המדינה פנים רבות לה
"המציאות הקשה העולה מדו"ח העוני היא תוצאה של מדיניות ממשלתית מתמשכת שמנציחה ומגדילה פערים חברתיים במקום לפעול לצמצומם", כותבת העובדת הסוציאלית דנה כרמל במדור הדעות של "מעריב" אחרי שהיא מזכירה את התובנה העיקרית שעלתה מהדו"ח שפורסם השבוע: עבודה אינה ערובה לרווחה.
זו המציאות שהעובדים הסוציאליים נדרשים להתמודד איתה: "ככל שהמצוקה והעוני במדינה גדלים, כך גם גדלים עומסי העבודה של העובדות הסוציאליות המספקות שירותים לאוכלוסייה הזקוקה להם, וזאת ללא הגדלת מספר התקנים של העובדות הסוציאליות. [...] עומסי עבודה סבירים יותר יכולים לאפשר מתן טיפול הולם לכל פונה, כולל מענים נוספים ליציאה מעוני". אותן עובדות, כותבת כרמל, הוצאו מההסכם שנחתם באחרונה בין ההסתדרות לאוצר, והן עדיין מנהלות מאבק.
"רבע מהעובדות הסוציאליות משתכרות כיום פחות משכר מינימום ומקבלות השלמת הכנסה", כותבת כרמל. "בנוסף, קיימת מגמה הולכת וגוברת של הפרטה בשירותים החברתיים, כמו בשירותים אחרים במדינה. במסגרת חלק מהשירותים המופרטים, ישנה העסקה של עובדות סוציאליות באופן פוגעני וללא שמירה על זכויותיהן [...] על הממשלה", היא מסכמת, "לתגמל את העובדות הסוציאליות בשכר ההולם את השכלתן, הכשרתן, ואת תפקידן החברתי הקריטי בישראל".
"הנה סיפור קטן מהסוג שנהוג לכנותו בלגלוג 'חברתי'", כותבת אבירמה גולן בטור במדור הדעות של "הארץ". "לפני שנים אחדות הפריט משרד הרווחה את כלל השירותים הניתנים לעיוורים בישראל [...] למה להפריט? כי תקציב הרווחה מצטמק, והממשלה מאמינה שכל שירות ציבורי שעובר לידיים פרטיות חסכוני ויעיל יותר". העמותה שנבחרה, מגדל-אור, נקלעה לקשיים, צברה חובות של מיליונים ועומדת כעת בפני פירוק.
"החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מספטמבר בעניין מגדל-אור – מעוררת השתאות ממש", כותבת גולן, "שכן נשיאת בית-המשפט, בלהה גילאור, חשפה במלים בהירות, יובשניות כמעט, את מנגנון ההזנחה וההתחמקות שהוליד את הפרשה. 'למרות שכל הגורמים מטעם המדינה שלקחו חלק בדיון נקטו עמדה אחידה לגבי המשך פעילותה של העמותה', כתבה השופטת, 'נראה שהמדינה פנים רבות לה'. גילאור מתארת כיצד כל גורם התנער, בתורו, מאחריותו לקריסת השירות בנימוק ש'אין לו תקציב', מעירה כי 'טרם הוברר אם ניהול כושל גרם למשבר', וקובעת שהמדינה מחויבת לכסות את 'הסך האמור' (הדרוש לכיסוי החוב; א"ג), כי הוא 'סכום זניח ממקורות המדינה באשר הם'.
"להחלטת השופטת גילאור חשיבות מיוחדת, בכך שהיא שבה ומסמנת את תחום האחריות הממלכתית שהתערפל. בתוך הערפל הזה מסתתר משרד הרווחה מאחורי תירוץ הניהול הכושל של העמותה הפרטית, ומתנער מאחריותו לעצם מתן השירות. גם אם העמותה הפרטית כשלה, קובעת גילאור, השירות הוא באחריות המדינה, והענשת העובדות שזכויותיהן הופרו פוגעת בו. קביעתה נשענת על הערך הבסיסי של אחריות המדינה כלפי אזרחיה, הזוכה למשנה תוקף לנוכח חוקי היסוד".
