כיכר תחריר בקהיר, 12.2.11 (צילום: מגי אוסמה, רשיון cc)

מהפכה

"עשרות אלפים הפגינו באיראן בקריאה לסילוק אחמדינג'אד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "גל ההפגנות הגיע גם לאיראן", קובעת כותרת המשנה, "מפגיני האופוזיציה התאספו בערים בכל רחבי המדינה, ובטהרן ירו כוחות הביטחון גז מדמיע וכדורי צבע. לפחות מפגין אחד נהרג ועשרות נפצעו". כותרת המשנה מסתיימת בציטוט של שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון: "המשטר האיראני צבוע".

"לעת עתה נראה כי מספר המפגינים רחוק מזה שיצא לרחובות בהפגנות הענק שהתחוללו במדינה אחרי הבחירות ב-2009", כותבים צבי בראל ואבי יששכרוף בידיעה הראשית. התמונה המרכזית על השער מראה צעירים מיידים אבנים וחבושי מסכות פה. בחזית התמונה – פח בוער הפוך על צדו. תצלום דומה מעטר גם את העמוד הפותח. תצלומים דומים מופיעים בדיווחי כל העיתונים על ההפגנות, כמו גם ציון בולט של התמיכה המופגנת שמעניקה להם, הפעם, ארה"ב.

גם "מעריב" מקדיש את הכותרת הראשית להפגנות באיראן: "אפקט קהיר"; "איראן: רבבות קראו ברחובות 'מוות לדיקטטור'". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער היא "אש באיראן"; "מאות אלפים הפגינו בכיכר השחרור בטהרן נגד שלטון האייתוללות, אחד מהם נורה למוות בידי אנשי ביטחון. הילרי קלינטון: נקווה שזה ייגמר כמו במצרים". ב"ישראל היום" הכותרת על השער היא "איראן: המשטר נלחם ברבבות מפגינים"; "האופוזיציה מנסה ליצור 'אפקט דומינו' ולשחזר את המהפכה במצרים. קלינטון: תומכים במחאה".

צעירי מצרים, כותב עודה בשאראת במדור הדעות של "הארץ", הבינו "שאת המשטר הזה אפשר להביס רק בדרכי שלום. וכך כשהתפתחו תגרות, אפילו שוליות, בין מתנגדי המשטר לבין תומכיו, חצצה קבוצה גדולה של מארגנים בין הניצים והידהדה הקריאה 'סלמיה... סלמיה' (בדרכי שלום). הצעירים האלה [...] הבינו שאסור לתת למשטר, על מאות אלפי חייליו ושוטריו המצוידים במיטב הטכנולוגיה האמריקאית, לגרור את ההמונים לזירה שלו, זירת המאבק המזוין, שבה רק המשטר ינצח". המפגינים "עטפו את החיילים באהבה, וכך החזירו לצבא את מחויבותו לעם, לא למדכאים".

"אם היתה הסיסמה מוחלפת באחרת כמו 'מאבק מזוין'", טוען בשאראת, "היה המשטר מטביע את הכיכרות בדם. כדי לשמור על מהפכה לבנה היה על הצעירים לסבול ולהבליג, לנוכח התקפות השלטון והעובדה ש-300 צעירים קיפחו את חייהם".

"זו העת של מחאת העובדים במצרים", נכתב על שער "הארץ" בהפניה לטורה של עמירה הס, שליחת "הארץ" לקהיר. "אלפי מצרים שבתו במחאה על שכרם; שר האוצר מגבש חבילת תמריצים", נכתב בכותרת ב"דה-מרקר" לדיווח מתורגם מ-AP ובלומברג. בין השובתים: עובדי בנקים, עובדי משרד התחבורה ושוטרים. אנשי המשטרה התלוננו על כך שמשכורתם של החיילים גבוהה משלהם. כותרת דיווח מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" היא "אחרי המהפכה: טוניסיה צריכה להתמודד עם הפערים החברתיים". "אלג'יריה", מספרת כותרת בעמוד הבא, "השביתה את האינטרנט".

