איראן, השיח
בראש שער "מקור ראשון", מעל לכותרת הראשית, מודפס איור של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, כשדיוקנו מורכב מקולאז' של כלי משחית. האיור, של דב כריש, עורך גרפי בעיתון ובנו של המו"ל הקודם שלו, מזכיר מאוד (גם אם מתוחכם פחות) את האיורים של חנוך פיבן, אמן הקולאז' שהתפרסם בישראל בזכות טורו הקבוע במוסף "הארץ" ומסע הפרסום של העיתון, שהשתמש בדמויותיו.
האיור של כריש מפנה ל"יומן", המוסף המדיני של העיתון, המוקדש, כמו מוספי העיתונים האחרים היום (ובשבועות רבים אחרים בשנים האחרונות), לסוגיית הגרעין האיראני, וביתר דיוק: לשאלת התקיפה הישראלית באיראן. והנה, דווקא בשאלה זו, שנראה ששוררת תמימות דעים לגבי גורליותה, מתלכדות עמדותיהם של עיתון האליטה המתהווה "מקור ראשון" ושל עיתון האליטה הדועכת "הארץ".
"אין בציבור ובצמרת מחלוקת אמיתית על הנחישות שלא לחיות בצל נשק גרעיני איראני – לא כל עוד המשטר באיראן חותר במוצהר להשמדת ישראל. השאלה העומדת לדיון אינה 'השלמה או מלחמה', אלא אם כלו כל הקצים ואין מנוס מיוזמה התקפית בהקדם, ערב הבחירות בארצות-הברית. רק על כך נסב עכשיו הוויכוח", קבע מאמר המערכת של "הארץ" ביום ראשון.
"לתקוף או לא לתקוף זאת לא השאלה", מחרה מחזיקה אחריו היום כותרת המוסף "יומן" של "מקור ראשון" היום. "השאלה היא מתי הרגע האחרון". נדמה שזהו עניין שיש לתת עליו את הדעת: בשני הקצוות של עיתונות האיכות בישראל אין מחלוקת בעניין כה מהותי. האם אין הבדל גדול כל-כך בין שני הקצוות של האליטה המשכילה בישראל, או שלא מדובר באמת בעניין כה מהותי?
"אבל הדיון הציבורי גלש למחוזות הפוליטיקה הקטנה והזדהם בשנאה ויצריות", ממשיכה ומאשימה הכותרת על שער "יומן". המאמר הפותח, של אורי אליצור, מאשים את מתנגדי התקיפה ב"ויכוח יצרי וקטנוני בשאלה גורלית", ב"יצר הרע הפוליטי" ו"שנאת נתניהו שמאלנית". "לא עצם הוויכוח מחליש ומפורר את כושר ההרתעה של ישראל מול איראן ואת כושר המיקוח של ישראל מול ארה"ב", הוא כותב, "אלא הפראות שלו והשנאה שבו". זו קביעה נכוחה, אולם היא יכולה להיות מופנית במידה דומה של בוטות כלפי התבטאויות של תומכי התקיפה באיראן.
אליצור אינו מסתפק בשיח על השיח, אלא נוקב בשמות בכירי מערכת הביטחון לשעבר התומכים בתקיפה ומתייחס לטענות כמו "המשטר באיראן רציונלי ולא יתקיף בפצצת אטום". מסקנתו הסופית אינה שיש להפציץ את איראן, אלא שיש לנהל בעניין "ויכוח נקי". נדמה שזו דרישה נכונה.
"למה אסור לתקוף באיראן" ו"למה חייבים להתערב בסוריה" הן שתי הכותרות של מוסף "השבוע" של "הארץ". "מסע הדה-לגיטימציה לדרג המדיני שובר את כללי המשחק", נכתב בהפניה על שער "מוספשבת" של "מעריב" לטורים של בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד. הכותרת הראשית היא "החבר'ה מהסיירת", והיא מודפסת מעל איור של ראש הממשלה ושר הביטחון ("כל הפרטים על המחלוקות בין המערכת הבטחונית לדרג המדיני והעימות הדיפלומטי עם ארצות-הברית").