"חנקתי את הילדות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" ("בקור רוח מצמרר ניגשה מיכל אלוני לשתי בנותיה – ורצחה אותן", לשון כותרת הגג); "רצחה את הילדות" היא הכותרת על שער "מעריב", שנדחקת מהראשית מפני דיווח על תאונת אימונים בחיל האוויר שיש חשש כי גבתה את חייהם של טייס ונווט (התאונה מקבלת מקום מרכזי בשערי כל העיתונים); "חנקתי אותן" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמוסיף לכותרות ולצילומים על השער גם הוראות הפעלה: "רוני ונטלי: החיוך שצובט את הלב".
ב"הארץ" הבולטות שניתנת למקרה הרצח היא הקטנה ביותר ביחס לעיתונים האחרים, אולם לאו דווקא ביחס ל"הארץ". "אם חנקה למוות את שתי בנותיה" היא הכותרת לידיעה המופיעה מתחת לקפל, בלוויית תצלומים של שתי הילדות. "באחרונה אנו עדים למקרים רבים שבהם ילדים נרצחים על-ידי הוריהם. האם תדירותם גדלה או שמדובר בסיקור תקשורתי רב יותר?", שואלת דנה ויילר-פולק את יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בראיון בחלק ב' של העיתון. "בשמונה השנים האחרונות היו 42 מקרי רצח, והממוצע הוא חמישה-שישה מקרים בשנה. נראה כי המצב לא השתנה באופן מהותי וייתכן שיש היום סיקור נרחב יותר, אך לא מדובר במצב שהשתנה היום, בחודש האחרון או בשנה האחרונה", משיב קדמן.
"מחלקת הרווחה בתגובה לביקורת הקשה: הפנינו את האם לטיפול נפשי, לא היו סימנים שהילדים בסכנת חיים", נכתב בכותרת המשנה על שער "ידיעות". "עוד רצח מזעזע שאפשר היה למנוע?", נשאל בזו של "מעריב". "ידעו ולא עשו כלום", היא כותרת טקסט של לילך שם-טוב ב"ישראל היום". טקסט של שם-טוב, ששלושת ילדיה נרצחו בידי אביהם, מובא גם ב"מעריב". "4 פעמים נדחה דיון אנשי הרווחה בתפקוד האמא", נכתב על שער "ידיעות". גם עורך-דינה של האם מפנה אצבע מאשימה כלפי רשויות הרווחה. "הרווחה זבלים", מצוטט ב"ידיעות" האב, עמוס אלוני.
כל העיתונים מזכירים בביקורת, חריפה יותר או פחות, את עובדת העיכוב ביישומו של הדו"ח שהפיקה ועדה בין-משרדית בעקבות מקרי רצח דומים בעבר, ושעיקרו יישום שיתוף פעולה ושיתוף מידע בין הרשויות השונות. אף עיתון אינו מפרט באופן ברור לגמרי את מהות העיכובים ואם הם ראויים לביקורת, חריפה יותר או פחות.
העיתונים מוותרים היום על טורים בנוסח "זעקתה של אם". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותבת אריאלה רינגל-הופמן על "החיפוש האובססיבי אחר אשמים".
נחמת טיפשים
"האינטרס הציבורי ניצח", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "המדינה הרוויחה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". שני העיתונים מפנים את הקורא למוספים הכלכליים שלהם. ההפניות על שער "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מאוזנות יותר, אם תרצו. "מס קידוחי גז", נכתב בהפניה על שער "ידיעות אחרונות", "היזמים ישלמו עד 60% מהרווח. יצחק תשובה: לא יהיה תמר". וב"ישראל היום": "עד 66% מס על רווחי הגז, ממליצה ועדת ששינסקי. שר האוצר: מרוצה; הטייקונים – לא".
מאלף לראות את הסיקור האוהד (השפוי, הייתי מוסיף) של החלטות הביניים של ועדת ששינסקי. לא רק ב"דה-מרקר" ו"כלכליסט" או אצל בעלי טורים "שמאלנים" כמו גדעון עשת, אלא גם מדור הכלכלה המדולדל ובעל הזהות הימנית (אם בכלל יש לו כזו) של "ישראל היום" ("חדשות רעות בטייקוניסטן", כותרת טור הפרשנות של חזי שטרנליכט); גם מוסף "עסקים" של "מעריב", המפגין פעמים רבות אג'נדה כלכלית ימנית והיום כותרתו היא "משאבי הטבע שייכים לציבור"; גם מוסף "ממון" של "ידיעות", שהכותרת הראשית שלו היא "גם לנו מגיע להרוויח".
