(צילום: אוליביה פיטוסי)
על איזה צד התעוררנו הבוקר
על צד ימין כמובן, וגם על צד שמאל. הדימוי שסיפק אתמול "מעריב" על השער – קלף שמצדו האחד לבני ומצדו האחר נתניהו – התממש במלואו, לחרדתם ופלצותם של הפרשנים שהזהירו מפני אי-יציבות שלטונית ומלכוד המערכת הפוליטית. היום הוא מככב גם על שער "ידיעות אחרונות" (בוואריאציה אחרת: הכיתוב "אני ניצחתי" מודפס על גבי תמונותיהם של נתניהו ולבני גם יחד).
אשר יגורנו בא לנו: המפלגה המנצחת היא מפלגת השלטון, קדימה, בראשותה של ציפי לבני (אמנם בפער של מנדט אחד, ולא שניים, כפי שהראה אמש המדגם); ואילו הגוש הגדול הוא גוש הימין, שבראשו מפלגת האופוזיציה הליכוד. כותרת היום: פלונטר פוליטי (זו כותרת על שער "ידיעות אחרונות" והמלה המלווה את כל דפי העיתון המוקדשים לסיקור הבחירות; זו כותרת מאמר השער של יוסי ורטר ב"הארץ"; "אין מלה שתתאר טוב יותר המצב", כותב בן כספית בעמוד הפותח של "מעריב").
בימים האחרונים הלכה ונסגרה הרשת, ועל כוונת הרובה התגבשה מטרה אחת: השיטה. או אם תרצו, "השיטה". כל-כך ברור מהי אותה שיטה, שפעמים היא מופיעה בכתביהם ובפיהם של העיתונאים רק כך, פשוט, "השיטה", ללא תוספת או הסבר. שיטת הבחירות ושיטת הממשל ושיטת החקיקה, כולן מתערבלות אצל הפרשנים לכלל שיטה אחת, כושלת ועלובה, שיש להחליפה מיד.
אתמול הזהירו ברוח זו דן בן-דוד ("זוהי השיטה, טמבל") ויואל מרקוס ("תנו למנצח לשלוט") ב"הארץ" ואיתן הבר ובעז אוקון ("או שנחסל את שיטת הבחירות שלנו או שהשיטה תחסל את ישראל") ב"ידיעות אחרונות". אחרים לא הרחיקו לכת עד לקריאה לשינוי "השיטה", אבל הזהירו מפני קטסטרופה אם לא תוקם ממשלת אחדות (אמיר אורן, בן כספית ואחרים). היום, עם היוודע התוצאות, ממשיכים להישמע הקולות הקוראים להחלפת השיטה (בן כספית, בן-דרור ימיני, אוריאל רייכמן), כמו אותה קריאה של רקדן כושל, התוהה: אולי באמת הרצפה עקומה? גם ראש הממשלה (או "לשכתו") מצטרף לקריאות ל"שינוי שיטת הממשל בישראל" (איתמר אייכנר, "ידיעות אחרונות").
מי שאינו קורא לשינוי השיטה, קורא לממשלת אחדות או לרוטציה (בדרך כלל עם דגש על השארתו של ליברמן בחוץ). כך נחום ברנע, איתן הבר וסימה קדמון ב"ידיעות אחרונות", כך בן-דרור ימיני ב"מעריב" ויהושע סובול ב"ישראל היום". מפתיע יוסי ביילין, שבמאמר ב"ישראל היום" קורא במפגיע לא ללכת לממשלת אחדות או רוטציה. הוא טוען כי גוש הימין כלל אינו גוש, כי יש בו בקיעים, וכי על לבני להקים ממשלה צרה ולנסות להרחיבה בהמשך.
מה רוחש כאן, מה זוחל מתחת למיטה
הבורסה, כך אמרה לי אמי, תמיד מקדימה את שאר השוק. כשהיא יורדת, זה סימן שעוד מעט יהיה רע, גם אם בחוץ עדיין ורוד; כשהיא עולה, סימן שלמרות המיתון והאבטלה, בקרוב הכל יהיה הרבה יותר נוח. אתמול כתב סבר פלוצקר שלא כך. העליות בבורסה הישראלית (14.3% מתחילת השנה), יוצאות הדופן על רקע הירידות בבורסות העולם, אינן סנונית של נחמה, אלא בועה שתתפוצץ לנו בפנים.