"ברק: הממשלה תחליט על תקיפה, לא מאמרי מערכת", מוסרת כותרת ב"ישראל היום". רגע, מישהו חשב שמאמרי מערכת יחליטו על תקיפה באיראן? כרגיל, כוחו של "הארץ" הוא גדול ביותר דווקא במחוזות הדמיון של "ישראל היום". ובועז ביסמוט מסיים את כתבתו ב"ישראל השבוע" כך: "אז אחרי שבוע לא נורמלי שכזה – שבו בעצם לא קרה דבר – חשבתי על פתגם ששמעתי במהלך אחד מביקורי באיראן: 'זה שאינו יודע לפטפט, החכם, לעומתו, הוא זה שמסיק...'". באיראנית זה נשמע יותר טוב. יש לקוות.
"בשנים האחרונות נדמה שככל שהמצב בישראל נהיה גרוע יותר, כך השימוש שאנשי הרוח עושים בכלי החשוב הזה העומד לרשותם – מכתב פומבי למקבלי ההחלטות – הופך מופרז, לעתים עד כדי אוטומטיוּת", כותב איתי זיו ב"ז'ורנל" של "מעריב" על "מכתב אנשי הרוח" לנתניהו נגד המלחמה באיראן. "ניסוח מכתב פומבי הוא פעולה שכוחה בספונטניות שלה, והתוקף הפנימי שלה הוא מכפלה של כנות כוונות מבצעיה ושל מעמדם התרבותי. כשהיא הופכת מכנית, עלולה להיווצר תחושה שהזירה הציבורית היא הצגה שבה אנשי הרוח ממלאים תפקיד כתוב מראש".
"העניין הבעייתי השני במכתב", ממשיך זיו, "הוא הפנייה לאיום בהליכים משפטיים [...] כלום צריכים יורם קניוק וסמי מיכאל את עו"ד ספרד שינסח את מחשבותיהם? האם אין במסירת המשימה למתווך משום הודאה באובדן המימד הספונטני והכן של הפעולה? ובכלל, מדוע מעמד ה'רוח' מתבטל כך בפני הדיסציפלינה המשפטית? קודם התבטלה האתיקה בציבוריות הישראלית, כעת הרוח".
"אין פה עניין של שלום ולא של מחנה השלום, אלא עניין של מניעת מהלך ישראלי נמהר ופזיז שמחיריו יהיו עצומים", אומר יוסי ביילין לארי שביט בסיומו של ראיון למדור "החזית המזרחית" במוסף "הארץ", אחרי שהוא קובע כי צריכות להיות "הפגנות גדולות של המיינסטרים" נגד תקיפה באיראן ולא "הפגנות שוליים קטנות של חד"ש".
"איפה אתה חושב היתה הנקודה שממנה הדברים באמת התחילו להידרדר?", שואלת המראיינת במוסף "הארץ" את רזי ברקאי. "מלחמת יום כיפור. 73'", הוא עונה. "זה פחות או יותר גם התחלת העבודה שלי בקול-ישראל, ככתב צעיר. אחרי זה היו עוד כמה הבלחות לא רעות, אבל אז מלחמת לבנון הראשונה, עוד בום בפנים. ואם להיות ישר עם עצמי, אז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זה, משום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליות. פעם קראו לזה תנועת העבודה, מפא”י. היום זה מנוקז לקומץ קוראי 'הארץ', וזה עולם הולך ונעלם. מדברים על החרדים, על הדתיים-הלאומיים ועל המתנחלים. מה לנו כי נלין? לי יש שני ילדים. אצלם, הדתיים, בכל בית יש שבעה-שמונה ילדים, אז באופן טבעי הם תופסים את מקומם הראוי בהולכת הדברים".
"אתה עצוב שכך הם פני הדברים?", נשאלת שאלה נוספת. "כן. כן, אני עצוב", עונה ברקאי, והראיון מסתיים.
איראן, מה חדש
ולחדשות: "היה קצת מביך לשמוע אותו מנסה לגרור גם את הנשיא פרס לתוך מדורת הוויכוח בנושא האיראני", חובט חגי סגל ב"מקור ראשון" בדן שילון, שהנחה את כנס המחזור של ממשלת רבין השנייה, "אבל פרס לא דיבר על איראן". ואילו במוסף "השבוע" של "הארץ" כותב עקיבא אלדר על "הנאום שלא שמענו השבוע" של שמעון פרס, נגד התקיפה באיראן כמובן.
