הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ (משמאל) וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, באירוע ההשקה של ספרו של חלוץ. 16.3.10 (צילום: מרקו)
כותרות סדרתיות
גם היום אין תמימות דעים בין העורכים באשר לסוגיה שבראש סדר היום. ישראלי שנעצר בארה"ב בחשד שביצע כמה מעשי רצח מגיע לכותרות הראשיות של "מעריב" ("רוצח סדרתי מרמלה") ו"ישראל היום" ("הישראלי חשוד כרוצח סדרתי"). גם ב"ידיעות אחרונות" מדובר בפשעים סדרתיים, "פשעי המלחמה של טורקיה", ורק ב"הארץ" זה דן חלוץ ש"נכנס לפוליטיקה: גייס 400 אלף שקל בשלושה שבועות".
רוב הסכום שנתרם לחלוץ מגיע מ"ג'פרי סילברמן, איש עסקים משיקגו". מדוע דבר התרומה חשוב עד כדי כך שהוא מגיע לכותרת הראשית? "לצד הברכות [על הצטרפותו למועדון הפוליטיקאים]", כותב יוסי ורטר בטור הפרשנות המודפס על השער לצד הידיעה הראשית, "מותר גם לתהות אם הסכום הענק שזרם לחשבון הבנק של דן חלוץ מתורם אחד, יהודי אמריקאי בעל לב חם וכיס גדוש, אינו בעייתי. הוא בוודאי צורם ומעורר אי-נוחות". שלשום הזכיר כאן אורן פרסיקו את הדרך שבה תורמים משיקגו יכולים, לכאורה, להשפיע על פוליטיקאים לשנות את עמדותיהם. אובמה למשל.
"ידיעות אחרונות" אינו זקוק לארגוני ימין ישראליים כדי שיעשו את העבודה למענו, עומדים לרשותו לשם כך העיתונות הגרמנית וארגונים כורדיים. ידיעת השער של העיתון היא המשך אידיאולוגי לכתבות כמו זו שחגגה על העבר ה(אולי) מפוקפק של השופט ריצ'רד גולדסטון, מחברו של "דו"ח גולדסטון" הידוע, שביקר את התנהלות צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". היום מביא אלדד בק את הדיווחים מגרמניה על עדויות של ארגונים כורדיים ולפיהן הצבא הטורקי השתמש בנשק כימי וביצע מעשי זוועה בלוחמים ובאזרחים כורדים.
החותמת לצד הכותרת היא "המוסר הכפול של ארדואן", ובעמ' 4 מובאות לצד הידיעה של בק ציטטות של ארדואן, המאשים את ישראל ברצח ילדים. כותרת הידיעה היא "תראו מי שמאשים". אין ספק שהטבע האנושי הבריא מתקומם על צביעות כמו זו של ראש הממשלה הטורקי, שמדינתו מפירה באופן שיטתי זכויות אדם, לפי יותר מעדות אחת או שתיים, ושהתבטאויותיו נגד ישראל נראות תוצר של מהלך פוליטי ציני ומרושע. קל גם לקוראים להתמסר לסוג עיתונות המקדיש משאבים להבלטת הצביעות הזו. הבעיה היא שקל גם לעיתונות עצמה להתמכר לסוג עיתונות כזה.
גלנט-טירקל, סיכום שבוע
"הוא הגיע לתפקיד המזכיר הצבאי תמים ויצא ממנו פוליטיקאי משופשף", טוענת כותרת המשנה על שער המוסף לשבת של "מעריב", המוקדשת לאלוף יואב גלנט, "המועמד המוביל" לדעת העיתונים למשרת הרמטכ"ל ומי שעל שמו נקרא "מסמך גלנט", נייר המפרט אסטרטגיה לקמפיין תקשורתי, נאלח בחלקו, להגברת סיכוייו. המסמך, כזכור, נחשף ביום שישי על-ידי אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 ומיד נחשד כמזויף. המוספים בעיתונים המתחרים מקדישים את השער בעיקר לרמטכ"ל המכהן, לראש הממשלה ולשר הביטחון, על רקע עדויותיהם בוועדת טירקל.