גם היוזמה להגבלת שכר בכירים, שזכתה לקיתונות של בוז בחלק מהעיתונות הכלכלית, מסוקרת היום – עם פרסום המלצות ועדת נאמן – כמעשה שיש להעלותו על הדעת.
"הישג חשוב לאינטרס הציבורי", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר" לטורו של העורך סמי פרץ: "אתמול נרשמו שני הישגים חשובים לאינטרס הציבורי ולמשק הישראלי. בשתי יוזמות בעלות חשיבות ציבורית מהותית נרשמה קפיצת מדרגה, בזכות נחישותם של שר האוצר יובל שטייניץ, שמוביל שינוי בחלוקת ההכנסות בין יזמי הגז לציבור, וח"כ שלי יחימוביץ', שמנהלת זה שנתיים מאבק לריסון שכר מנהלי החברות הבורסאיות. בשני המקרים המאבק נמצא בראשיתו. יש להניח שהיוזמות הללו ייתקלו בהתנגדויות קשות, לחצים ואיומים, וכלפי מי שיובילו אותם יוטחו עלבונות ממשפחת ה'בולשביקים', 'מלאימים' ו'אויבי היוזמה החופשית'.
"אבל האמת אחרת: בהתקדמות שנעשתה אתמול בשני הנושאים הללו אין דבר משלל ההאשמות האוטומטיות שמטיח בהן מועדון המיליונרים, הטייקונים, יועציהם והלוביסטים שלהם. תזכיר החוק שהכין משרד המשפטים בנוגע לריסון שכר המנהלים הבכירים הוא מסמך שפוי, לא מרחיק לכת, לא בולשביקי ולא פופוליסטי. הוא לא מחסל אפילו מילימטר מדרגות החופש של השוק החופשי, אלא רק אומר למי שמאשר את השכר בחברות הבורסאיות: קחו את התפקיד שלכם קצת יותר ברצינות.
"[...] גם המלצות ועדת ששינסקי, המגדילות את חלקה של המדינה בתגליות הגז, הן המלצות שפויות ומאוזנות שאינן חותרות תחת הערכים החשובים של קידום יוזמה חופשית ופיצוי הולם למשקיעים שנטלו סיכון. הוועדה שמרה על העיקרון החשוב של יצירת תמריץ להמשך פיתוח של תעשיית חיפושי הנפט והגז, תוך דאגה שהציבור יקבל נתח גדול יותר לעומת הנתח הזעום שהוענק לו עד כה.
"[...] לא טריוויאלי שחברי-כנסת ושרים ינהלו מאבק נגד כוחות כלכליים רבי-עוצמה ונגד מועדון מצומצם של כמה עשרות אנשים ששולטים בכלכלה הישראלית. הם לא היו יכולים לעשות זאת ללא הדיון הציבורי שהתפתח כאן בשנים האחרונות. השיח הכלכלי בישראל אמנם רווי בעלי אינטרסים כוחניים ובעלי עוצמה כלכלית אדירה – אך בזירה הזאת יש גם כמה שומרי סף ששמים את האינטרס הציבורי בראש סדר העדיפויות".
הטפיחה שפרץ נותן לעצמו על השכם מגיעה לו, ולא רק לו: לצד "דה-מרקר" הצטיין גם "כלכליסט" בסיקור, למשל של תמלוגי הגז, ובכלל, בחודשים האחרונים העיתונות הכלכלית, בחלקים גדלים והולכים שלה, מעדיפה ביותר ויותר פעמים לסקר את המציאות הכלכלית מהצד של רוב הציבור ולא של החלק הקטן והעשיר מאוד שלו.
אבל המפגן האוהד הזה צריך גם להדאיג. אם לכל-כך הרבה עיתונאים, גם כאלה שסמוכים באופן מסורתי על שולחנם של בעלי אינטרסים מסוימים מאוד, קל לפרגן למי שלוקח מכיסם של בעלי ההון ולא לרקוד לפי החליל של מי שמספק להם מודעות וסקופים, ייתכן שהתמונה אינה דווקא כזו שמצטיירת מהכותרות.
