סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נואם, שלשום באוניברסיטת תל-אביב (צילום: גיל יערי)

המשבר, הרגיעה והעיתוי. הו העיתוי

סיקור המשבר, כלומר ה"משבר", שאפף את ביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן היה חצוי, כפי שהערנו, אורן פרסיקו ואנוכי, בסקירות העיתונים של היומיים האחרונים: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" דיווחו על כמעט התלקחות במזרח התיכון, ואילו "ישראל היום" שפך מים והדגיש ככל יכולתו כי מדובר בכלום, ממש שום דבר.

ההבדל הזה בסיקור, שמקשה על קורא העיתונים לקבל ברצינות את דיווחיהם של כל אחד משלושת העיתונים הללו, ניכר גם היום. בעוד הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "ביידן: 'מבין שלא היתה כוונת זדון'", וכותרת המשנה מדווחת כי "ביקורו של סגן נשיא ארה"ב הסתיים באווירה חיובית", הרי שהכותרת הראשית של "מעריב" היא "אובמה רתח, ביידן הרגיע", ובכותרת המשנה נכתב: "'ישראל תקעה סכין בגבו של אובמה', אמרו בכירים אמריקאים, 'כך לא מתנהגת בעלת ברית'. בכיר אחר בממשל: 'אם עד כה הנשיא לקח את דבריו של נתניהו בעירבון מוגבל, עכשיו הוא לא מאמין לאף מלה שלו'".

ב"ידיעות אחרונות", שם הנושא נדחק כמעט לגמרי מהשער, ידיעה של איתמר אייכנר בעמ' 4 דווקא תומכת בגרסה של "ישראל היום": "המאמצים הקדחתניים והידידות האישית עשו את שלהם: סגן נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, השתכנע בתום ביקורו בישראל שההודעה על הבנייה במזרח העיר לא היתה 'תרגיל מתוכנן'".

"מי שמאזין בשבועות האחרונים ליצחק מולכו, הנציג הכי אינטימי ומקורב לנתניהו בתחום המדיני, ולשותפו (הפורש) מייק הרצוג, שומע את שניהם אומרים אותו דבר", כותב בן כספית בטורו במוסף לשבת של "מעריב". "התהליך המדיני חסר תוחלת, הכל טקטיקה, אין לנתניהו שום כוונה ללכת למהלך אמיתי, הכל מתואם עם בני בגין. בקיצור, המתנחלים יכולים להירגע. אבל ראו זה פלא, הם לא רגועים. כי גם הם מכירים את ביבי. היום זה ככה, מחר זה יכול להיות אחרת. תלוי מי לוחץ עליו ומי מפחיד אותו יותר".

"לו היה השר אלי ישי אומר רק 'לא ידעתי' – ניחא. לו היה אומר רק 'ההקפאה לא חלה על ירושלים' – מילא", כותב מאיר שלו בטורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אבל אלי ישי אמר את שני הדברים גם יחד, כלומר, עשיתי מה שעשיתי כי כך ציוותה עלי אמונתי, אבל יש לי גם אליבי. [...] ראש ממשלה רציני היה מחליף אותו [...] אבל אלי ישי לא שונה מראש הממשלה ומיתר שריה. גם הם מדברים על העיתוי ולא על העניין עצמו, דנים במבוכת הרגע ולא בבעיה הגדולה, האמיתית".

העליבות של המשבר, או ה"משבר" הנוכחי ביחסי ישראל-ארה"ב, הזכירה לשני אנשי שמאל אותה בדיחה. "ההתנצלויות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הפנים אלי ישי מזכירות את הבדיחה על המשרת שצבט את ישבנו של המלך. בדרך לגרדום, התנצל המסכן שהוא היה לגמרי משוכנע שהיו אלה אחוריה של הוד מלכותה", כותב היום עקיבא אלדר ב"הארץ". "כשליצן החצר הילך בגינת הארמון בין המלך למלכה, חש לפתע המלך צביטה בישבנו. כשהמלך הביע בצווחה את חוסר שביעות רצונו מן האירוע הבלתי צפוי, התנצל בפניו הליצן: חשבתי שהיה זה ישבן המלכה, הסביר. לבדיחה הזו, אני מודה, יש כבר זקן די ארוך, אבל לא יכולתי שלא להיזכר בה כאשר שמעתי את התנצלות ראש הממשלה בפני סגן הנשיא האמריקאי", כתב אתמול יוסי ביילין ב"ישראל היום".

