ברוכים הבאים לקווקז
"האלאנס, תושבי אוסטיה הצפונית והדרומית, נסו לקווקז מפני המונגולים במאות ה-11 וה-12, והתיישבו במקום שבו הם תקועים כעצם בגרונה של גיאורגיה של הנשיא מיכאיל סאקשווילי, כשם שאזור הקווקז כולו היה כעצם בגרונה של האימפריה הצארית ושל יורשתה הסובייטית". כך פותח פרופ' אמנון סלע את טורו ("הקווקז שוב בוער") במוסף "המגזין" של "מעריב". המשבר בקווקז כובש, זה היום השני, את הכותרות הראשיות בכל העיתונים; אהדתם נתונה לגיאורגיה, אולי בגלל החיבה לקהילה הגרוזינית בארץ, אולי משום שמדובר במדינה צעירה וקטנה יחסית, המותקפת על-ידי מעצמה עם עבר קומוניסטי והווה סמי-פשיסטי, ואולי בגלל האינטרסים הישראליים באזור (נדל"ן, נשק).
"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מציעים את השערים המיליטנטיים יותר; "אגרוף הברזל הרוסי" ו"האימפריה הרוסית מכה את גיאורגיה" (בהתאמה). על שער "ידיעות אחרונות" מופיעה תחילת טור של סבר פלוצקר, שעושה היום הסבה מפרשן כלכלי לפרשן לענייני הקווקז. אם סלע כתב שגיאורגיה היא עצם בגרון, הרי שפלוצקר מעדיף את הביטוי "קוץ בישבן". הישבן של רוסיה, כמובן. לפי פלוצקר, רוסיה התכוונה לפלוש לגיאורגיה בכל מקרה, ורק חיכתה לתירוץ. הסיבות: היותה של גיאורגיה תחנת מעבר חשובה לשינוע הנפט ממזרח למערב והתקרבותה לארצות-הברית ולברית נאט"ו.
סלע כותב על מתיחות בין-גזעית ועל 80% מתושבי דרום אוסטיה הנושאים דרכון רוסי ותובעים עצמאות בחסות רוסית. גם פלוצקר כותב על מזלם הרע של הבדלנים בגיאורגיה, שהקהילייה הבינלאומית אינה מכירה בהם, בניגוד לאלה שבקוסובו, למשל. פלוצקר כותב גם על הבחירות האחרונות, שבהן ניצח סאקשווילי בדרכים מפוקפקות. הוא כותב גם שסאקשווילי הוא "זה שהתחיל", כשניסה לנצל את הסחת הדעת העולמית שיצרה האולימפיאדה כדי "לעשות סדר" במחוזות הבדלניים. אבל, כותב פלוצקר, כל זה אינו מצדיק את "התגובה הרוסית האימפריאליסטית". ב"מעריב" מקדישים את עמ' 5 לשני טורים המציגים את "הצד הרוסי" ("פוטין סוגר חשבון עם המערב") ו"הצד הגיאורגי" ("סאקשווילי הימר – והפסיד בגדול").
תמונת המצב נכון להיום היא זו: הגיאורגים הופתעו מעוצמת התגובה הרוסית וביקשו הפסקת אש. הרוסים מסרבים. "ידיעות אחרונות" הוא היחיד ששלח עיתונאי, צדוק יחזקאלי, לאזור הקרבות. כלומר, לא לאזור הקרבות, אלא לעיר באטומי, "הרחוקה מהקרבות", כפי שכותב יחזקאלי, אבל בכל אופן, יותר קרוב לאזור הקרבות מאשר לרחוב מוזס. יחזקאלי מספק ציטוטים בנאליים למדי של תושבי באטומי, וכותב גם כי "הפליטים הנמלטים נקלטים בגיאורגיה וברוסיה על-פי זהותם האתנית. כל צד מנסה 'להפיל' את סיפורי הזוועה על הצד האחר. מה שעצוב הוא שככל הנראה כולם צודקים". ב"מעריב" תפסו טרמפ על שליח ערוץ 10 לאזור, אור הלר. "הארץ" לא שלח כתב ולא תפס טרמפ על אף ערוץ טלוויזיה. למעשה, הידיעה הראשית שלו אינה חתומה, ומקבלת את הקרדיט "שירות 'הארץ'". אלא שלעומת הדיווחים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", מדובר בדיווח אינפורמטיבי, מסכם, המציע מידע שאינו קיים בעיתונים האחרים. לפי "הארץ", התנאי שמעמידה רוסיה להפסקת האש הוא נסיגה מלאה של הכוחות הגיאורגיים ממחוז דרום-אוסטיה והדחתו של הנשיא סאקשווילי. גם "הארץ" קובע כי מי שהציתה בפועל את האש היתה גיאורגיה, ששלחה כוחות לדרום-אוסטיה.