אבל מה אתם יודעים, פרס דווקא דיבר. "פרס: לא נוכל לעצור לבד את האיראנים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ביום הולדתו ה-89 מסיר הנשיא שמעון פרס את הכפפות וחושף את דעתו על פעולה צבאית ישראלית, שאותה מובילים נתניהו וברק", נכתב בכותרת המשנה. "'אם ישראל תתקוף לבד, היא תישאר לבד, בלי ידידים'. בשיחות סגורות הוא מזהיר: זה עלול להביא לאסון" (מעל לכותרת: "נשיא המדינה ל'ידיעות אחרונות'"). "פרס: לא נוכל לתקוף לבדנו, חייבים ללכת עם אמריקה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בשיאו של הוויכוח הציבורי על תקיפת הכורים של טהרן, אמר אתמול הנשיא ל'מעריב': 'ישראל יכולה רק לעכב את התוכנית, אני מאמין בכל לבי שאובמה לא יאפשר לאיראן להגיע לנשק גרעיני'", נכתב בכותרת המשנה.
פרס אמר את הדברים למהדורות החדשות בטלוויזיה אתמול, אך טרח לשוחח גם עם "מעריב" ו"ידיעות" (אפשר ללמוד מכך על נחישותו להפיץ את המסר), ובינתיים הספיקו להגיב גם מלשכת ראש הממשלה. התגובה "פרס שכח מהו תפקיד הנשיא" מופיעה בכותרות המשנה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", ומגיעה לכותרות הראשיות של "הארץ", "מקור ראשון" ו"ישראל היום": "נתניהו במתקפה על פרס: שכח מהו תפקידו כנשיא", "נתניהו נגד פרס: הוא שכח את תפקידו כנשיא" ו"מקורבי רה"מ: 'מזל שבגין לא הקשיב לעצת פרס ב-81'", בהתאמה.
גם ב"מקור ראשון" מזכירים את דבריהם של "מקורבי רה"מ" שלפיהם "פרס טעה באוסלו ובהתנתקות". ב"ישראל היום" עושים שירות לקוראים ומפרטים בכפולת הפותחת את "הנקודות הבעייתיות בדברי הנשיא". זו מחווה שיכולה ללמד על עוצמת הפגיעה בלשכה. "ניתן לומר בלב שלם ובכבוד: דוד בן-גוריון, נשיא המדינה שמעון פרס, ממשיך דרכך ומיישם תורתך – עושה זאת באופן מופלא", נכתב בציטוט מודגש במדור המכתבים למערכת של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", מעל לכיתוב "הקורא דוד מתמוגג".
"אם רצף ההצהרות והפרסומים האחרונים באשר לתקיפה אפשרית של ישראל באיראן נשמע לכם מוכר מאיזשהו מקום, זה כנראה משום שמדובר בשידור חוזר, כמעט אחד לאחד, של אירועי הסתיו שעבר", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "תזכורת: בקיץ 2011, אחרי סדרת הכרזות מאיימות של בכירים ישראלים, התעוררה דאגה בממשל אובמה. בספטמבר זומן שר הביטחון אהוד ברק לשיחות בארצות-הברית, בתירוץ הרשמי של היערכות ליוזמה הפלסטינית באו"ם. פחות משבועיים אחר-כך נחת בארץ במפתיע שר ההגנה האמריקאי ליאון פאנטה. המסר של פאנטה הובן היטב בירושלים: השעה עדיין אינה בשלה לתקיפה ישראלית. אם היו אז לישראל תוכניות תקיפה מעשיות, הן אופסנו עמוק במגירה. זה לא הפריע לצמרת המדינית ליזום, קצת אחרי עזיבתו של פאנטה, ספין אינטנסיבי בתקשורת, לפיו הפצצה ישראלית באיראן היא עניין בלתי נמנע כמעט".