"עיתוי, זה שם המשחק", קובעת כותרת "ישראל השבוע", המוסף לשבת של "ישראל היום".

רעידת אדמה

"הזעם הציבורי בצ'ילה גובר. רעש האדמה העז בא לאחר שהופרט הפיקוח על תקן הבנייה המחמיר של המדינה, ומתברר כי המבנים שקרסו ברעידה היו דווקא החדשים ביותר, ובעיקר בשכונות מהמעמד הבינוני-נמוך. הקבלנים שעיגלו פינות והרגו אנשים הם המחשה כואבת לחולשות ההפרטה" (כותרת משנה לכתבה "המודל הצ'יליאני קרס" של תמרה טראובמן במוסף "כלכליסט").

"אחרי האיטי, צ'ילה וטורקיה, כל המומחים משוכנעים שזו רק שאלה של זמן עד שרעש אדמה קטלני יפגע בישראל ויותיר אחריו הרס עצום ונפגעים רבים. '7 ימים' מגיש לראשונה את הפירוט המלא של אזורי הסיכון בישראל ומגלה: ערים שלמות בפריפריה עלולות להימחק מהמפה. ומה עושה המדינה? כלום" (כותרת משנה לכתבה "מדינה ברעידה" של עופר פטרסבורג במוסף "7 ימים").

אגב, שמתם לב שהמלים "רעידת אדמה" תמיד ישמשו כותרת לדיווחים על אירועים שאינם רעידת אדמה, ולעולם לא יופיעו ככותרת לדיווחים על רעידת אדמה?

תאונות דרכים

"לפני שנים רבות", כותב יאיר לפיד במוסף "7 ימים", "כשהייתי מתדרך כתבים צעירים שבאו לעבודה בעיתון, נהגתי ללמד אותם שאסור לכתוב 'אונס מחריד', מפני שכל אונס הוא מחריד". חבל שלפיד לא מתדרך גם עורכים ב"ידיעות אחרונות", אלה שמדפיסים על השער את הפרומו "הילד שריגש מדינה שלמה" מתחת לתמונה של בן 12 שנהרג מפגיעת מונית, כאילו מדובר בכוכב של תוכנית ריאליטי שבא להתראיין רגע לפני שיישכח. ובעצם, הרי לפיד מזכיר את האנקדוטה הזו מעברו כעיתונאי רק כדי לכתוב בעצמו על אונס מסוים שהוא מחריד. את הטור הוא מקדיש להשוואה בין אותו אונס מחריד ובין תוכנית הריאליטי "האח הגדול". "הכל קשור" היא כותרת הטור.

מוספי השבת של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב" מקדישים שניהם כמה כתבות, וב"מעריב" גם את השער, לתאונות הדרכים. אחת מהן, שאמנם קשורה לנושא רק באופן עקיף, היא ראיון עם מנהל בתי-המשפט, שזו כותרת המשנה שלו: "רק פראייר מדווח למס הכנסה, רק פראייר נוסע במהירות המותרת, רק פראייר מחכה ארבע שנים לרשיון בנייה בשעה שהעבריין בונה ומשלם אחר-כך כופר זניח. השופט משה גל, מנהל בתי-המשפט, חושב שהכל מתחיל באכיפה" (נועם שרביט, "מעריב").

מהראיון: "גל סבור שיש להעמיד לדין בעלי אתרי אינטרנט שסימנו את המערכת או שופטים מסוימים כמטרה והם פוגעים בהם קשות". מעניין מה חושב גל על ההתבטאויות של עיתונאים ב"מעריב" וב"ידיעות" על מערכת המשפט.

ובעמ' 7 ב"מעריב", כותרת הידיעה הראשית: "נאמן לשופטים החדשים: 'החמירו את גזרי הדין'". נועם שרביט, בטור פרשנות, כותב: "בכל פעם שתוקף אותנו גל עכור של אלימות או קטל בדרכים, מיד רצים לפתרון הקסם: החמרת הענישה. אבל הנטייה הטבעית הזו אינה תמיד נכונה. בכל הנוגע לעבירות אלימות ומין, שורה ארוכה של מחקרים בתחומים שונים מצביעה על כך שההחמרה בענישה אינה מובילה להפחתה באלימות ואין לה השפעה מובהקת במישור ההרתעתי".