ומה אומרות אומות העולם? כותרת הידיעה של אורלי אזולאי ואלדד בק ב"ידיעות אחרונות" היא "העולם נגד מוסקבה", אבל התוכן פושר למדי: ארצות-הברית איימה על רוסיה שהמשך הלחימה "ישפיע בצורה מרחיקת לכת על יחסי שתי המדינות"; מזכ"ל נאט"ו מתח ביקורת על "האלימות חסרת הפרופורציה" שמפעילה רוסיה; והאיחוד-האירופי עוסק במאמצי פישור וגישור. לפי נדב זאבי ב"מעריב", האמריקאים עושים יותר מלמתוח ביקורת: הם מעבירים תחמושת לגיאורגיה, ברכבת אווירית שיוצאת מעקבה שבירדן.
ומה אומרים הישראלים, כלומר אנחנו? ובכן, קודם כל, נלחמנו כאריות. לא, צה"ל טרם שלח כוחות סיוע לגיאורגיה ולא פתח חזית מול צבא רוסיה, אבל זוהי הכותרת המגוחכת של ידיעה של צדוק יחזקאלי ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות": "הכוחות 'הישראליים' נלחמו כאריות". הכוונה לכוחות שאומנו על-ידי ישראלים, כוחות שהשר הגיאורגי ממוצא יהודי, טימור יעקבשווילי, טוען שמחקו שתי ארמיות והרגו 60 חיילים (נתונים סותרים, לפחות מתימטית. אבל ממילא לא מדובר כאן במתימטיקה, אלא יותר בפסיכולוגיה). ונקנח בסיומת טורו של סלע: "גם לישראל כדאי לשקול היטב את צעדיה באזור זה, שמא תשמוט מידה את הטיעון שלה כלפי רוסיה, שזו מחמשת את אויביה של ישראל בסוריה, בלבנון ובעיקר באיראן, שכן לאור מדיניות סחר הנשק של ישראל, קל מדי לדיפלומטים רוסים לטעון שישראל, דווקא היא, מחמשת את אויביה של רוסיה בקווקז".
ככה לא בונים רפורמה
מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ממשיך לסקר את רפורמת העמלות. אתמול היתה כותרת המוסף "העמלות משתוללות" ("לקוחות רבים גילו שהם משלמים עשרות אחוזים יותר"). היום מביא המוסף בשורה בכותרתו הראשית: "העמלות הזולות חוזרות לבנקים". אמנם מעיון בכתבה של גד ליאור בעמ' 3 מתברר שהפועל "חוזרות" אינו מדויק, ועדיף היה להשתמש בפועל "יחזרו", ואף להוסיף לצדו את המלים "אולי" ו"לא לכולם". כותרת המשנה של הכתבה מסבירה: "הבנק המרכזי יחייב את הבנקים להציע מתחילת 2009 לקשישים, חיילים, סטודנטים, בעלי מוגבלויות ועולים חדשים חבילת עמלות זולה במיוחד". במוסף "עסקים" של "מעריב" כותב יהודה שרוני כי לא רק משקי בית, גם אנשי עסקים סובלים מהרפורמה, אחרי שבוטלו הסדרי עמלו שחתמו עליהם קודם לכן.
המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, מודיע על הרפורמה בעמלות (צילום: מיכל פתאל, 15 ביוני)
ואגב עיתוני כלכלה ו"ידיעות אחרונות": בכפולה השנייה של מוסף "ממון" מופיעה מודעת פרסומת לעיתון הכלכלי "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות". בפרסומת נראה השער של העיתון מאתמול, שכותרתו הראשית מבשרת על הנזקים הכלכליים הצפויים לישראלים שהשקיעו בגיאורגיה. הסלוגן הוא "אצלנו ראיתם את זה בפעם הראשונה". קצת מגוחך ש"כלכליסט" מתפאר בכך שהוא זה שחשף משבר עולמי, כמה ימים אחרי שפרץ, אחרי שסוקר בהרחבה בכל כלי התקשורת האלקטרוניים יומיים קודם, ועוד כשהוא מככב על שער כל העיתונים המתחרים.
ואגב רפורמות ושינויים, ב"מעריב" מדווחים בהרחבה על מאבק מנהלי בתי-חולים ביוזמה להקמת בית-חולים באשדוד. 11 מנהלים חתמו על מכתב שנשלח לשרי האוצר והבריאות, לפי הכתב דן אבן, ובו הם טוענים כי מדובר ב"תחרות לא הוגנת על כוח אדם".
פדופיליה
פדופיליה, אחד הטאבואים הגדולים (והאחרונים?) של החברה שלנו ובכלל – עד שזה מגיע לאילוצים של מערכת המשפט המקרטעת שלנו. משה רונן כותב במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על פדופיל מאילת שהורשע ב-2004 ב-11 תקיפות מיניות של 14 ילדות (כך כתוב בכתבה, יש לי הרגשה שהמספרים צריכים להיות הפוכים). עוד לפני כן, ב-1993, הורשע בשבע עבירות של מעשים מגונים בילדות (אז נגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות). העונש המרבי שהיה צפוי לו ב-2004 היה 110 שנות מאסר. הוא קיבל שמונה. בשבוע שעבר, בעקבות ערעור, הפחית בית-המשפט העליון את עונשו בשנה. מדוע? משום שמחסור במשאבים הביא לכך שלא הוחל לטפל בו בטיפול תרופתי. קצינת המבחן והתובעת טענו שמדובר באדם מסוכן, שכבר הוכיח כי יחזור לתקוף ילדות. השופטת, איילה פרוקצ'יה, "קבעה כי לצד חומרת העבירה יש לשים לב להיבט השיקומי, 'לא רק מתוך דאגה לטובתו של המערער ולסיכויי חזרתו למוטב, אלא בעיקר מתוך מגמה להגן על הציבור הרחב, ובמיוחד על ילדים קטנים, מחשש לפגיעה נוספת מידיו, העלולה להתרחש אם לא יקבל טיפול נפשי ותרופתי".
אגב פשעי מין, בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה של עפרי אילני ויותם פלדמן על ארגוני נשים הקוראים לשרת החינוך יולי תמיר לקבוע כללים שיאסרו על יחסי מין בין מרצים לסטודנטיות. הבקשה באה בעקבות חשיפת החשדות נגד פרופ' אייל בן-ארי מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בן-ארי נחשד כי ניצל את מרותו כדי לשכב עם סטודנטיות שלו.
אולמרט. והפעם: עובד יחזקאל
טובה צימוקי ויובל יועז מדווחים ב"ידיעות אחרונות" כי מזכיר הממשלה עובד יחזקאל, אחד מעוזריו הקרובים של ראש הממשלה אהוד אולמרט, הוזמן על-ידי המשטרה כדי לתת עדות בפרשת מרכז ההשקעות. הכתבים מציינים כי הם אינם יודעים אם יחזקאל מוזמן כחשוד או כעד. יחזקאל היה עוזרו של אולמרט כשכיהן כשר התמ"ת. ואם כבר פוליטיקה, הנה ציטוט יפה של ציפי לבני, שאמרה בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" ומביא יוסי בר ב"מעריב": "אני שחקנית כדורסל במשחק כדורגל".