היום, גם השער האחורי של "דה-מרקר" אוחז בגישה דומה וקובע כי הבורסה אינה מדד למציאות הכלכלית "האמיתית": "האג"ח של חברות הנדל"ן רשמו עליות בחודשים האחרונים, אך תהליך הורדות הדירוג לחברות עדיין לא הסתיים. היקף עסקות הנדל"ן צנח, ואף לא אחד מהגורמים שהביאו להורדות הדירוג השתנה עד כה", נכתב בכותרת משנה לידיעה הראשית (מיכאל רוכווגר).
(צילום: נתי שוחט)
אם ההון הסימבולי של הבורסה אזל, אפשר לפנות לעולם התרבות כדי לנסות ללמוד על מצבנו ביום שאחרי. על שער מוסף "גלריה" היום מראיין בן שלו את דניאל קיצ'לס ונעם יעיש, חברי להקת יאפים עם ג'יפים, שאלבומם השני, "נבל דוד אדום", יצא כעת לאור, שבע שנים אחרי צאתו של הראשון (שלו: "יצירת מופת"). זהו הישג לשלו כעיתונאי, מאחר שהצמד נמנע באדיקות מלהיחשף לתקשורת (עובדה ששלו עומד עליה בכתבה כדי להסביר מדוע הראיון סתום ולקוני), והישג לשלו כעיתונאי תרבות, מפני שכך הוא חושף בפני הציבור את "הלהקה הכי טובה שאף אחד לא מכיר".
בניגוד לאלבום הקודם, שהיה "עץ פורח, אם כי מעט עקום ומוזר", האלבום הנוכחי הוא "שיח קוצים. עירום ודוקר. חודו – המוזיקלי והמילולי כאחד – ננעץ בגוף, חודר עמוק, מחטט בבשר [...] מלות השירים [...] מתארות מציאות שהכל בה חולה ומקולקל [...] אלבום טורד מנוחה [...] הלחנים והעיבודים מערערים על הכללים של כתיבה 'נכונה' [...] אין כמעט יחסי גומלין בין מלודיה להרמוניה [...] אנרכיה קשוחה", הוא מסכם.
אין הפתעות בכותרות
הכותרות הראשיות של העיתונים ביום שאחרי:
"לבני הפתיעה, נתניהו מגבש גוש חוסם" ("הארץ" מסכם את המציאות הממולכדת ומוסר מידע על ההמשך).
"המהפך שלה, הרוב שלו" ("מעריב" מסכם את המציאות הממולכדת ומתמקד בהיבט הפרסונלי).
"רוב לגוש הימין" ("ישראל היום" מגיש עיתונות מאוזנת).
"אני ניצחתי" ("ידיעות אחרונות" מתחכם, ומדפיס את הכותרת על תצלומים של נתניהו ולבני).
(צילום: אדי ישראל)
תזכורת: אתמול הפער בין הליכוד לקדימה היה שני מנדטים לטובת קדימה, לפי המדגם. היום הוא הצטמצם לפער של מנדט אחד, לפי תוצאות האמת. וב"ידיעות אחרונות" כותב דני אדינו אבבה: "הליכוד יכול לזכות במנדט נוסף בזכות הסכם העודפים עם ליברמן".
ובמירוץ הסוסים
מגמה בעיתונים: להסיר את הכובע בפני לבני על נצחונה המפתיע (מפתיע לפי הסקרים, כמובן; הם אלה שהפכו אותה לאנדרדוג מלכתחילה). "ללבני יש זכות מלאה להרגיש, ולו לערב אחד, שהיא אובמה בגרסה המקומית" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות"); "ציפי לבני עשתה אמש את הבלתי ייאמן, וגם זה האנדרסטייטמנט של המאה" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות"). גם סבר פלוצקר משבח, אולם מקפיד להתייחס לקדימה, לא ללבני.