"בהיבט של הצדק, ברור שהגדלת הכנסות המדינה מגז טבעי היא במקומה", כותב עשת ב"ידיעות", "אלא שיש שתי שיטות להטיל מס צודק: החכמה והטיפשה. ועדת ששינסקי בחרה בשנייה. לתבונת מס יש שני פרמטרים: שיטת הטלתו והיכולת להתגבר על מכשלות פוליטיות ומשפטיות. [...] אם הממשלה והכנסת יקבלו את ההמלצות, המדינה לא תראה אגורה שנים הרבה", הוא מסכם.
"אז יש לנו ועדה ויש לה מסקנות, אבל הן לעג לרש. כשל השוק בנושא שכר הבכירים דוקר את העין. החזירות בעיצומה. שם המשחק כבר שנים הוא 'חטוף כפי יכולתך', ומה עושה ועדת נאמן? כמעט כלום", כותב ב"גלובס" עירן פאר על המלצות הוועדה.
ואילו סבר פלוצקר כתב כבר אתמול שהרווחים הצפויים למדינה לפי המתווה המסתמן של המלצות ועדת ששינסקי יהיו "כסף לא גדול". את ההמלצות הוא מכנה "הוגנות". והרי הסיפור כולו במשפט אחד.
המירוץ אל ההרפז
"תיק הרפז נחשף: כך גוננה צמרת צה"ל על הקצין הבכיר שסרח", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המציגה תחקיר של גידי וייץ. במדור הברנז'ה באתר וואלה שירטטה אמילי גרינצווייג את התחרות בין כלי התקשורת על פרסום תחקיר בעניינו של בעז הרפז (אתמול שודרה כתבה בעניין בתוכנית "המקור" בערוץ 10, וב"ידיעות" פורסם טיזר לתחקיר של רונן ברגמן מחר ב"מוסף לשבת"), ואת הסיבה לכך שהפרסום באתר "הארץ" עלה וירד ועלה וירד: צנזורה צבאית. מתגובתו של עורך "הארץ" דב אלפון לוואלה משתמע כי ב"הארץ" לא העבירו את הכתבה לצנזורה לפני פרסומה.
התחקיר עצמו כתוב בסגנונו המקיף של וייץ, אולם לא מספק, על פניו, מידע משמעותי נוסף על הקו שיאפיין (כך על-פי הטיזר ב"ידיעות") את כתבתו של ברגמן, ושעיקרו הוא הדגמת היחס המועדף והמלטף שקיבל לכאורה הרפז מבכירי צה"ל למרות התנהלותו הלקויה הממושכת. הקשר לרמטכ"ל אשכנזי מוזכר בפסקה הראשונה של התחקיר, אולם נעדר מכל הפסקאות האחרות.
סיבוב שני. או שלא
הדר חורש מספק במדור הדעות של "מעריב" זווית נוספת של התמורות שחוללה הטלת ה"קלון" על ח"כ צחי הנגבי (שהורשע בעדות שקר). "פרישתו הכפויה של צחי הנגבי מהכנסת עוררה, כצפוי, שורה ארוכה של קינות על היעלמותו של הפוליטיקאי המנוסה והמוכשר מהזירה הפרלמנטרית", כותב חורש. "[...] מעמדו המיוחד של הנגבי התבטא גם בתפקידו החשוב כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הנגבי זכה בתפקיד היוקרתי בזכות עסקה מוזרה בין נתניהו לקואליציה [צ"ל להיות כנראה אופוזיציה], במסגרתה קיבלה הליכוד, מפלגת השלטון, את ראשות ועדת הכלכלה של הכנסת. כמו בהרבה תרגילים פוליטיים, הניבה העסקה רווחי עתק לפוליטיקאים על חשבון ציבור הבוחרים.
"הנגבי קיבל תפקיד משמעותי וזיכה את נתניהו בוועדת חוץ וביטחון נימוחה ובלתי מתפקדת, שנעלמה מהמפה כוועדה העוסקת בביקורת על תפקוד הממשלה והמערכות החשובות של הביטחון, השירותים החשאיים ומשרד החוץ.