"ובתוך כך", מסיימת סמדר פרי את דיווחה על ההפגנות באיראן ב"ידיעות אחרונות", "היציבות מתערערת במדינות נוספות באזור: בבחריין הפגינו אלפים נגד שושלת אל-חליפה השלטת. גם בתימן גברו ההפגנות".

"ההפגנה השיגה את מטרתה?", שואלת בראיון ב"הארץ" סביונה מאנה את קונצ'יטה דה-גרגוריו, עיתונאית איטלקייה וממנהיגות המחאה נגד ראש הממשלה ברלוסקוני, המסובך עד חלציו בשערוריות מין. "ביום ראשון התייצבו רבבות נשים ב-230 כיכרות במדינה, מפלרמו עד טורינו, מוונציה עד פיזה. 'המלך הוא עירום', קראו המפגינות, 'איטליה אינה בית-זונות'", מתארת מאנה את ההפגנה.

"השאלה האמיתית היא מדוע האיטלקים והאיטלקיות מאפשרים לו לייצג אותם", מצטטת מאנה מאמר של דה-גרגוריו, "הבעיה אינה הוא, אלא אתם". "כן, בהחלט, היא הצליחה מעל לכל הציפיות", עונה דה-גרגוריו למאנה, "השתתפו בה נשים 'נורמליות' מכל הרבדים [...] . יותר ממיליון נשים, וגם גברים, שבאו למחות נגד הצגתה של האשה כפרוצה שדרכה להצלחה עוברת בחדר המיטות. הבעיה היא לא סילביו ברלוסקוני, הבעיה היא האזרחים שלא מגיבים. בשנים האחרונות האיטלקים הסתגרו בבתיהם מול הטלוויזיה, הפסיקו להיות פעילים פוליטית. לנשים האיטלקיות אין זמן לצאת לרחובות; איטליה אינה מדינת רווחה, הנשים האיטלקיות הן מדינת הרווחה".

מזל מזופת

"הערכה: כשל חשמלי גרם להצתת הזפת בגג איקאה", נכתב בכותרת ב"דה-מרקר". "צוות החקירה של משטרת נתניה ושירותי הכיבוי בעיר בודק אם גג הבניין זופת בהתאם לכללי בטיחות אש".

"וכמו כן, יש התפתחויות טכנולוגיות בתחום הפקת הגז בעולם שעשויות להביא לכך שמחירי הגז העולמיים יירדו", מצטטת מירב ארלוזורוב במדור הדעות של "דה-מרקר" את סטנלי פישר, אחרי הקדמה המכוונת למשקיעי הגז הישראלי. בהמשך, כשהיא מסתמכת על המומחה האמריקאי ג'ון דויטש, מסבירה ארלוזורוב מדוע היתכנות ההפקה של גז מפצלי שמן וההאחדה של שוק הגז עם השוק העולמי יביאו לירידה דרמטית במחירי הגז.

פינת ההשפלה

כותרת קטנה בשולי עמוד השער של "ישראל היום" מבשרת על "מתיחות בין ליברמן לנתניהו" סביב מינוי השגריר בלונדון. כותרת המשנה מצטטת, בין השאר, את "לשכת רה"מ", המבשרת: "לא ניקלע לפינה שהוא מבקש לגרור אותנו אליה". אלא שבמדינה ובה תקשורת חופשית, כשדמות ציבורית נקלעת לפינה, הצהרה שלה בדבר האופן הדמיוני שבו היא רואה את המציאות אינה מספיקה כדי לשנות אותה מציאות:

"משבר בין ליברמן לנתניהו, הפעם סביב מינוי עוזי ארד", מבשרת כותרת ב"הארץ". "משבר חריף", מחמירה מזל מועלם בידיעה עצמה, "אתמול הודיע ליברמן לנתניהו באמצעות התקשורת שיועצו המדיני עוזי ארד לא יהיה שגריר ישראל בלונדון". זאת אחרי שאתמול דיווחו העיתונים בהרחבה על כך שליברמן מינה את רון פרושאור, מי שהיה השגריר בלונדון, לשגריר באו"ם, למורת רוחו של נתניהו. "במערכת הפוליטית הגדירו אתמול את הודעתו הפומבית של ליברמן כהשפלה לנתניהו", כותבת מועלם.

