נשיא המדינה שמעון פרס מאמץ אל לבו ילד ששכל את אביו בשירות המדינה, אתמול בבית הנשיא (צילום: אביר סולטן)
העיתונים מצטרפים לחיפוש אחר החברה של אסף רמון
"[...] לאורך כל מסע ההלוויה ביקשה מהסובבים אותה רק דבר אחד: שקט [...] 'הכאב שלה גדול והוא פרטי', אמרה אתמול קרובת משפחה [...] 'היא רוצה רק שקט, זה הילד שלה. היא לא רוצה לחלוק את הכאב הפרטי והאישי הזה'". הציטוטים האלו, של האלמנה והאם השכולה רונה רמון, לקוחים מידיעת צד קטנה בעמ' 3 ב"ישראל היום". באותו גיליון, סביב אותה ידיעה, המוכתרת בכותרת "עכשיו רונה רוצה רק שקט", מוקדשים לסיקור הלווייתו של אסף רמון לא פחות מששת העמודים הראשונים של העיתון. באחד מהם מובא במלואו ההספד שנשא מעל הקבר הפתוח נשיא המדינה שמעון פרס. "הילד הפרטי של משפחת רמון היה, ונהיה, הילד של כולנו", אמר הנשיא בפתח דבריו.
המתח הזה, בין הפרטי לציבורי, כמעט שלא בא לידי ביטוי בסיקור העיתונאי של תאונת המטוס הטרגית. הניגוד הזה, הזועק לשמים ("רום השמים", "גובה השמים", אין סתם "שמים" בהספדים שנושאים נשיאינו), בין הרצון לשקט של האלמנה והאם השכולה ובין הרצון לרעש והמולה של התקשורת וכנראה גם של חלק מהציבור – הוכרע באופן סופי ומוחלט עוד לפני שהידיעה בכלל הגיעה לציבור הרחב.
מפלתה של האם נקבעה ברגע שבו התקבצו שלשום צוותי צילום ועיתונאים ברחוב שבו היא גרה, מחכים לקציני הצבא שיבואו לבשר לה ולילדיה את הבשורה המרה. היא נחקקה ברגע שבו הצלמים דניאל בר-און, שאול גולן וחן גלילי לחצו על הדק המצלמה כדי ללכוד תמונת פפרצי של האם רגע אחרי שקיבלה את הבשורה. היא נחרצה עמוק-עמוק כשהעורכים דב אלפון, יואב צור ושילה דה-בר אישרו לפרסם את התמונות מעל דפי העיתון.
האם המפלה שנוחל רצונה של האם בפרטיות היא דבר רע? לאו דווקא. האדם הוא יצור חברתי, ומתארגן בכל מיני קבוצות וקהילות ומשפחות, ואלו הופכות ישויות בפני עצמן, וגם הן זכאיות לרגשות ולהבעה מאורגנת של רגשותיהן, ולמישהו שיארגן את ההבעה הזו מעל במה מסודרת. אתמול הגיעו לסקירת העיתונות באתר "העין השביעית", בין השאר, גולשים שחיפשו 62 צירופים שונים שנכללה בהם המלה "רמון", למשל: "אסף רמון", "אסף רמון ההלוויה", "אסף רמון ביוגרפיה".
אחד הצירופים היה "אסף רמון מוגזם". האם סיקור הטרגדיה היה מוגזם? ללא ספק, הוא היה מוגזם (רק ב"הארץ" שומרים היום על פרופורציות ומקדישים להלוויה חלק מהשער וחצי מעמ' 4) ומתלהם והיסטרי וצעקני. האם הוא היה מציצני? הוא היה מציצני, פולשני ודוחה. אבל אלה הם פניה של העיתונות היומית שלנו, ואין סיבה שדרכיה ישתנו בן לילה רק בגלל מותו של אסף רמון. וממילא קשה מאוד לסקר טרגדיה באופן שלא ייפול לקלישאה. כל מי שנכח בהלוויה שדיברו בה מי שהמת אינו מתם מכיר עד כאב את ההבדל בין מלות פרידה היוצאות מלב שבור ובין נאום הספד ממלכתי, גם אם הנושא אותו אינו דווקא ציניקן.