"נדמה שפועל כאן יחס הפוך", הוא ממשיך, "ככל שהתנאים האובייקטיביים מקשים יותר על התקיפה, כך ההדלפות נעשות בטון לוחמני יותר. ולא זו בלבד, אלא שפה ושם גם משתחרר לעיתונות כבדרך אגב מידע שנתפס כמסווג, ומרתיח כמובן את האמריקאים. [...] אם בפעם הקודמת ביקשה ישראל להביא להאצת הסנקציות, המטרה כעת ממוקדת יותר: לחץ על ארה"ב כדי שתחריף את הקו הפומבי שהיא נוקטת כלפי איראן. ישראל מעוניינת בהתחייבות מוצהרת של אובמה כי לא יאפשר לטהרן להגיע לגרעין, באולטימטום אמריקאי להפסקת השיחות בין המעצמות לאיראן אם לא תושג התקדמות, ובהמשך תגבור הכוחות של ארה"ב במפרץ הפרסי. כדי להשיג את כל אלה, עליה להמשיך ולתחזק את המטרה מספר אחת שלה, עד שתיפול החלטה סופית אם לתקוף: שימור איום צבאי אמין כלפי איראן".
"אלא שההנהגה הישראלית נוטלת כאן הימור מסוכן", מסכם הראל. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע דברים דומים, אם כי באופן מעורפל יותר.
יש סאטירה בימין
"השנה היא שנת ההכרעה. אם ארי שביט לא יפוטר השנה, ישראל עלולה לצאת למלחמה עם איראן" (מדור "מרושתים", במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון", מצטט ציוץ של בלוגר השמאל איתמר שאלתיאל).
"ההישג התקשורתי החשוב ביותר של נתניהו הוא הדבקת אוונגרד השמאל התל-אביבי בסינדרום ירושלים שלו", כותב עודד כרמלי במוסף "הארץ".
מוספי התרבות
להלן רשימת הנושאים שבהם עוסקים הטקסטים במוסף "שבת" של "מקור ראשון":
שיר (רמי דיצני); יחסיו של הציבור הדתי עם החרדים והחילונים; צדקה לסובלים ממצוקה חברתית ולאו דווקא כספית; על היעל (החיה); דיוקן של הסופר ("הנשכח") אשר ברש; מאמר לזכרו של דיצני, שנפטר לפני חודש; כתבה על קונצרט מיוחד לכבודו של המלחין אנדרה היידו, המציין יום הולדת 80; ראיון עם המוזיקאי שלמה בר; קריאה ליצירת מערכת חברתית אחרת שתאפשר למוגבלים התנהלות עצמאית; מאמר על ספר שיריו של יונדב קפלון; מאמר (חביבה פדיה) על הרב המקובל יהודה פתיה, "זכרונו מקים לתחייה את הרנסנס שבמזרח"; מסע בעקבות הרב קוק ללטביה; על עצמיות ופתיחות בתורת הרב קוק; מאמר קצר ושטחי על תורת הרב קוק; הנצלנות של הפרסומות לתרומות למוסדות תורניים; שלושה מאמרי תגובה; דרמת ההתלבטות וההתבגרות הדתית בספרות ובקולנוע העכשוויים; סקירות ביקורתיות על הספרים "מברכת משה: קובץ מאמרים במשנת הרמב"ם", "איינשטיין: חייו והיקום שלו", "המדריך ל'יוליסס'"; רשימת ספרים חדשים.
להלן רשימת הנושאים שבהם עוסקים הטקסטים במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות":
טורים על טקס הסיום של האולימפיאדה, שדרני ספורט והמאבק של גוגל בפיראטיות; כרוניקת המלצות קצרה על אירועי בידור; דאחקות; ראיון עם מגישת טלוויזיה; ראיון עם הקומיקאי האמריקאי צ'בי צ'ייס; חידון על שנות ה-90; ביקורות על האלבומים של אתניקס ופאשן פיט ועל שישה סינגלים חדשים; סקירה קצרה של אלבום עבר; ראיון קצר עם בועז שרעבי; ראיון עם המוזיקאי אבי סינגולדה; סקירה של הסרט "זיכרון גורלי"; כרוניקת סרטים; דיוקן קצר של שחקן הוליוודי צעיר; זוטות; סקירה קצרצרה של החדש בכיכובו של קלינט איסטווד; ראיון עם אהוד בנאי; טורון על "אמא קוראז'"; ביקורות על הספרים "אמריקה אמריקה", "לקנות את לנין וסיפורים אחרים" ו"הבארשבעים"; טור על ספר השירים של נורית כהנא; רשימת רבי-המכר.
