לא נחזור עליה

"באוקטובר 2006, כתגובה לאחד מאותם התקפי חרדה ישראליים מפצצה איראנית לא קיימת, החליט מוסף 'הארץ' לבקש מכמה אנשי תרבות לתאר את תחושותיהם במקרה שתל-אביב תימחק מהמפה – ברוח דבריו של מחמוד אחמדינג'אד אז", פותח ד"ר אבנר כהן, מומחה לאטום הישראלי, את טורו במדור המאמרים האורחים של "הארץ".

"התפלאתי על כך שאנשים רציניים יהיו מוכנים בכלל להתייחס לשאלה הזויה וניהיליסטית שכזאת, אך עוד יותר מכך נדהמתי מהעובדה שמערכת 'הארץ' היא שיזמה את הפרויקט הזה. לא התאפקתי והתקשרתי למו"ל 'הארץ', ושאלתי כיצד הוא מאפשר פרויקטים 'פורנוגרפיים' שכאלה", ממשיך ומספר כהן. "עוד בטרם הספקתי לבטא את כעסי, עמוס שוקן קטע אותי: 'אתה צודק', אמר, 'זו היתה טעות מערכת חמורה. לא נחזור עליה'".

העילה להעלאת הזכרונות של כהן היא השימוש התדיר שעושה ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ובייחוד בתקופה האחרונה, בזכר השואה בהקשר של סוגיית הגרעין האיראני. "בניגוד למנהיגי ישראל בעבר", טוען כהן, "אצל נתניהו השימוש הפוליטי בישראל הוא תכסיסני, דמגוגי, בלפני. בהפחידו מפני שואה עתידית הוא מפר את הנדר ומוריד מערך הייחודיות של השואה שכבר התרחשה".

מותו בגיל 92 של איוואן דמיאניוק, שהשתתף ברצח שיטתי והמוני של יהודים במלחמת העולם השנייה, מגיע היום לכותרות הראשיות של שלושת הטבלואידים הישראלים ומקבל בולטות גם על שער "הארץ". על-פי אותן כותרות ("סופו של איוואן" ב"מעריב"; "24 שנים מאוחר מדי" ב"ישראל היום"; "סופו של הרוצח הנאצי" ב"ידיעות אחרונות"), סיפורו של הישיש האוקראיני מגלם בחובו טראומה כפולה לעורכי העיתונים. הראשונה היא, כמובן, זו של השואה.

השנייה נוגעת למערכת המשפט הישראלית, שהביאה את דמיאניוק ארצה כדי לעשות בו משפט צדק, בשמם של המיליונים הרצוחים, ושיחררה אותו אחרי שזוכה מחמת הספק. יש עיתונים ועיתונאים שהאפיזודה הזו היא עבורם המשך לטראומה הראשונה, ויש מי שעבורם היא טראומה בפני עצמה, שגיבוריה הם השופטים ולא הנשפט. כך או כך, הטבלואידים מנצלים את האירוע וקובעים בכותרותיהם כי דמיאניוק אשם.

דמיאניוק "ניצל מעונש המוות שהוטל עליו בישראל", מדווחת/מאשימה כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". טור הפרשנות שתמציתו מובאת בשער מעביר מסר ברור באותו עניין: "מאוחר מדי" היא כותרתו. הנמענים של כותב הטור, נח קליגר, המזוהה עם סיקור השואה ב"ידיעות", אינם בתי-המשפט הגרמניים (המוזכרים בהמשך הטור, ולפי עפר אדרת ב"הארץ", אף החלו לפעול מעט פחות בעצלתיים בעקבות משפט דמיאניוק בישראל), אלא אלה של ישראל: "על-פי כללי הצדק המינימליים, היה דמיאניוק חייב להיפרד מהעולם לא בשנת 2012, אלא כ-24 שנה קודם לכן, אחרי שנידון למוות ב-1988 על-ידי בית-משפט בירושלים על חלקו ברצח יהודים בטרבלינקה".