זו העיתונות וזה העם. בתוך אותה רשימת מלות חיפוש נרשמו הצירופים הבאים: "החברה של אסף רמון", "חברתו של אסף רמון", "חברתו של אסף רמון" (במרכאות), "חברה + אסף רמון", "חברה של אסף רמון", "חברתו של אילן רמון", "מי חברה של אסף רמון", "אסף רמון חברה". שמונה צירופים שונים לחיפוש אחרי מידע על החברה של אסף רמון. קשה לזהות כאן רגש לאומי או נהמת לב פטריוטית. רק מציצנות סתם.
זה מה שהקוראים רוצים, וזה מה שהעורכים מספקים: בומבה של עשרות עמודים עם מידע חלול, פפרצי של אם שכולה עם סיגריה, פורנוגרפיה של אסון אווירי. אבל היו גם תיאורים כנים של כתבים שהשתדלו מאוד, והיה גם קתרזיס הכרחי, כי המוות הזה אכן זיעזע רבים מאוד. ואחרי כל זה, האם התנהלות העיתונים אתמול והיום היא אמנם סיקור מוגזם, הלוקה בכל המחלות המאפיינות את העיתונות היומית שלנו, אך גם ביטוי לרגש פטריוטי כן של עיתונאינו? או שאולי מדובר בניצול ציני של האבל הציבורי על-ידי עורכים חסרי מצפון שזיהו נושא "חם" ומיהרו לקפוץ על עגלת הרייטינג? רק אלוהים יודע מה עובר בלבם של אנשים, אבל אפשר לחפש לכך אינדיקציות. אינדיקציה למניעים המקצועיים של עורכי "מעריב" מודפסת היום על שער העיתון.
פטריוטיות בשקל, התמסחרות במאה
השטח מתחת ללוגו בשער "מעריב" מחולק היום לשלושה: חלק הארי מוקדש להלווייתו של אסף רמון: תמונת הקבר וזרי הפרחים שנערמו עליו, תמונתם של הבן והאב במדי אסטרונאוט, וציטוט באותיות מודגשות מהדברים שאמרה האם על הקבר. חלק אחר מוקדש להפניה לידיעה של ג'קי חוגי על נסיון פיגוע במגדל הגבוה בעולם, הנמצא בדובאי (הידיעה מוגדרת כ"חשיפה", ובאופן מפתיע, ומוזר, אין לה זכר בעיתונות העולמית באנגלית).
למה מוקדש החלק השלישי? לכותרת גדולה, הגדולה ביותר על השער, שמכריזה: "הכשרת-היישוב בת 100". כותרת המשנה הלקונית מבשרת: "שרים, ח"כים ובכירי המשק השתתפו באירוע ההצדעה בקיסריה". הכותרת מפנה לכפולה האמצעית של העיתון, המוקדשת כולה לסיקור החגיגות של "החברה הוותיקה בישראל", כמו גם מחצית העמוד שאחריה. בתצלום, המשמש רקע לכפולה כולה, נראית במה אקסטרווגנטית שעליה מחוללים עשרות רקדנים ועשרה מתופפים (נדמה לי שזו אחת הלהקות מסוג מיומנה, שכוכבה דורך כעת). תחתית העמוד מוקדשת לצילומים של ידוענים (שרי אריסון, נוחי דנקנר, ציון קינן, יעקב נאמן) יחד עם בעלי הבית עופר נמרודי ואביו יעקב נמרודי. בעמוד הימני מובאים בקטן תצלומיהם של גליה מאור, טדי שגיא, יצחק תשובה ומשה כחלון, שנכחו גם הם באירוע. בעמוד הבא מצולמים זמרים ומפורטים שמות עוד אורחים נכבדים.