המוספים

למראית הדז'ה-וו: על השער של מוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתנוססת תמונתה של השחקנית מילי אביטל. היא לא הזדקנה בשנייה, זה אנחנו שהזדקנו. ראיון סתמי, שער פתטי, בגיליון שיש בו כתבה של בעז כהן המספר על ילדות בחברתה של יונה וולך, ראיון עם יוסי בבליקי, תחקיר של קלמן ליבסקינד וכתבה על "הרנטגן".

"הרנטגן", הלא הוא "המקובל הרב יעקב ישראל איפרגן", לפי שרי מקובר-בליקוב, יככב בסרט של "אשת השיווק והטלוויזיה" שרון כידון בערוץ 10, וכעת הוא, כלומר היא, זוכים לכתבה במוסף של "מעריב". שימו לב לחלק הזה מכותרת המשנה: "מה מושך אשה 'חילונית, רציונלית וברנז'אית' לגורו מנתיבות שהפך ליקיר האלפיונים?". הממ... נראה לי שזה מסוג המקרים שבהם התשובה בגוף השאלה. ובכל זאת? יש תשובה גם בגוף הכתבה: "הרנטגן" הוא הסחורה היקרה שנתפרה בדיוק בשביל מי שמעוניין לרכוש "רוחניות" ("רב מותג" קוראת כידון לאיפרגן).

במוסף "7 ימים" מגיש אלי סניור כתבת חשיפה: "במהלך משפטו של מיכאל מור, העבריין הבכיר שהמשטרה הגדירה 'ראש משפחת פשע', קיבלה השופטת מעטפה חתומה. בתוכה היו שני תצהירים של שני שוטרים לשעבר, שמעולם לא פורסמו – עד היום. מה שנכתב בהם יכול להוביל לרעידת אדמה במחוז הצפוני: טענות על שוטרים ששיסו במור עבריין אחר כדי שיפגע בו, אישי ציבור שאוימו על-ידי המשטרה כדי שיפלילו את מור, ושימוש במידע פרטי כדי לפגוע במשפחתו. המשטרה: 'זו לא הדרך שבה אנחנו מתנהלים'", לשון כותרת המשנה. הכתבה קושרת בין קלות עונשו הבלתי מוסברת, לכאורה, של מור, ובין התצהירים.

כתבת השער, של צדוק יחזקאלי, חושפת כי "עשרות לוחמים יוצאי שב"כ, שלדג וסיירות נוספות נשלחו בשנתיים האחרונות על-ידי חברה פרטית ישראלית לאמן שכירי חרב במפרץ הפרסי".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מקבלים מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת כפולת עמודים לכתבה על חקירת ראש עיריית בת-ים שלמה לחיאני. "מה קורה בחקירת ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, ומדוע הוא נראה באחרונה שפוף וחסר ביטחון. מי הקליט בחשאי את סגנו, אורי בוסקילה, כשהוא מבקש טובות הנאה. מצגי השווא בחוף בת-ים, הבנייה הבלתי חוקית ואי-קיום צווי הריסה. התביעה האזרחית שהחשידה את לחיאני במעשי מרמה, שקרים, פיזור צ'קים ללא כיסוי והטעיית הציבור. הנפילה הגדולה של מי שהאמין שיתמודד על ראשות הממשלה", לשון כותרת המשנה.

הכלכלונים

הטור השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר ויק" מוקדש לאופן שבו אנשי עסקים מצליחים עושים כסף. לפי רולניק, "בפעם הבאה שאתם קוראים על עוד אחד מה'נועזים' – יזמים, מנהלים ואנשי עסקים – שנטל סיכונים אדירים והצליח בגדול, הניחו שיש סיכוי קלוש שזהו הסיפור האמיתי. יש שתי אפשרויות אחרות, סבירות יותר: או שהיו שם מעט מזל, מעט סיכונים והרבה שיעורי בית, מיומנות, יכולות, קשרים ועבודה קשה – או שיש שם חלק שאי-אפשר לגלות, והסיפור על נטילת סיכון הוא הדרך היחידה לשווק אותו להמונים".

על איזה חלק מדבר רולניק? מאחר שהוא אינו נמנה, למיטב ידיעתי, עם חסידיו של אלוהים או של "הרנטגן", ניתן להניח שלא מדובר בסייעתא דשמיא, אלא אולי בשחיתות למיניה. אם כן, אליבא דהעורך המייסד של העיתון הכלכלי המוביל (לפי סקר החשיפה TGI, לא לפי הסקרים שמבצע העיתון המתחרה "כלכליסט"), אנשי עסקים מצליחים כמעט אך ורק בזכות היותם חרוצים ובני-מזל, או בזכות היותם מושחתים. מהו היחס בין שני הגורמים? לפי היקף הכתיבה בעיתונים הכלכליים על כל אחד מהם, הרי שהגורם השני נדיר ביותר.