"השפיל את נתניהו" היא הכותרת בראש שער "מעריב", ליד לוגו העיתון. "ראש הממשלה רצה למנות את יועצו עוזי ארד לשגריר בלונדון? אז רצה", דבר כותרת המשנה המשועשעת. "איווט מנווט", קובעת בקיצור כותרת ההפניה למאמרה של סימה קדמון, שתמציתו מודפסת על שער "ידיעות אחרונות".

"העיתון 'ישראל היום', שדיווח אתמול על מינויו של פרושאור, לא הזכיר את העובדה שליברמן הוא זה שדרש למנות את פרושאור והציג את המינוי כהחלטה שיזם נתניהו", כתב אתמול ברק רביד ב"הארץ". "למעשה ראש הממשלה היה זה שחודשים ארוכים דחה מועמדים שונים שהציג שר החוץ לתפקיד, ומנגד לא הציג מועמדים משל עצמו".

חיבוק דב

העימות בין נתניהו לליברמן לא יככב, מן הסתם, בכותרת הראשית של "ישראל היום", וגם המהומות באיראן נדחקו מפני ידיעה חשובה אחרת, שדווחה כבר אתמול, שלשום ולפני שלשום בעמודים הראשיים של העיתונים: כניסתו של בני גנץ לתפקיד הרמטכ"ל. אלא שהיום יש חידוש: גנץ הצטלם עם הילדים. "חיבוק – ולעבודה", נכתב בכותרת הראשית של העיתון שאינו שוכח שהוא ישראלי, לצד תמונה של הרמטכ"ל משפשף אפים עם בנו הקטן.

הפוטו-אופ המוזר הזה מגיע גם לשער "ידיעות אחרונות", עם תצלום של גנץ בלוויית ילד אחר מצאצאיו והכותרת "אבא שלי רמטכ"ל". ב"מעריב" מסתפקים בחיבוק אחר, זה של גנץ עם הרמטכ"ל היוצא אשכנזי. ב"הארץ" התצלום הוא של הרמטכ"ל ושר הביטחון עונדים את הדרגות לגנץ.

הנטייה של עיתון לתור אחר האישי – ברורה. תמונתו של בעל תפקיד בכיר מתחבק עם ילדיו מסקרנת יותר מתצלום רשמי שלו בטקס ממלכתי של ענידת דרגות. הבחירה להעדיף את הפן האישי באופן מוחלט על זה הממלכתי, הרשמי, הרציני, המשעמם – יוצרת אותו אפקט שרשרת שמעודד את ההטיה העיתונאית ואת הסיקור הפראי והמשתלח. כי אם הכל אישי – אז הכל אישי. אפקט שראוי שהעיתונאים יזכרו, וגם מי ששולחים להם תצלומי חיבוקים, או הזמנות לצלם כאלה.

מישהו מטפל בך

"כך נראתה ישיבת ועדת הכלכלה בנושא יבוא הרכב: כל היבואנים, המתווכים ונציגי המדינה היו שם. רק את הציבור לא היה מי שייצג", כותב דובי בן-גדליהו ב"גלובס" על ישיבת ועדת הכלכלה שנערכה שלשום. "במוקד אמור היה להיות אינטרס ציבורי אסטרטגי: הוזלת מחירי הרכב החדש בישראל", כותב בן-גדליהו, אבל "מה שאמור היה להיות דיון דרמטי בגורל שוק יבוא הרכב [...] הזכיר פרק מהסדרה 'הבית הלבן', שבו נפגשים מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות עם הספונסרים ועם קבוצות הלחץ כדי 'לסגור עניינים'".