את ההחלטה של בית-המשפט העליון, שהפך את גזר דין המוות, מכנה קליגר "ההחלטה השערורייתית ביותר בתולדות המשפט בישראל". בראש ההרכב עמד אהרן ברק, מי שהוא והשקפת העולם המשפטית שלו הם סדין אדום עבור "ידיעות אחרונות", ועד לאחרונה גם עבור "מעריב". "אין מי שהמחיש כמו ג'ון דמיאניוק את קוצר ידה של מערכת המשפט הליברלית לעשות דין צדק בנאצים ובעוזריהם", כותב תום שגב ב"הארץ". "אם היתה המערכת נאמנה לכללי המשחק המנחים והמגבילים אותה – כמעט לא היה סיכוי להעניש פושעים אלה; רוב הפושעים שהובאו על עונשם לא נהנו, בדרך כלל, מהגנות שכללי המשחק הליברליים מעניקים לנאשמים". היחס למערכת המשפט ב"הארץ" שונה מזה של "ידיעות", אך דומה בכך שהוא מקלקל לעתים את השורה, והנה – יש מקום לביקורת.

גם ב"ישראל היום" וגם ב"ידיעות אחרונות" נותנים מקום בולט לציטוט מפיה של השופטת בדימוס דליה דורנר, שגזרה אז על דמיאניוק את גזר דין המוות שבוטל בערכאות גבוהות יותר. "אני בטוחה שהוא היה איוואן האיום" היא הכותרת בשני העיתונים, אלא שב"ישראל היום", קטן הדפים ומצומצם הידיעות, הצליחו להכניס לידיעה גם את ההתייחסות של דורנר לזיכוי מחמת הספק: "אני גאה שבית-משפט יהודי זיכה אותו מחמת הספק". ב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא.

האצבע של "הארץ" אינה מופנית רק כלפי מערכת המשפט ומגבלותיה, אלא גם אל הקורבנות – היהודים עצמם. "א.ב יהושע: השואה היא כישלון של העם היהודי", מוסרת כותרת על שער "הארץ" צמוד לטורו של שגב. הדברים נמסרו על-ידי הסופר בהרצאה (ומביאה אותם רויטל בלומנפלד). "מעולם לא שמעתי את היהודים מנתחים את השואה ככישלון של העם היהודי, שלא צפה אותה, שלא יכול היה להבין אותה, שבמשך 2,000 שנה, למרות כל הנורות האדומות שדלקו כל הדרך בהיסטוריה, לא הבין מה מצפה לו ולא התכונן".

כשראיתי את שער "הארץ" חשבתי לעצמי שפטריוטים ישראלים כמו עמוס רגב, עורך "ישראל היום", היו מתקוממים נגד משפטים כמו זה של א.ב. יהושע וכמובן נגד ציטוטם באופן בולט על שער עיתון. אבל אז נזכרתי שזו המנטרה שנתניהו, ו"ישראל היום", מפמפמים כל הזמן.

אחרי שביום שישי הוקדשו הכותרות הראשיות של העיתונים לניתוקה של איראן ממסלקת הכספים הבינלאומית, מדווח "הארץ" בכותרתו הראשית על התפתחות נוספת באותה חזית: "הלחץ מתהדק: במפרץ הפרסי מסרבים לסחור במטבע איראני". לפי צבי בראל, "הצעד נובע מהיחלשות הריאל עקב הסנקציות של המערב. ראש הפרלמנט בטהרן: ישראל לא תעז לתקוף", מוסיפה כותרת המשנה.

גם בעמ' 2 של העיתון יש התייחסות לאיראן. למרות הכשלונות המהדהדים של הפרשנים הליברלים השונים שחזו קטסטרופות שונות ומשונות בעקבות מעשיו, ובעיקר אי-מעשיו, של נתניהו בשנתיים-שלוש האחרונות, יש בהם מי שאינו חושש לחזור על נסיונות הנבואה ואף להכפיל את המחיר. כך עושה היום גדעון לוי (ובמידה פחותה עודה בשאראת), החוזה אפוקליפסה במקרה שנתניהו יגשים את איומו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. מעניין אם גם הפעם יקבל עמוס שוקן צלצול.

"הזוג נתניהו צפה בהקרנת סרט חדש על יוני נתניהו ז"ל", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 25 של "ישראל היום" (שלמה צזנה).

מעשה אצילי

המדור "תורת הפערים" ב"כלכליסט", העוסק בשכר הבכירים – או כפי שכותרת המדור מגדירה אותו ביתר דיוק: נושא פערי השכר – הוא שיעור בעיתונאות. המדור סוקר באופן קבוע ולאורך זמן את החברות השונות במשק, מציג בפירוט את השיקולים שהביאו את חברי הדירקטוריון להעניק לאנשים המנהלים את החברה שכר עתק מופרז, ומציג את השכר הזה לעומת השכר שמקבלים שאר העובדים בחברה.