ויש עוד: "גם אם בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה, ציפי לבני ניצחה. ונתניהו הפסיד" (רינו צרור, העמוד הפותח של "מעריב"). "לפני הכל, בואו נסיר כובענו בפליאה: אחד ההישגים הפוליטיים המדהימים בתולדות מדינת ישראל רשום החל מאמש דווקא על שמה של ציפי לבני" (עפר שלח, "העמוד הבא ב"מעריב"). ואפילו "ישראל היום" סחט מעצמו מחמאה: "לבני רשמה לעצמה הישג נאה" היא הכותרת הקורקטית של עמודים 7-6 (כפולת העמודים 5-4 מוכתרת במלים "גוש הימין ניצח", המובאת במרכאות משום מה).
בן כספית מעניק מחמאה בלעמית: "הישג אישי כביר יש לה, ובעיקר לקמפיינים שלה. ראש ממשלה היא כנראה לא תצא מזה. היום היא הופכת לאל גור הישראלית". ושלום ירושלמי מסכם: "הקמפיין של לבני התגלה כמבריק, אבל התוצאות הולידו חוסר יציבות הרסני".
לחמי שלו מ"ישראל היום" יש הסבר משלו לניצחון של לבני: "לבני הצליחה להדביק את נתניהו בפוטו פיניש, והיא חייבת תודה גדולה לארי שביט מ'הארץ', שמאמרו החריף, ובעיקר סגנונו הבוטה, בלשון המעטה, שיכנעו רבים, ובעיקר רבות, שההתנגדות ללבני אכן נובעת מריאקציה שוביניסטית".
(צילום: יוסי זמיר)
עוד מגמה בעיתונים: לחבוט בקמפיין הליכוד, שנכשל כישלון חרוץ (לפי הסקרים, כמובן; הם אלה שהפכו אותו לפייבוריט מלכתחילה). "היה לנו את הקמפיין הכושל ביותר במערכת הבחירות" (יובל קרני מצטט ב"ידיעות אחרונות" "גורם בליכוד"); "אין שגיאה בקמפיין הזה שהוא לא עשה" (בן כספית, העמוד הפותח של "מעריב").
עפר שלח מסכם היטב: "בסופו של עשור שבו שלטה תפיסת ההרדמה של אריק שרון, שבו שתיקה נחשבה תחכום ופתיחות טמטום, באה אשה אחת והפכה את הפרדיגמה, רק כי התעקשה לעשות את הנכון בעיניה. הדוגמה ההפוכה היתה בנימין נתניהו. אולי המוכשר במועמדים, בוודאי המנוסה שבהם תקשורתית, שנכנע לפחדים ולחוכמת הקמפיין המקובלת וניהל מערכת בחירות נסוגה, בונקר של ממש [...] נתניהו ישלם מחיר כבד על הקמפיין הפחדני שלו. היכולת שלו להרכיב קואליציה נפגעה מאוד, המחירים שיצטרך לשלם כמעט בלתי אפשריים".
ושלום ירושלמי: "[הליכוד] שילם ביוקר על קמפיין מבולבל ועל ההחלטה האסטרטגית לנטוש את השטח". ואפילו ב"ישראל היום": "נתניהו, שאיבד יתרון של כעשרה מנדטים בתוך חודש, עשה טעויות רבות במערכת הבחירות והפגין מידה של היסוס וזגזוג שהציבור ככל הנראה חש בה, והגיב בהתאם" (חמי שלו). ודן מרגלית: "בנימין נתניהו פסח במערכת הבחירות על שתי הסעיפים [...] ויצא קירח מכאן ומכאן". עידן חדש ב"ישראל היום"?
בעז גאון כותב ב"מעריב" על אנשי הקמפיין של לבני, שרבים מהם היו אנשי נתניהו וברק, וכעת הם מתעבים אותם ופועלים בלהט לכשלונם: "האם לבני ניצחה? כן. אבל יותר מכך נתניהו הפסיד, וברק הפסיד, ושניהם שילמו את מחיר היותם – וזה ציטוט – 'חארות'".
תובנה שמספר פרשנים חוזרים עליה: "כמקובל אצלנו, הדמוקרטיה מכה כדרכה בכל מי שהביא להקדמת הבחירות" (רינו צרור ב"מעריב").