"[...] ומה קיבל הציבור בתמורה לקריסת מערכות הבקרה על הממשלה בתחומי החוץ והביטחון? את נאמנו של ראש הממשלה, אופיר אקוניס, בתפקיד יו"ר ועדת הכלכלה. ועדת הכלכלה, צריך להודות, מעולם לא היתה מעוז האופוזיציה למדיניות הממשלה, אבל היה לה תפקיד חשוב בבקרה על חוקים ורגולציה חדשה שביקשה הממשלה להנהיג בתחומי הכלכלה, החברה ואיכות הסביבה. בהובלת אקוניס הפכה ועדת הכלכלה לזרוע שלטונית שתפקידה לדון ולאשר במהירות תקנות שהביאה המדינה לאישורה.
"[...] המקום בו יכולים חברי-כנסת מהאופוזיציה להעלות סדר יום משלהם, להיאבק בחוק ההסדרים ולבקר את מדיניות הממשלה הוא ועדת הכלכלה של הכנסת. העברת תפקיד יו"ר הוועדה לנציג קדימה או מפלגת אופוזיציה אחרת יכולה להפוך את גזר דינו של הנגבי לחדשות טובות לדמוקרטיה ביותר ממובן אחד".
"האם צחי הנגבי ייאלץ לפרוש מקדימה?", שואלת כותרת משנה על שער "מעריב", המודיעה כי "תקנון המפלגה קובע: אדם שהוטל עליו קלון לא יכול להיות חבר בתנועה" (אריק בנדר). בעיתונים מדווחים כי הנגבי ביקש מהפרקליטות שלא תערער בדרישה להחמיר בעונשו, ובתמורה הוא לא יערער בדרישה לבטל את הקלון. יובל יועז כותב ב"גלובס" על ההיערכות ל"סיבוב השני" במשפטי הנגבי.
מדינת חרמטאן
"כדי להסיר ספק, על-פי השקפתי, הכיבוש והשליטה על בני עם אחר ללא זכויות אזרחיות הם כתם מוסרי על מדינת ישראל ואיום על עתידה", כותב רוביק רוזנטל בפתח מאמר במדור הדעות של "מעריב", שבו הוא יוצא נגד חרם אנשי התיאטרון על היישוב אריאל ותרבות החרמות של השמאל בכלל. "האם נשק החרם הוא נשק נכון, מהם המחירים שהוא גובה, לאן הוא מוביל, וגם, האם הוא מועיל. התשובה על כל אלה, להשקפתי, היא שלילית.
"[...] מחנה השלום, שאני גאה להיות חלק ממנו, רק הולך ומצטמק, וכוחו הולך ודל. בקצב הזה הוא ייצור מתישהו את המצדה שלו, ופעולת החרם היא פעולת מצדה. אבל למצדה אין סוף טוב".
אור לגויים
ענבל אור, האשה שדחפה ילדים בגן כדי להצליח ושלמחשוף שלה יש יחצן משל עצמו, מקבלת ראיון, עוד ראיון, במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "'אני עוסקת בתחום שהוא גברי, אבל אני עדיין אשה. קרה לי שבפגישה גבר הסתכל על השדיים שלי, ולא הרים אלי את המבט. הערתי לו. העיניים שלו נחו על החזה שלי ולא זזו. הוא היה המום, הפגישה נמשכה והוא הפסיק להציץ'. ענבל אור, מארגנת קבוצות רכישה, על הקשיים האמיתיים בענף", זו לשון הטיזר בדף התוכן של המוסף, שמשתף פעולה עם המרואיינת שלו במפגן מרהיב של צביעות.
גם בראיון הזה, כמו בדרך כלל בהופעותיה בתקשורת, היא מצוידת בבגד שמדגיש באופן ברור לאו דווקא את מצחה הגבוה. כל אשה ואיש רשאים להתלבש כרצונם, ולבוש חושפני אינו מתיר בשום צורה ודרך הערות, הטרדות ובוודאי נגיעות שלא ברשות ובהסכמה, אבל מי שמדגישה בהופעותיה באופן תדיר ופרובוקטיבי את העובדה שיש לה זוג שדיים, מתחסדת כשהיא מתלוננת שמסתכלים עליהם. ההתחסדות כפולה ומכופלת כשנזכרים שגם העורכים מסתכלים לאור קודם כל על הציצים.