אולימפיאדה, טקס הפתיחה Revisited
הרושם שעלה ממה שנכתב אתמול בעיתונים על טקס הפתיחה של האולימפיאדה בבייג'ינג היה שלילי למדי. כל המבקרים התפעלו מהעוצמה והדיוק, אולם ביקרו את הפשיזם והריקנות. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מנסים היום, כך נראה, לתקן את הרושם הזה. לילית וגנר ואורן כהן מקבלים עמוד שלם כדי להלל ולהתפעל מהטקס "שגרם לעולם לפעור פה בתדהמה ולעקוב בנשימה עצורה". העילה לטקסט היא, כנראה, ציטוטים של מארגן הטקס, הבמאי ז'אנג יימו (שסרטיו המאוחרים, "גיבור" למשל, עוצרי נשימה מבחינה חזותית, ובעלי מסרים טוטליטריים), ציטוטים שלא ברור אם ניתנו לצמד הכתבים או לוקטו מממסיבת העיתונאים שכינס לאחר המופע.
ענייני תקשורת
שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, יהיה "יועץ מיוחד" לשר הביטחון אהוד ברק ("ייעוץ תקשורתי והסברה" לפי "מעריב"). הידיעה מגיעה לשער "הארץ" ו"מעריב", ב"ידיעות אחרונות" מסתפקים בידיעה קטנטונת בעמ' 22 (יוסי יהושוע). אין ספק שמדובר בתפקיד מאתגר, לאו דווקא בגלל הבעיות של ברק עם התקשורת, כמו בעיות התקשורת של ברק.
אגב ברק ותקשורת, טור מאלף של נחום ברנע מתפרסם היום בכפולת הדעות של "ידיעות אחרונות". ברנע מתייחס לפרק מספרו של מרטין אינדיק, שפורסם ביום שישי ב"מוסף לשבת" של העיתון. אינדיק, "מבכירי מחלקת המדינה ופעמיים שגריר ארצות-הברית בתל-אביב", כותב על המשא-ומתן לשלום עם הסורים בקמפ-דייוויד בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. אינדיק כותב כי אסד (האב) היה מעוניין מאוד בשלום כדי להבטיח את כהונתו של בנו, והיה מוכן לוויתורים. לפי התיאור של אינדיק, כפי שמדגיש ברנע, "מה שמנע מברק להגיע להסכם עם הסורים היה החשש שמא יתארו אותו בארץ כפראייר". ברנע כותב, בעקבות אינדיק, כי מה שקבר את המשא-והמתן סופית היה מסמך, טיוטת הסכם, שהודלף לעקיבא אלדר והתפרסם ככותרת ראשית בעיתון "הארץ". מהטיוטה השתמע כאילו רק הסורים עשו ויתורים. בתגובה התקרר אסד ונסוג מהיוזמה.
הפאנץ' של ברנע הוא שאת ההדלפה, לדבריו, ביצע "אחד מאנשי צוות השלום האמריקאי, יהודי בעל עמדות פרו-פלסטיניות, שחשש שהסכם עם סוריה ידחה לשנים ארוכות הסכם עם ערפאת. הוא העביר את הטיוטה לישראלי פרו-פלסטיני, אחד הבלייזרים של פרס, שהוציא את הטיוטה לפרסום. האירוניה היא שהפרסום לא קידם הסכם עם הפלסטינים, אבל דחה לשנים ארוכות הסכם עם סוריה". בינתיים חיזבאללה התעצם תחת פטרונות סורית, כותב ברנע, וסוריה הפכה לבעלת-ברית מסוכנת של איראן. "זאת היתה תרומתו של מחנה השלום הישראלי (והאמריקאי) לתהליך השלום".