עד כאן באשר לדעתם של העורכים הכלכליים על אנשי העסקים שהם מסקרים. מה באשר לרגולטורים? בפתח המוסף "כלכליסט" כותבים העורכת הראשית של העיתון, גלית חמי, והסגן שלה, עידן גרינבאום, נגד הנגיד סטנלי פישר. גרינבאום כותב, במה שיכול להיות גם הסבר לקו הסיקור של "כלכליסט" את העימות בין דנקנר לפישר, כי פישר לא ידע על "פרשת דנקנר" כשביקש להדיחו. גרינבאום מותח ביקורת על כך שפישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו שתקו ולא גילו מדוע ביקשו להדיח את דנקנר.

חמי מונה שורה של כשלים בהתנהלותו של פישר, לדעתה, בנושא חוק הגמ"חים, במינוי יו"ר בנק לאומי ובהסכם השכר של עובדי בנק ישראל. אבל עיקר הביקורת שלה אינו עוסק בהתנהלותו, אלא בעובדה שאחרים אינם מותחים עליו ביקורת, כמוה, ועל כך שפישר שחצן. לפי חמי, זו הסיבה לכך שפישר "צריך ללכת". מעניין.

אגב, המוסף ממשיך להגיש כתבות מסקרנות. הפעם קרן צוריאל-הררי משרטטת את דיוקנו של המיליארדר הצ'כי פטר קלנר, שותפו של רפי ברבר בקרן PR, העומדת, לפי המדווח, במרכז החשדות נגד דני דנקנר. כתבת השער היא דווקא ראיון עם המפיק של הסרט "אוואטר" ("המכניס ביותר בכל הזמנים"). הוא חושף את הנוסחה שלו: התייחס ללקוחות כאל טיפשים רגשניים.

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא "ימשיך לקדנציה שנייה, אך לא ישלים אותה". לפי סמי פרץ, "הפעם מתכוון הנגיד ללוות את כניסתו לתוקף של חוק בנק ישראל במשך כשנתיים – ולחזור לארה"ב". חלק גדול מהשער מוקדש להפניה לכתבה על אודות "שני בני דודים", כדבר הכותרת: נוחי דנקנר ודני דנקנר.

עירן פאר מ"גלובס" מעיר לי על דברים שכתבתי שלשום: "רון שטיין לא כותב כי קרנות הפנסיה הוזלו בעקבות רפורמת בכר. קרנות הפנסיה היו בבעלות ההסתדרות, הולאמו ב-2003, ונמכרו בשנת 2004 לחברות הביטוח. רפורמת בכר היא משנת 2005–2006. רפורמת בכר כלל לא עסקה בקרנות הפנסיה, אלא רק בהוצאת קופות גמל וקרנות נאמנות מהבנקים".

עג'מי

"המקום הבטוח ביותר עבור הנוצרים של המזרח התיכון הוא מדינת היהודים", כותב אראל סג"ל בטורו במוסף "סופשבוע", "אבל קובטי, יוצר מצוין, התברר כצבוע כשבחר לתקוף את ישראל ולשלם מס שפתיים ללאומיות פלסטינית, שבפועל מקיאה מהאדמה את בני עדתו [...] אמן", חותם סג"ל את הטור, "יכול לנפק יצירה אדירה ואמינה, אבל לנפק לעצמו ביוגרפיה מזויפת".

"אני לא מבינה כיצד במאי 'עג'מי' יכול לטעון שאינו מייצג את ישראל", אומרת לימור לבנת (במדור הסאטירי "אפעס"), "בעוד הוא מייצג מסורת ישראלית מפוארת של הפסדים בגמר האוסקר".

פיוט

מכתבו של אודי ליאון מתפרסם בכפולה הפותחת של המוסף "7 לילות". ליאון תוהה על מגמתיותה של הכתבה שהתפרסמה במוסף בשבוע שעבר, ושעסקה בקרן אבי חי, המממנת פרויקטים מוזיקליים שונים שעניינם חיבור בין מוזיקה עכשווית לפיוטים יהודיים. האם מתוכננת סדרה של כתבות שעניינן מקורות המימון של האופרה הישראלית ומוזיאון ישראל? שואל ליאון, ואם לא, האם לא "צריכה להישאל השאלה מדוע דווקא בעניין הזה, ובואו נקרא לילד בשמו – מדוע דווקא בתכנים שקשורים ליהדות – חשתם שיש מגמה נסתרת שחייבים להתריע מפניה. שלא מדובר סתם בתמיכה ברוכה בתרבות ובאמנות, אלא בסכנה ברורה ומיידית".