"זה מה שיש" היא הכותרת של "השבוע", המוסף הפוליטי של "הארץ" המופיע מאז שבוע שעבר בפורמט של טבלואיד: "אין 'ביבי חדש' ואין 'ברק שונה'. המנהיגים הם אותם מנהיגים והסחורה אותה הסחורה. גם מי שהתכונן מראש לדיוני ועדת טירקל ורשם לעצמו נקודות ודפי מסרים כבול לאופי ולניסיון שלו. ואזרחי המדינה – כבולים אליהם". וזו של "ידיעות אחרונות": "טובי אנשינו, אלה שאמורים להוביל את המדינה ולשמור על ביטחונה, עסוקים בגלגול אחריות מאחד לשני ובמאבקים מלוכלכים על המשרה הצבאית הבכירה ביותר. מאחורי הקלעים של שבוע גדוש באש כוחותינו".
ב"ישראל היום" הלך הרוח של שער המוסף השבועי שונה בתכלית. נתניהו וברק מנוקים מאשמה וזו מוטלת על גבי אשכנזי – חביב התקשורת – ועל התקשורת עצמה (שאינה "ישראל היום"): "הקרב המוצדק: לוחמי השייטת חסמו בגופם את חבורת הבריונים של המשט הטורקי. הקרב המיותר: על האחריות, בעקבות העדויות בוועדת טירקל. הדרג המדיני הנחה; הרמטכ"ל הודה: טעיתי. אז למה פרצו קרבות של יחצנות? ומה בדיוק יש ליחצנים לחפש במינוי רמטכ"ל חדש? השבוע של הפוליטיקאים, הקצינים – ובעיקר, היחצנים".
האם במסגרת סיכומי השבוע מתפרסם היום בעיתונים מידע חדש על פרשת "מסמך גלנט"? לא ממש. דן מרגלית מצליח לקשור את הסיפור לאהוד אולמרט דרך אזכור הפרשה ההיסטורית של "מכתב אמשטרדם", ולכלול גם את הביטוי "נושך שטיחים". זהו, פחות או יותר.
ב"מעריב" משרטט בן כספית דיוקן של גלנט כמי שטבול בבצת הפוליטיקה וההון-שלטון-עיתון ("הוא מורגל בניחוח עשן הסיגרים המשובחים"), מתוודה ("כעיתונאי, שיתפתי פעולה עם התופעה הזו"), מתוודה עוד פעם (שניסה לעזור לגלנט לחסל תחקיר של קלמן ליבסקינד על אודותיו), משווה את גלנט לקוף של אלדין (מה?), מדגים את הדרך שבה גלנט מפעיל את כוחו על העיתונות וקורא שלא למנותו לרמטכ"ל.
הטור של כספית מעניין. מטריד התיאור של גלנט כמי שמתחזק את קשריו במסיבות יוקרה בעיצומה של מלחמה, ומטריד במיוחד התיאור שלפיו גלנט מקדיש זמן ומאמצים מרובים כל-כך לנטרל פרסום על אודותיו – זמן קצר לפני תחילת הפעולה הקרקעית במבצע "עופרת יצוקה", שהוא היה מפקדו. אבל מה שמעורר ממש פלצות הוא התיאור של קלמן ליבסקינד, כתב "מעריב", שהיה חתום על תחקירים נגד ההתנהלות של גלנט כאזרח (סכסוכי שכנים וקרקעות), שכותב כי בעקבות עבודתו העיתונאית הורה גלנט, לדבריו, שלא לזמנו יותר למילואים.
ומה עם טירקל? באופן מפתיע, באה סימה קדמון ומצטרפת לסנטימנט שמפגינים אנשי "ישראל היום". "בסביבת ראש הממשלה", היא כותבת, "טוענים שמנוי וגמור היה עם נתניהו לא להטיל אחריות לא על ברק ולא על צה"ל. שאלה תמימה ותשובה תמימה הן שהציתו את האש. השופט בדימוס, יעקב טירקל, שאל את נתניהו מה היתה ההשפעה של היעדרות ראש הממשלה מהארץ בזמן הפעולה לעצירת המשט. נתניהו השיב שלא נוצר ואקום, שהוא סיכם עם שר הביטחון שבזמן נסיעתו לקנדה נושא המשט יהיה מרוכז בידיו. או במלים אחרות: זה שלא הייתי בארץ לא אומר שלא טיפלו בזה".