ב"כלכליסט" לא מתמקדים רק בחברות הענק המוכרות, אלא צוללים לאורך ולרוחב המשק הישראלי; לא נכנעים ליצר לספק טור מספרים דמגוגי, אלא צוללים לדו"חות החברות ושולים משם את הטיעונים היצירתיים; לא מסתפקים במדור נחבא בעמ' 17, אלא מעניקים לו נפח ומקום מכובד בקדמת הבמה.

והיום: "דירקטוריון ב.ס.ר העניק למנכ"ל נחשון קויתי מענק של 4.3 מיליון שקל כדי 'למנוע ממנו לעבור' לחברה אחרת. מעניין, בהתחשב בכך שקויתי הוא בעלי החברה", נכתב בכותרת המשנה על השער. הכותרת היא: "פי 19 מעלות שכרם הממוצע של עובדי החברה". "שיעור באצילות רווחית מהיזם נחשון קויתי", לשון כותרת המדור עצמו, הנפרש על פני הכפולה הפותחת של העיתון. השיעור: קויתי "עשה מעשה אצילי וויתר על שכר של 2.6 מיליון שקל כדי לא לפגוע בחברה. ואז הוא קיבל בונוס של 4.3 מיליון שקל כפיצוי".

בכתבה עצמה, של רחלי בינדמן וגיל קליאן, מתגלה כי ייתכן שקויתי יקבל בכל מקרה גם את שכרו, וכי למעשה מדובר בכלל בדמי ניהול: את משכורתו, הניתנת לו בגין עבודה במשרה חלקית בלבד, קיבל קויתי בכל מקרה, נוסף על הסכום של 4.3 מיליון שקל, והיא עמדה על 100 אלף שקל בכל חודש. אחד הנימוקים לחלוקת הכספים לקויתי היתה "לתמרץ" אותו לפעול למען החברה. כזכור, קויתי הוא בעל מניות. אז אמרו.

"בתחילת אפריל ימתין לכם בכל העיתונים הכלכליים ובמדורים של העיתונים הכלליים פרויקט שנתי וחגיגי שיהרוס לכם את מצב הרוח", פותח איתן אבריאל מאמר בעמוד שלפני האחרון ב"דה-מרקר". "מדובר בפרויקט שכר המנהלים השנתי שמתקיים מיד לאחר תום מרץ, כיוון שזהו המועד האחרון לפרסום הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות הנסחרות בבורסה.

"אין צורך לחכות לפרסום הטבלאות והמספרים בעוד חודש וחצי", מוסיף אבריאל, "כי אנו יכולים כבר כיום לתת לכם את השורה התחתונה של כל פרויקטי השכר השנתי בכל העיתונים. הנה: השכר עלה. רוב המנהלים הבכירים הרוויחו ב-2011 יותר ממה שהרוויחו ב-2010 [...] כיצד ייתכן ששכר המנהלים ממשיך לעלות שנה אחר שנה למרות המחאה החברתית, למרות הירידה ברווחיות של רבות מהחברות העסקיות, למרות אינספור הכתבות בתקשורת, למרות הדיונים האינסופיים והצעות החוק הפרטיות שעלו בכנסת ולמרות ההמלצות של ועדת נאמן שטיפלה בעניין? נראה שהתשובה היא כי אפשר, וכי כיום אין בישראל שום מנגנון, חוקי או תרבותי, שמגביל את עליית שכר המנהלים. להפך: במבנה ובמערך הכוחות של השוק 'הפרטי' הישראלי ישנן שורה של סיבות שדוחפות את השכר מעלה – ואין שום גורם שדוחף אותו כלפי מטה".

מגזין פרסומי

כתבת "מעריב" גייל זאבי-ציבלין חתומה היום על כתבת השער של המוסף היומי של העיתון, "המגזין". "נחיתה רכה" היא כותרת הכתבה, וכותרת המשנה הרכה לא פחות היא: "המשרד לפיתוח הנגב והגליל משקיע עשרות מיליוני שקלים בפיתוח פרויקטים שימשכו אוכלוסייה חזקה וצעירה לאזורים אלה. לשם כך החלה לפעול תוכנית 'בית ראשון במולדת', שהעלתה לישראל בשנתיים האחרונות למעלה מ-400 משפחות עולים וסייעה להן בכל שלבי תהליך הקליטה".