"בגיל 25 כבר הייתי נשוי ועברתי לרמת-השרון", מספר המשורר אריה סיון, בן 80, שהוכרז על זכייתו בפרס ישראל, ליוני ליבנה בראיון שמתפרסם באותו מוסף. "אפשר לומר שהבוהמה החרימה את רמת-השרון. אבל מה זה אומר 'בוהמה'? שלאלתרמן היתה פילגש? גם לאנשי עסקים וגם לשרברבים יש פילגש. שתייה? גם הומלסים שותים ושותים".

ענייני תקשורת

ב"סופשבוע" מראיין צח יוקד את לו דובס, השדר הבכיר של CNN, שהתפוטר לאחרונה.

במדור הרכילות של המוסף מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי יאיר לפיד נצפה במסעדה עם דן חלוץ. במקום אחר נצפה עם ראובן אדלר. אדלר מכחיש. מטרת הדיווחים היא לבסס את ההשערה כי לפיד סולל את דרכו לפוליטיקה. הטור השבועי שלו הוא הוכחה טובה יותר, והשבוע: בעד הטלת משמעת על ילדים (שאינם בגיל הבחירה). ואולי לא: גם רענן שקד מקדיש את טורו השבועי באותו מוסף כדי לקרוא להורים להטיל את מרותם על ילדיהם. מי יודע, אולי גם שקד מתכנן הסבה מקצועית.

אותה ליאורה מפרסמת ידיעה שאינה ממוסגרת כ"תיקון", אולם זה מה שהיא: "לפני שבועיים סיפרה ליאורה שיצחק לאור ממשיך לבוא לעבודה כרגיל בעיתון 'הארץ' למרבה כעסן של כמה נשים בעיתון. כבר 12 שנה, מאז שחדל לעבוד כעורך בדסק החדשות, לאור אינו מתחכך עם עובדות 'הארץ'. לאור אינו עורך משנה במוסף הספרותי ומסתפק בכתיבת מאמר שבועי מביתו".

הרמז שקיבלו פרנסי "מעריב" מאלוהים, כלומר, מהרשות לניירות ערך, שהענישה אותם על כך שהפרו את תקופת ההנפקה השקטה (או מה שזה לא יהיה) ופירסמו עליה ידיעה גדולה, לא לימד אותם לקח. גם היום מנצל העורך של "מעריב" את דפי העיתון לפרסום ידיעה (הפעם לא חתומה) שכותרתה "הנפקה מוצלחת ל'מעריב'". בשבוע הבא: ידיעה שכותרתה "ב'מעריב' כתבות מוצלחות מאוד". אגב, הידיעה הנוספת באותו דף מדווחת על מאבק משפטי של העיתון בעיתון מתחרה ("דה-מרקר").

לי-אור אברבך כותב על חקירת המבקר את רשות השידור ועל ההתנהלות הבעייתית של הנהלת הרשות סביב החשיפה של בקשת השכר של המגישה מירב מילר.

הידיעה שהוזכרה בתחילת הטור, בעמוד 4 ב"ידיעות אחרונות", מלווה בתצלום של טייסים שליוו את ביקורו של ביידן. שניים מהם ישראלים, שפניהם, בניגוד למקובל, אינן מטושטשות. גם תגי השם שלהם ניתנים לקריאה.

נשיא ברזיל לואיס אינסיו לולה דה-סילבה פופולרי במיוחד ב"הארץ". ראיון איתו מתפרסם ככתבת השער של מוסף "השבוע" (אדר פרימור) וככתבה ב"דה-מרקר" (אבי בר-אלי).

לא רק אלי ציפורי, גם טלי ציפורי מפרגנת לטדי שגיא.

דניאלה לונדון-דקל מקדישה את טור הקומיקס המוצלח שלה לפרידה מאמה, נירה לונדון.

לאסף חנוכה, בעל טור הקומיקס היפה ב"כלכליסט", יש משיכה מסוימת לדמותו של סטיב ג'ובס.