וקדמון ממשיכה: "נתניהו נתן תשובה פשוטה, כנה וגם מאוד הגיונית. הוא לא שיער את מידת הרעש שיעוררו דבריו, את הכותרות שהם יעשו – תוך הגזמה פראית, חייבים לציין". וב"מעריב" כותב עפר שלח: "במבחן הקרבה לאמת – נתניהו ניצח". ואילו שלום ירושלמי כותב ב"מעריב": "אשכנזי היה היחיד שזכה לדברי שבח מפי חברי הוועדה. הוא פירט את השתלשלות האירועים בשפה בהירה וקולחת, כמעט כמו בשיחה גלויה על המרפסת עם חבריו הקרובים. לא מרח ולא ברח".
Follow the money
"הגז חייב להישאר בישראל", קבעה שלשום כותרת על שער "דה-מרקר", שגייס את ד"ר ברנדה שפר, "ממומחי האנרגיה הבולטים בעולם", ש"לא מאמינה למראה עיניה" ואומרת באוזני הכתב: "באיזו זכות מגיע לישראל מנכ"ל נובל-אנרג'י ומחליט שהגז הטבעי ייוצא לחו"ל? מדינה ריבונית צריכה לעסוק בזה לפני שאלת התמלוגים".
יום אחר-כך הפנתה הכותרת הראשית של "כלכליסט" לראיון השער של מוסף העיתון: "למדינה מותר לדרוש חלק מרווחי גילוי הגז" – ציטוט של עו"ד משה שחל, "היועץ של חברות האנרגיה הגדולות במשק", "מי שכיהן כשר האנרגיה", שאומר: "מותר למדינה לבוא ליזם שגילה גז ולומר לו, 'אנחנו שותפים', גם אם לפני גילוי הגז נחתם הסדר שאומר אחרת".
היום על שער "הארץ" מתפרסמת מודעה של הקרן החדשה לישראל, ובה נכתב כי "אנחנו מודים, אנחנו לוקחים חלק במאבק למען העלאת התמלוגים על הגז הטבעי שנמצא בימה של ישראל" ודברים נוספים ברוח זו. המודעה מתגוננת מפני קמפיין פרסומי של ארגון סטודנטים ימני קטנטן שקיבל פתאום תקציבי עתק ומצא קשר בין הקרן החדשה לוועדת ששינסקי, שאמורה לבחון את ענין העלאת התמלוגים. קדמה לקמפיין ידיעה מובלטת של בן כספית.
בטורו במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" מנסה נחום ברנע לבדוק מהו מקור הכסף שנחת פתאום על הארגון, "הפורום למען ארץ ישראל". הוא שאל את רנן שוורצמן, יו"ר הפורום, ואת רונן צור, היחצן של חברות הגז. אלה הכחישו קשר. התחקיר עדיין מחכה למישהו שיקטוף אותו.
החזירות של התקשורת הישראלית
רפרם חדד, הישראלי שהיה כלוא חמישה חודשים בלוב במה שנראה כגחמה צינית ואכזרית של השלטונות הלוביים, שוחרר השבוע אל המולה תקשורתית. שירה חדד, אחותו, סיפרה ל"עין השביעית" על ההמולה התקשורתית שקדמה לשחרור, ושהתקיימה כמעט כולה מאחורי הקלעים (למעט פרסומים מעורפלים, בעיקר ב-ynet) לבקשת המשפחה ולהוראת הצנזורה.
"בהתחלה הייתי נחמדה ואמרתי שאנחנו לא רוצים להתראיין", מספרת חדד בכתבה על הקשר עם התקשורת עם היוודע דבר מעצרו של אחיה, "אחר-כך הבנתי שזה לא ממש מוריד אף אחד ופשוט התחלתי לנתק ולסנן. הרבה ניסו לשכנע אותנו, במיוחד עיתונאים, שכדאי לנו לדבר ושהם חושבים שהמדינה לא עושה בשבילנו מספיק. הם ממש ניסו לשכנע אותנו שאנחנו טועים בזה, אבל הבנו שברגע שזה יתפרסם זה יעלה את הלובים על עץ ולא נוכל להוריד אותם משם".