"לפי מחקר של חברת BDO, המיסוי הכבד בישראל – ולא העדר התחרות – מקשה על קניית מכונית חדשה בישראל", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של דניאל שמיל בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". "מספר המשכורות הדרושות לרכישת מכונית חדשה בישראל – הגבוה ביותר במערב", קובעת כותרת הידיעה. "באחרונה מתקיים דיון על פתיחת ענף הרכב לתחרות, אך נתונים אלה מוכיחים שלא העדר תחרות הוא שמקשה על רכישת מכונית", כותב שמיל, אולם לא חושף מה מקורו של המחקר שעליו נשענת הידיעה, ואם יש לו קשר כלשהו ליבואני הרכב.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מדווחת על מחדל, אולם מתרכזת, שלא כהרגלם של עיתונים, בפתרון אפשרי: "בוחרים בדרך הקלה: אוטובוסים במקום רכבת" (אבי בר-אלי). בכותרת המשנה, אחרי הכיתוב "בלעדי", נכתב בין השאר: "הרכבת הקלה בתל-אביב לא תופעל לפני 2017, ומשרד התחבורה וחברת דן מגבשים פתרון ביניים לעומסי התנועה בגוש דן – אוטובוסים רבי קיבולת הנעים בתדירות גבוהה [...] שייהנו מנתיב ייעודי".

אגב מהפכה

"בן-דב מנדב את הון הציבור למען משפחות מעוטות יכולת", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית במדור הרכילות של "דה-מרקר" (על אודות תרומה של 9 מיליון שקל של חברת סקיילקס הציבורית, שבשליטת אילן בן-דב, לעמותה פילנתרופית שהקים). "לפעול נגד העשירים, בלי להשמיץ אותם", נכתב בכותרת מאמר של אסתר לוצאטו במדור הדעות של העיתון.

ענייני תקשורת

"עידן הסמארטפונים: פחות שיחות, הרבה יותר שימושים אחרים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המקדיש את שמונת העמודים הראשונים שלו לדיווח של גד פרץ וצחי הופמן מכנס הסלולר בברצלונה. לדיווחי הכתבים מצורף גילוי נאות שלפיו האירוח בכנס מומן על-ידי החברות המסחריות סמסונג ואלקטל-לוסנט. עיקרי הדברים: האווירה השנה היתה אופטימית, שיחת היום היתה נוקיה ושיתוף הפעולה שלה עם מיקרוסופט, הסינים תופסים את מקומה של נוקיה ושיעור חדירת הסמארטפונים בישראל הוא מהגבוהים בעולם.

ב"דה-מרקר" מדווח מברצלונה אמיתי זיו. הכותרות על השער: "הכוכב העולה של שוק הסלולר: הטאבלט"; "התחרות על החדשנות בשוק ממשיכה להתנהל בין אפל לכל השאר"; "אחרי שניסו להכות את האייפון, המתחרות מתמקדות במלחמה באייפד".

"יו"ר דירקטוריון קשת, מוזי ורטהיים, צפוי להעביר את מקומו בזכיינית ערוץ 2 לידי בתו, דרורית ורטהיים", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס". "עדיין לא נקבע מועד שבו תעבור השליטה לידיה של הבת, ואולם צעד זה צפוי לצאת לפועל בתקופה הקרובה. קשת היא הבכירה בזכייניות הטלוויזיה המסחרית, והשנתיים הקרובות הן קריטיות לעתידה, לאור המעבר הצפוי לרשיונות". באותו עיתון מדווח יובל יועז על סיכומי התביעה במשפט ליאורה גלט-ברקוביץ' נגד "הארץ".

יצחק לאור כותב במדור הדעות של "הארץ" על "סוף עונת הממזרים", נגד "תרבות שטיפחה הערצה לאנשים כאלה ואיפשרה להם להנהיג ולהתנהג כאילו הם מעל לחוק" ובגנות "רגש הנאמנות", הגורם לאנשים לחפות על מעשיהם של הממזרים. לאור אינו מכוון להתנהגות עבריינית של אזרחים, אלא לזו של קציני צבא.