המשרד הממשלתי הנ"ל מוזכר עוד במהלך הכתבה, שכולה נופת צופים ולקוחות מרוצים (בישראל "אפילו הביורוקרטיה נסבלת", מבשרת זאבי-ציבלין כבר בפתח הכתבה), ותמונתו של השר עצמו, סילבן שלום, מעטרת את הכתבה במסגרת אייטם נפרד שבו הוא "מסביר" לזאבי-ציבלין את רזי פעילות המשרד וכיצד הוא עצמו מציב יעדים ועומד בהם, לתפארת מדינת ישראל. כותרת הטור: ההסברה היא "מעשה ציוני" (ללא מרכאות).

הכתבות האחרונות של זאבי-ציבלין, על-פי מנוע החיפוש של אתר האינטרנט של "מעריב", עסקו בחוויה שמציעים מכוני כושר שונים, בעלייה במכירות בשוק מוצרי היוקרה, בעיסויים ובשמים לחג השבועות וב"תאריך הלא שגרתי" 29 בפברואר. בקיצור: היא אינה כתבת פוליטית, כתבת עלייה, כתבת בצפון או בדרום, או כל תחום אחר שיש לו קשר לנושא הכתבה. למותר לציין שהכיתוב "כתבת תדמית" או איזה קוד מכובס אחר אינם מופיעים בשוליו של אף אחד משלושת הדפים המאכלסים את, ובכן, כתבת התדמית הזו.

באופן מעורר תמיהה, זו אינו מפעל היחצנות היחיד של משפחת ציבלין באותו מוסף של "מעריב". עמ' 4, מיד אחרי כתבתה של זאבי-ציבלין, מוקדש לראיון של מיה מנע עם אורן ציבלין, "שאחראי על תקציב הפרסום של הוועד האולימפי" ו"חושב שפרשת במבה נופחה לממדים עצומים". "תיכננו לעשות כל מיני פעילויות לטובת הציבור, אבל כולם היו עסוקים בהתלהמות", הוא מצוטט בכותרת המשנה. "תראי מה קורה להמון שלא מבין באסטרטגיה, להגיע לנצחונות מדומים", היא רק דוגמה רהבתנית במיוחד לז'רגון הפרסומאי המנותק של ציבלין, שהעורך ב"מעריב", משום מה, מגיש לקוראיו ללא שעברה טיפול בהוספת ערכים עיתונאיים.

תם ולא נשלם

"תמו הדיונים במשפט של ראש הממשלה לשעבר", נכתב בכותרת ידיעה במעלה עמ' 6 של "הארץ", מעל לתצלום של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מחייך, ידיו בכיסיו. "המשפט היה קרב חפירות בין הצדדים, ללא תמרונים וללא תפניות דרמטיות", כותב ניר חסון. "הוויכוח היה על הפרשנות למעשי אולמרט", נכתב בכותרת המשנה. "'הסטייט אוף מיינד' של אולמרט יכריע, לא העובדות", נכתב בכותרת עצמה. פסק הדין צפוי בתוך שלושה חודשים.

שקט, יורים

"הממשלה: חקירות בטחוניות לא יתועדו", נכתב בכותרת ידיעה בולטת על שער "הארץ". לפי יהונתן ליס, "ועדת השרים לחקיקה תמכה בהצעת חוק הפוטרת את המשטרה מתיעוד חזותי או קולי של חקירות חשודים בעבירות בטחוניות, לבקשת המשרד לבטחון פנים". הסיבה, לפי המשרד, היא חשש לחשיפת שיטות פעולה של המשטרה ו"חלק משמירה על חסיון מקורות". "בעבר", כותב ליס, "הוכח שתיעוד חקירות יכול לתמוך או להפריך טענות חשודים על עבירות שביצעו כלפיהם חוקרים".

ענייני תקשורת

"הרשות השנייה תבדוק את כל משתתפי ארבע עונות 'האח הגדול'", מדווחת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". ביקורת הטלוויזיה היומית, של מורן שריר, מוקדשת לניסיון לפענח את פשר ההפסקות הרבות שהיו בשידור החי מאולפן התוכנית.

העיתונים מדווחים כי ג'ייסון ראסל, מיוצרי הסרט הוויראלי "קוני 2012", נעצר לאחר שהשתולל עירום ברחובות סן-דייגו. ייתכן כי היה בהשפעת סמים. הסרט, שזכה לעשרות מיליוני צפיות ברשת, מתעד את פעילותו של אחד מברוני המלחמה האפריקאים ועורר מודעות גדולה למצבם של האפריקאים, כמו גם ויכוח ער לגבי טיבה של אותה מודעות.