לפי הקרדיטים, ארבעה צלמים גייס "מעריב" לסיקור המסיבה. לצורך כתיבת הידיעה הנרחבת גויסו רק שני כתבים, לי-אור אברבך ואלי לוי, שמפרטים את תארי הנכבדים שנכחו באירוע, את דברי הברכה המצולמים של הנשיא, את שמות הלהקות השונות של מזמרים ומרקדים שהנעימו את זמנם של האורחים, ואת דברי ההלל והשבח שנאמרו לבני משפחת נמרודי. לטור הפרשנות גייסו רק כתבן אחד, בן דרור ימיני, שתחת הכותרת "המפעל הציוני" מהלל ומשבח את הכשרת-היישוב, "הזרוע המבצעת של המפעל הציוני", שרכשה קרקעות עבור המדינה שבדרך.
עופר נמרודי
אברבך ולוי וימיני אינם מתפקדים כעיתונאים, אלא ככתבלבי החצר של אדוניהם, משפחת נמרודי, ששולטת, באמצעות חברת הכשרת-היישוב, בעיתון "מעריב". זו עובדה שכלל אינה מוזכרת בסיקור הנרחב של האירוע. לו היה עיתונאי מסקר את האירוע, הוא היה מעלה את השאלות הבאות: כמה כסף השקיע "מעריב" בסיקור יחצני של החברה הפרטית הכשרת-היישוב, שכלל גם שידור חי של האירוע באתר העיתון? האם "מעריב", העיתון המפסיד המקצץ עוד ועוד בשכר עובדיו, השתתף במימון החגיגות עצמן? "מעריב" הוא חברה ציבורית, שלציבור יש מניות בה. האם נציגי הציבור בדירקטוריון החברה הם בובות על חוט, מוקיונים על מקל? מדוע לא מנעו מעופר נמרודי לנצל את העיתון הציבורי שבשליטתו לקידום עסקיו הפרטיים?
ולגבי בן דרור ימיני: הכשרת-היישוב אולי רכשה אדמות והיתה חלק מהמפעל הציוני, אבל ב-1987 הופרטה ונמכרה למשפחת נמרודי, ולפחות מאז היא מתנהלת כחברה פרטית שבראש מעייניה הפקת רווחים, ושהאדמות והנדל"ן הרב שברשותה אינם משמשים להקמה פילנתרופית של יישובים חלוציים חדשים, אלא להכנסת עוד ועוד כסף לכיסיהם של בני משפחת נמרודי, כאשר לפחות חלק מהתשואה הזו משמש לאחזקת עיתון, לעריכת מסיבות מנקרות עיניים ולהילול עצמי דוחה שלהם עצמם באותן מסיבות ומעל דפי אותו עיתון.
"אנחנו בימים אחרים. ימים שבהם גם הציניות שולטת. ימים שבהם, לפעמים, המלה 'ציונות' נשמעת קצת רחוקה. אבל היא כאן, איתנו. רצה הגורל שהיום שבו נקבר אסף רמון, בנו של אילן רמון, הוא היום שבו חגגה הכשרת-היישוב את המאה להקמתה", כותב בן דרור ימיני, וצודק מאה אחוז.
פוליטיקה וכלכלה
הכותרת הראשית של "הארץ" היא "פרס נפגש בחשאי עם עריקאת ודרש: הסירו את החרם מעל נתניהו"; כותרת המשנה לידיעה של ברק רביד ואבי יששכרוף היא "הנשיא הצטרף למאמץ האמריקאי לקבוע פסגה משולשת עם אבו-מאזן בעצרת האו"ם בשבוע הבא". "לא תהיה הקפאה מוחלטת" היא כותרת הידיעה בעמ' 9 ב"ישראל היום", המובאת כציטוט של ראש הממשלה. כותרת הטור של דן מרגלית: "כיפוף ידיים אחרון".