להלן רשימת הנושאים שבהם עוסקים הטקסטים במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ":
קווי דמיון בין רומן של ש. שלום לבין רומן של עגנון; שירים של יצחק לאור והארי מרטינסון; סיפורים קצרצרים של אלכס אפשטיין; שיר של שלום רצבי; מאמר על תרגום "הכוזרי" לערבית; ביקורת על אסופת סיפורים קצרים מצ'כיה; ביקורת על תערוכה במוזיאון תל-אביב; טור פרשת השבוע; סקירה של קובץ מאמרים על ביקורת ספרות עכשווית ("במפנה המאה") וראיון קצר עם חוקרת הספרות רות עמוסי; שני מכתבי תגובה.
כלכלה וחברה
"הרכב בראשות השופטת נאור דחה חמש עתירות שהוגשו נגד חוק ששינסקי, וקבע: החוק מקדם צדק חלוקתי", מדווח חור אוריאל-נזרי ב"מקור ראשון".
במוסף "7 ימים" ממשיכים בסדרת הכתבות על המוסד לביטוח לאומי, והפעם: אגף החקירות. "כאן נמצאים 130 חוקרים, שתפקידם ללכוד זייפנים, רמאים וסתם ישראלים שמנסים לקבל כספי ציבור שלא מגיעים להם. מצד שני, ביותר מדי מקרים מתברר שיש חוקרים שתחת סיפורי כיסוי חודרים לבתים פרטיים ובניגוד לחוק מצלמים בסתר נכים, מרגלים לאורך שנים אחרי אמהות חד-הוריות כדי לגלות בן-זוג בחייהן ומנסים להציץ לתוך מקררים או למצוא תחתונים של גבר זר אצל נשים שמבקשות מזונות. ולפעמים, את המחיר של כל זה משלמים הנזקקים באמת", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, של שוש מולא.
כתבת השער של "מרקר ויק", של שוקי שדה וענבל אורפז, עוסקת בפלסטינים: "במרחק חצי שעה מקריית-עתידים צומחת במהירות זירת הייטק מבעבעת עם אלפי עובדים, שמספקת כבר 5% מהתוצר של הרשות הפלסטינית. תכירו את הפוטנציאל האמיתי לשלום כלכלי", נכתב בכותרת המשנה על השער. הכותרת עצמה היא "רמאללה.קום". בעמודים הפנימיים כותבת אורה קורן על מחקר המגלה כי "שביעות הרצון של הישראלים מהשירות הציבורי ממשיכה לרדת".
בטורו השבועי במוסף מאיים גיא רולניק על בנימין נתניהו כי אם ימשיך בהתבטאויות כמו זו שהשמיע לאחרונה ("המשק סובל מעודף רגולציה"), יודח מעמדת "מר כלכלה" ואת מקומו יתפסו שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון. אם כן, "דה-מרקר" מתנדנד בין ניאו-שמרנות לסוציאליזם מתון. נותרת השאלה אם רולניק יודח, ואם כן, מי יתפוס את מקומו. אולי ביבי יודע.
ובאתר "העוקץ" כותב מתן קמינר על "התיאוריה והמניעים מאחורי המסע של 'דה-מרקר', על השגיאות והסכנות שטמונות בו, ועל הסיבות שבגללן המחאה החברתית חייבת לתפוס ממנו מרחק".
המלצת קריאה
שרון שפורר מטפלת בכתבת השער של מוסף "הארץ" באחד הנושאים הבלתי מפוענחים בהתנהלות צמרת המשק הישראלי: "קשר מיוחד יש בין איש העסקים החזק במדינה, נוחי דנקנר, לבין הרב יעקב איפרגן, 'הרנטגן'. אבל למה דנקנר צריך לתרום לרב גם מכספי ציבור המשקיעים? שאלה קשה, שאפשר להפנות גם לאילן בן-דב", נכתב בכותרת המשנה על השער.