"ענבל אור היא כבר לא רק מלכת קבוצות הרכישה בישראל", נכתב בכותרת המשנה, "בתקופה האחרונה היא פריט חובה בכל תוכנית טלוויזיה שמחלקת טיפים להתעשרות מהירה". או.קיי, מערכת עיתונאית שמה לב שיש דמות בעולם הנדל"ן ש"בוהים לה במחשוף", שבאה מהתחום השנוי במחלוקת (אני נזהר לא לכתוב "מפוקפק") של קבוצות רכישה מקצועיות, שמופיעה בתקשורת (סליחה, "כוכבת תקשורת") על תקן "נותנת עצות להתעשרות מהירה" (כאן אין לי שום היסוס לחלק ביד נדיבה את התואר "מפוקפק"). כיצד תטפל המערכת העיתונאית בתופעה הזו?
האם תמנה תחקירן משופשף שינסה לפצח את התופעה? האם תזעיק עיתונאי נדל"ן? מבקר תקשורת? או אולי תפרסם כתבת צבע – באיחור רב אחרי כתבות הצבע שכבר התפרסמו לעייפה בעיתונים המתחרים – שתשמש צינור חלול בהבאת עוד מהגיגיה, החלולים בפני עצמם, של הגברת הזו? "קשה לתפוס את הצלחתה", נכתב על אור בכתבת הצבע ב"מעריב", "הצלחתה מעוררת שאלות". ותשובות – אין.
ענייני תקשורת
"יהונתן גפן נגד מפלגת הדינוזאורים" (הפניה בשער "סופשבוע" יורה לעצמה ברגל).
אראל סג"ל כותב ב"סופשבוע" על מעצרו של רן שריג, כוכב הסדרה התיעודית "מחוברים", אחרי שצולם במהלך הסדרה כשהוא מעשן ג'וינט בנהיגה. סג"ל מצטט את ג'ק ניקולסון ("תעשן מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, אבל לעולם, לעולם אל תביך שוטר") ומתייחס לטור שכתב עיתונאי אחר על המקרה:
"שותפו לתוכנית, שי גולדן (שבמשך שנים לא סבלתי אותו והיו לי סיבות טובות, אבל בעקבות התוכנית היו רגעים שלבי יצא אליו), אדם רהוט ומנומק בדרך כלל, כתב טור ב'הארץ' בו הגן על חברו בטענה כי מדובר בדרמה טלוויזיונית ואף השווה אותו לאבי 'הטחול' בסדרה 'הבורר'. לדמגוגיה בגרוש עונים באותה מטבע. איך כתב לו אחד הטוקבקים? אז מה יגאל עמיר? רק דמות ש'רצחה' בסרט של רוני קמפנר?" [השם הנכון הוא קמפלר].
"המשותף ל'מחוברים' ול'סופר נני' הוא שהדבר שהיה 'מתחת לשטיח' מונח כעת לראווה על השולחן", כותבת עמליה רוזנבלום במדור הדעות של "הארץ", "אבל גם אם החשיפה האישית של המשתתפים בסדרות הללו לא מתאימה לכל אחד, הרי שרובנו נחשפים ברשת הרבה יותר משניתן היה לדמיין לפני כעשור. אנחנו כותבים שורות סטטוס בפייסבוק, מרכלים בטוויטר, מעדכנים את העולם במצבנו המשפחתי ומעלים תמונות אישיות [...] אנחנו מכסים על החשיפה באוצר מלים חדש, שכולל מלים כמו: 'שיתוף', 'חברים' וכמובן 'מחוברים', מלים שאולי מעידות על כך שחשיפת יתר היא סם הנגד שאנחנו צורכים כדי למתן את תחושת הבידוד שהביאו איתם הפיתוחים הטכנולוגיים".
האם לאהוד ברק יש תקומה בשדה הפוליטי? קצת מצחיק לשמוע את ההספדים על ברק, שהפרשנים מתייחסים אליו כבר כאל ז"ל פוליטי, אולם הוא מכהן עדיין כשר הביטחון ושולט במפלגתו. אם נזכרים בפוליטיקאים אחרים שהפרשנים קברו והספידו וחזרו בגדול למשרות הרמות ביותר, הרי שהיחס התקשורתי הנוכחי לברק מקבל נופך גרוטסקי משהו. בטור במדור הדעות של "הארץ" מסבירה אורית גלילי-צוקר כיצד ייראה, אולי, הקאמבק של ברק.