"רפרם גם דיבר בכאב על החזירות של התקשורת הישראלית, שארבה לו, אחרי שחרורו, בדרכו לפגישה הראשונה עם אביו", כותב בני ציפר בפסקה השנייה במדורו הקבוע היום במוסף "השבוע" של "הארץ". ה"גם" בפתח הדברים מתייחס לפסקה הראשונה, היחידה במאמר של ציפר שבה מדבר חדד על חוויותיו מהכלא הלובי. שאר הטור מוקדש לאישיותו של חדד, לאמנות שלו ולהגיגים של ציפר בגנות הישראליות ובזכות משחק זהויות.
הנה, במלואו, כל מה שנכתב על חוויותיו של רפרם חדד בכלא הלובי בטור של ציפר היום ב"הארץ": "רפרם חדאד אמר לי שיותר מכל הוא מתגעגע אל המואזין, שחמש הקריאות היומיות שלו לתפילה היו הדבר היחיד שנתן לו תחושה של זמן ועזרו לו לשמור על שפיותו בחמשת חודשי המאסר בלוב. הוא דיבר קצרות על כאב גופני בשל העינויים שעבר. אבל עדיין, אמר לי, אסור לו לפרט, מפני שהבטיח למציליו – ובשחרורו היו מעורבים נשיאים, ראשי ממשלה ואישים פוליטיים מהמדרגה הראשונה, אך גם דיפלומטים זוטרים – לכל אלה הבטיח לשתוק, לפחות לזמן מה".
72 מלה, תשע המתייחסות לעינויים. ההפניה על שער "הארץ": "רפרם חדאד מספר על העינויים בשבי הלובי". ההפניה על שער מוסף "השבוע": "רפרם חדאד מספר לבני ציפר על העינויים בשבי הלובי". תשע מלים המתייחסות לעינויים, 72 מלים המתייחסות לשהות בכלא הלובי, מתוכן משתמע כי חדאד השיח את הדברים לפי תומו, וכי פרסומם עלול להסב נזק, לו ולאחרים. החזירות של התקשורת הישראלית.
זהירות אוטוביוגרפיה
כתבת השער של המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בחייו בכלא של אברהם הירשזון, לשעבר שר אוצר בממשלת אולמרט ומנכ"ל ההסתדרות הלאומית, שהורשע בגניבת מיליונים ומרצה כעת עונש מאסר. בפתח הכתבה שתי עובדות מעניינות, אחת פיקנטית ואחת חדשותית: אברהם הירשזון, כותבת שוש מולא, "נהנה מתנאים שאסירים אחרים יכולים רק לחלום עליהם", ו"שמועות טוענות שהוא אף כותב בימים אלה אוטוביוגרפיה, אך בני משפחתו מכחישים זאת". אם השמועות נכונות, יש ודאי מי ששנתו נודדת.
עוד פעם
"המיינסטרים בישראל נשלט על-ידי ילדים. הם מצביעים למצעדים וכותבים טוקבקים. וכשהתרבות השלטת היא ילדותית, זה יוצר טקסטים מפגרים וגם עיבודים מוזיקליים מפגרים. ילדים נורא אוהבים 'עוד פעם', ואנחנו בתרבות שרוצה הכל שוב, 'עוד פעם'" (גלעד כהנא, מוזיקאי, בראיון של גון בן-ארי עם להקת הג'ירפות, "7 לילות").
"אפשר לראות את כל הסרט כפרודיה נחמדה. אבל זה פתרון קל מדי" (יהודה סתיו על "הבלתי נשכחים", סרטו החדש של סילבסטר סטלון המקבץ את כוכבי הפעולה המזדקנים של הוליווד, ושהוא, "איך לומר, זוועה"; "7 לילות").
"'זוהי סדום' הביאה יותר ממאה אלף צופים בוויקנד הראשון. ובחישוב פשוט: יותר מעשרת אלפים צופים על כל ביקורת גרועה" ("תרבות מעריב").