קרס או לא קרס?
"השמאל לא קרס", טוענת כותרת מאמר של אורי משגב, המסתתר בצד עמ' 14 ב"ידיעות אחרונות". לפי משגב, למרות המכה הכואבת והמהדהדת שספגה מרצ, מחנה השמאל בכל זאת שוקל יותר מ-50 מנדטים, ובכלל היה צריך להיות נפח גדול אף יותר בכנסת, אלא שהמפלגות הקטנות שלא עברו את אחוז החסימה גרעו ממנו שלושה מנדטים.
גישתו של משגב יוצאת דופן בעיתוני היום. כותרת עמ' 16 ב"ידיעות אחרונות": "השמאל חטף מכה קשה" (הכותרת מובאת במרכאות, הציטוט של זהבה גלאון, שכנראה לא תכהן בכנסת הבאה). רינו צרור ב"מעריב": "השמאל נפל שדוד בבחירות האלה, מאבד את חייליו ללבני, רמון ומופז, או סתם לאדישות". "לבני שתתה לרוויה את מה שנותר מהשמאל הישראלי", כותב עפר שלח באותו עיתון, ודדי צוקר קורא לחסל את מרצ ואת העבודה באופן סופי (ב"הארץ" קורא אלוף בן לעבודה להתמזג עם קדימה). "השמאל הציוני הובס" היא כותרת מאמר של עוזי ברעם ב"ישראל היום". כזכור, ברעם היה מי שהתניע, לפי פרסומים בעיתונות, את המהלך שהביא לבסוף להקמת "התנועה החדשה מרצ".
(צילום: קובי גדעון)
ומה לגבי הימין? טוב, תודה (או כפי שרינו צרור מנסח: "חזק ימינה"). אבירמה גולן ב"הארץ": "בפברואר 2009 הושלם המהפך של 77'. הימין [...] התבסס אתמול כזרם הפוליטי המרכזי בישראל".
ומה עם הדתיים? ישראל וולמן מאבחן ב"ידיעות אחרונות" אבחנה חשובה: "מעבר לראשו של אלי ישי, שיתנוסס בקרוב על חגורתו של אריה דרעי, המנצח הגדול של הבחירות האלה, בולטת מגמה דרמטית: פיחות זוחל במעמדם הטוטלי של 'גדולי התורה'. הוא מתחיל אצל המסורתיים, אבל מחלחל אל הגרעין החרדי הקשה. הוא עוד ילך ויתעצם כשענקי הדור הזה, ישישים מופלגים, כבר לא יהיו בין החיים".
ומה עם אולמרט? אתמול דיווחו העיתונים כי מזוז דחה את השימוע שלו לאפריל, והיום מתפרסם, בעמוד המאמרים של "הארץ" דווקא, מאמר של אורי סביר שכותרתו "מלה טובה על אולמרט".
אין אזרחות
"רק 54% מהבוחרים בסקטור הערבי הצביעו אתמול [...] גדל הפער בין ההשתתפות היהודית לערבית והגיע ל-12%. אני משער שמעט יהודים יזילו דמעה על האפשרות שיצומצם הייצוג של המגזר בכנסת. זוהי מחשבה קצרת ראות: הירידה בשיעור ההצבעה מלמדת על ההתרחקות של ערביי ישראל מהזיקה למדינה, והמגמה הזאת מסוכנת. במהומה הפוליטית שצפויה לנו בשבועות הקרובים תישכח הבעיה הזאת" (נחום ברנע, העמוד הפותח של "ידיעות אחרונות").
ענייני תקשורת
ב"ישראל היום" מדווח אילן גטניו בידיעה קטנה בעמ' 19 על "תקלת חשמל, כנראה בגלל סערת הברקים אמש", ש"פגעה במרכז התקשורת בפתח-תקווה של חברת מד-1, המקשרת את ספקי האינטרנט בישראל לחו"ל ומחברת בין ספקיות האינטרנט בישראל". בגלל התקלה, אלפי גולשים לא יכלו להתחבר לרשת. התקלה נמשכת בכמה מקומות בארץ גם היום.