רצועה בתחתית שער "ידיעות אחרונות", שעל כולו פרושים צילום קברו של אסף רמון וכותרת הענק "ביחד", מוקדשת לקריאה של העיתון לנתינת צדקה לעניים. הכותרת היא "פותחים את הלב", "'ידיעות אחרונות' מתגייס למען הנזקקים" היא כותרת הגג, וכותרת המשנה מפרטת את הטובין: "שלמה ארצי כותב על האושר שבנתינה ומספר על העמותה שהקים. סבר פלוצקר מסביר מדוע העניים שקופים, ומי לא רואה אותם בכלל. וכתבי 'ידיעות אחרונות' פוגשים אנשים בחצר האחורית של המדינה".
ייעשה וייראה
יו"ר ש"ס אלי ישי (משמאל), אתמול בפתח כלא מעשיהו (צילום: יוסי זליגר)
כל העיתונים מסקרים את הביקור של צמרת ש"ס, כולל הרב עובדיה יוסף, את האסיר והשר לשעבר שלמה בניזרי. ב"מעריב" הכותרת היא "בניזרי במדי אסיר", ב"ישראל היום" היא "ביקור רוחני בבית-הכלא". על הזילות בשימוש במלה "רוחני" כתבה כאן לא מזמן נעה ידלין.
ענייני תקשורת
"ניצב בורובסקי: כך צינזרו אותי ב'ידיעות אחרונות'" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום". כותרת המשנה: "הניצב (בדימוס), לשעבר יועץ המבקר לשחיתות שלטונית, רואיין לעיתון על פרשת אולמרט. הראיון – 'נוקב', לדבריו – הוצא מהגיליון ברגע האחרון".
"פרינט הוא בסופו של דבר עדיין האח הגדול, אבל האחים והאחיות הקטנים גדלים בהתמדה סביבו", אומר בכיר בחברת הוצאה לאור של מגזינים בכתבהמתורגמת מה"Adrevtising Age", שמתפרסמת ב"גלובס". הכתבה עוסקת באופן שבו המגזינים המודפסים מתמודדים עם הקריסה הכלכלית: "השקעה באירועים ובתערוכות, שיתופי פעולה עם גופי תוכן, וכמובן – השקעה בתוכן ובמסחר באינטרנט. יש ירחונים שיצמצמו הוצאות, אחרים החליטו להשקיע בספרים שימכרו בחנויות". "הדבר שלמדנו יותר מכל היה חשיבות הגיוון", אומר בכיר אחר. גיוון במוצרי הלוואי השונים שהחברה מייצרת, כמובן, ולא גיוון בתוכן העיתונאי.
כתבה מתורגמת אחרת ב"גלובס", מה"פייננשל טיימס", עוסקת באופן שבו הפורטלים הגדולים מתמודדים עם העובדה שהרשתות החברתיות "סוללות לגולשים דרך חדשה ואישית יותר לפסוע בה במרחבי העולם המקוון". מאמציהם של גופי התקשורת להפיץ את תוכניהם באמצעות הרשתות החברתיות משתלמים, נכתב בכתבה, אך כיצד עלולה להשפיע ההתכוונות הזו על אופיין של החדשות? "'המגמה היא של ידיעות קלילות שאפשר לקרוא בלי להקדיש תשומת לב מרובה', אומר ריי ולדס, אנליסט בגרטנר. 'כך אנו עלולים לאבד את העומק של הידיעות'".
תקשורת חו"ל: "הנשיאה יוזמת חוקים נגד כלי התקשורת" היא כותרת ידיעה במדור החוץ של "מעריב". הנשיאה היא כריסטינה קירשנר, נשיאת ארגנטינה, ה"טוענת כי התקשורת חותרת תחתיה. בתגובה מפרסם העיתון הנפוץ במדינה תחקירים מכפישים נגדה". "עיתון השמאל בספרד במתקפה על ראש הממשלה הסוציאליסט" היא כותרת ידיעה במדור החוץ של "הארץ". "עיתון של ברלוסקוני מאיים לחשוף פרשת נערות ליווי שבה מעורב סגנו" היא כותרת ידיעה אחרת במדור. אצלנו כתב רפי מן על ברלוסקוני, הרמון הנערות שלו והעיתונות.