לחרדים". לזכור: הידד למנהיג (אובמה, נתניהו), בוז לחרדים (הם אינם בוחרים).
הלוגו: הכי גדול. יותר גדול משל כל אחד מהעיתונים המתחרים בנפרד, ועם יותר צבעים משל כולם יחד: לא רק אדום, לא רק שחור – גם וגם. כל אות: רקיעה ברצפה, כולל גם, כמובן, סימן קריאה. מתחת ללוגו, בחלק החשוב של השער, מודעה: "מהדורת סוף-השבוע: רבע מיליון עותקים!" (סימן קריאה). מתחת למודעה, הודעה: "לאור ההצלחה... הביקוש הגובר... כל העותקים אזלו... הוגדלה מהדורת סוף השבוע... 255 אלף עותקים...". על החתום: קריאה נעימה! בפקודה.
בין הלוגו הענק ובין המודעה הגדולה ובין ההודעה המלאה מעצמה: מה ישראלי בעיניך! זו לא ישראל הישנה והטובה, זו ישראל העכשווית והעבשה: לא פטריוט, לאומן! לא סקסי, חרמן! לא ספורטיבי, צהוב! וכמובן – פסטיגל ("סא"ל יהודה הכהן – לא מתנצל על 'עופרת יצוקה'", "מלאני פרס – דוגמניות, מותגים ומה שביניהם", "טייגר וודס – עלייתו ונפילתו של גיבור-על", "אמילי עמרוסי – אם אובדת בחג החנוכה").
ענייני תקשורת
על הסיקור המכוער של החוק המטופש (היום תורו של "ישראל היום" להיכנס לזירת הבוץ. הכותרת על השער: "החוק הבלתי ראוי למען נוני מוזס ועופר נמרודי") כתב כאן היום חנוך מרמרי.