צבי פיין כותב במוסף "צדק" של "מקור ראשון" על "דיל מסריח של כסף תמורת שריון מקום לכנסת, או: למה מיועדים מיליוני השקלים העודפים של כספי מימון המפלגות שמפלגת 'חץ' ואברהם פורז מבקשים שלא להחזיר לקופת המדינה? אולי למימון קמפיין הבחירות של יאיר לפיד?". בקיוסקים.
קולנוע
"זיכרון גורלי": הראשון יותר טוב (אורי קליין, תמצית).
ענייני תקשורת
תוכנית ההתכנסות פוגעת גם ב"מקור ראשון". המוסף המשובח "צדק" הוקטן לפורמט טבלואיד ותכניו הצטמצמו. מוספי הכלכלה והספורט בוטלו בשבוע שעבר, מבחר מצומצם מתכניהם מופיע בעמודי החדשות ובמוסף "מוצ"ש". מדורי התרבות של המוסף צומצמו מאוד כדי להכיל את שארית הפליטה. גם המוסף החודשי לילדים, "סוכריות", בוטל, ותכניו יופיעו במוסף השבועי לילדים "אותיות", שתכניו הנוכחיים צומצמו.
מוספי "מקור ראשון"
"הכנסת חוקקה חוק האוסר פרסום שמות חשודים, אך בית-המשפט העליון עיקר אותו מתוכן. האם החשש מכלי התקשורת גרם לכך?", שואל גיל דחוח ב"מקור ראשון".
אתמול והיום על שער "ידיעות אחרונות", והיום גם על שער "7 לילות", מבטיחים לנו העורכים ראיון עם המוזיקאי והכותב אהוד בנאי על "הקללה של משפחת בנאי". דיפדפנו דיפדפנו, אבל בראיון, הארוך והמפורט, של יהודה נוריאל, בנאי לא מדבר על הקללה של משפחת בנאי. מה כן? בתשובה לשאלה "למה בכלל אתה כותב, מלחין, מופיע? אגו, תסתכלו עלי? או שליחות, תיווך של דברים נשגבים, באת לתקן אותנו?", עונה הבנאי: "השאלות האלה מעסיקות אותי כל השנים. למה אני רוצה להופיע? מה, זו הקללה-ברכה של משפחת בנאי שרובצת עלי?" וכו' וכו'. אז מה הקשר בין ההפניה הרועשת לבין מה שבאמת מופיע בראיון? טוב, זו הקללה-קללה של עורכי "ידיעות אחרונות". וזה עוד מילא, אבל על שער המוסף כתוב "אהוד בנאי מדבר על הכל". כן, בחיי. ככה כתוב.
ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מראיין רענן שקד, בעל טור ב"7 ימים", את "גבר החלומות הישראלי האולטימטיבי", נועם טור, בעלה של קרן פלס, זמרת ובעלת טור ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הנמצאת כעת בחופשת לידה. טור, פליט ריאליטי, דוגמן ומגיש מגזין תוכן שיווקי, הוא "מלח הארץ", כותב שקד. הוא גם מתעניין בתורות המזרח העתיקות. בקיצור, חומר לבעל טור ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות". בדיוק התפנה מקום, לתקופה מוגבלת.
במדורו הקבוע במוסף השבועי של "ידיעות אחרונות" מלגלג יאיר לפיד על מי שסבורים כי יש פסול בכך שמי שמתיימר להנהיג מפלגה פוליטית ממשיך לכתוב טור עיתונאי. כמו כן הוא ממליץ לכל צעיר המחפש את דרכו בחיים "לעשות מה שבא לו".
עוד ב"7 ימים": ראיון עם אלק בולדווין. ראיון, אתם יודעים: שיחה בעלת משמעות בין עיתונאי לבין מרואיין. הראיון מתורגם ממגזין אמריקאי.
כמה וכמה מהשמות המוכרים של עיתונאים שאתם קוראים כעת (בעיתון, בגרסה באינטרנט) כותבים כשהם בעיצומו של הליך שימוע לפני פיטורים.
ומלה מלילך סיגן: "אז בסוף בחרתי לשתוק, אבל לפחות כתבתי על זה טור". שבת שלום.