אריה דרעי, אפריל 1999 (צילום: נתי שוחט)

"פעם, מי שהורשע התחבא בבית", היא כותרת טור של ד"ר אביעד הכהן היום ב"ישראל היום". ואכן, העיתונים מביאים היום, כמדי יום, את סיפוריהם של מי שהורשעו, שנחשדו ושסתם העלו ריח רע, ולמרות זאת ממשיכים להכביד על הציבוריות הישראלית בנוכחותם.

לבני ומופז (או: ההתמודדות על קדימה)

הפניות לראיונות מסוג השאלה הזהה עם שני המועמדים המובילים לראשות קדימה, שרת החוץ ציפי לבני ושר התחבורה שאול מופז, מופיעות היום ככותרת הראשית של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות". אלא שהראיונות עצמם יופיעו רק במוספי השבת של יום שישי, עוד שלושה ימים. האם יש לנו סבלנות לחכות? אני מאמין שכן. האם הניסיון למתוח את סבלנותנו בכל זאת ראוי לכותרת ראשית? נראה לי שלא. ובכל זאת, פירור קטן, המגלה כי כאן, עדיין, בכל זאת, לא אמריקה: שני המתמודדים משיבים בנחרצות כי מעולם לא השתמשו בסמים (האמת, מופז הרבה יותר נחרץ מלבני). בארצות-הברית מתמודדים יודעים שכדאי להם להודות בשאכטה ששאפו אי-אז, כשלא היו עסוקים בראיונות לעיתונות, ולגמור עם זה.

גאידמק ודרעי (או: ההתמודדות על ירושלים)

כמו בימים האחרונים, כמו בשנים האחרונות, שמו של המיליארדר (?) ארקדי גאידמק מככב היום בכותרות, ובמיוחד באלו של "ידיעות אחרונות". העיתון ממשיך לעסוק במצבו הכלכלי של הגביר, ובדרך לפיצוח שאלת המיליון פונה גם לניתוחים של אישיותו: גאידמק, מסתבר, הוא נאיבי. כך נכתב על על שער מוסף "24 שעות" – "גאידמק נאיבי" – ככותרת הפניה לראיון של יונתן גור עם מאיר פניג'ל, איש העסקים שמכר לגאידמק את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. הראיון הפתטי, במשמעותה המקורית של המלה, היה מוצא את מקומו המתאים במדור הספורט, הרגיל לקיטורים של מיני טייקונים בגרוש ששתו להם ואכלו להם. ההצדקה להכללתו במוסף היומי היא הצטרפותו של פניג'ל לניר ברקת, המתמודד על ראשות העיר ירושלים, ויתחרה בגאידמק אם אכן ירוץ גם הוא.

מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מנסה דרכים קונבנציונליות יותר לעיסוק בשאלת מצבו הכלכלי של גאידמק. בהמשך לפירוט נכסיו אתמול בעיתון (פירוט שאמינותו מפוקפקת, מאחר שהנתונים נמסרו על-ידי גאידמק עצמו), כותב היום דימיטרי פרוקופייב על אחזקה אחת מפוקפקת במיוחד, ב"בנק לפיתוח אזורי" ברוסיה, ש"מקורבו" של גאידמק טוען כי כלל אינו בבעלותו. פרוקופייב כיתת רגליו במוסקבה ועלה על סיפור אחר: "חודשים ספורים אחרי שסיים את מכירת אחזקותיו בבנק אחר במוסקבה, הבנק נסגר על-ידי השלטונות בטענה להלבנת הון". גאידמק אומר בתגובה כי העבירות לכאורה נעשו אחרי שמכר את הבנק.

ארקדי גאידמק מכריז על הקמת מפלגת "צדק חברתי", יולי 2007
(צילום: מיכל פתאל)

לא רק מוסף "24 דקות" ו"ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדישים היום משאבים לסיקור גאידמק, גם העיתון הכלכלי של הקבוצה, "כלכליסט", מצטרף למאמץ. אסף לוי, כתב "כלכליסט", שאף בילה קצרות בכלא הנמיבי עת סיקר את המיליארדר העבריין הנמלט קובי אלכסנדר, מתלווה הפעם לגאידמק ב"יום סוער במיוחד בחייו". כותרת הכתבה היא "על היאכטה של ארקדי", וכך בדיוק היא נקראת: כתבת רכילות עשירים. אלא שלוי אינו רכילאי, כך נראה, אלא עיתונאי רציני, ולכן אין בכתבה לא מזה ולא מזה (בונוס אחד: צילום של גאידמק בטי-שירט, שממנה מבצבצת כרס שניתן לקרוא לה בחביבות "ישראלית"). מדוע בכל זאת ניזומה הכתבה הזו? אולי כדי שעו"ד יוסי שגב, היועץ המשפטי החדש והעולה של גאידמק, יוכל לחזור על הטענה כי מה שנראה כהתמוטטות כלכלית ומכירת נכסים סיטונאית במחירי הפסד הוא רק התמקדות בשדה הפוליטי (ריצה לראשות עיריית ירושלים) על חשבון השדה הכלכלי.

הפסקה דלעיל, של נציגו של גאידמק, היא פחות או יותר הסיכום, המאכזב, שיכול לצפות לו קורא "ידיעות אחרונות" מה-10.9 המבקש מידע חם ועדכני על התנהלותו הפתלתלה של גאידמק. קורא כזה ישמח אם יפנו אותו לעיתון "הארץ", המביא היום כותרת חזקה מאוד: "גאידמק צפוי לפרוש מהמירוץ בירושלים". כן, כן, אם הדיווח של לילי גלילי נכון, אפשר לזרוק לפח את כל הניתוחים, ואת רוב עמודי העיתונים של "ידיעות אחרונות" ושל "דה-מרקר", שטחנו וחזרו וטחנו את מצבו של גאידמק. גאידמק, במיוחד בזכות בעלותו על בית"ר ירושלים, נחשב למועמד חזק ובעל סיכויים בריצה לראשות העיר, ריצה שהיתה אמורה להיות יריית הפתיחה לקריירה פוליטית שלו ושל המפלגה שהקים, צדק-חברתי. פרישה שלו מהמירוץ, אם אכן תהיה, אף שהיא אופיינית לדרך ההפכפכה שבה הוא מתנהל, היא חדשה משמעותית ביותר, המשנה את מערך הכוחות ומגבירה את סיכוייו של המועמד החילוני, ניר ברקת, מול המועמד או המועמדים החרדים.

ומדוע החליט גאידמק לפרוש מהמירוץ, אליבא דגלילי? בגלל הצטרפותו הצפויה של אריה דרעי, יו"ר ש"ס לשעבר והאסיר לשעבר, לאותו מירוץ בדיוק. "בשלב זה נראה כי כניסתו של דרעי למירוץ מאפשרת לגאידמק מוצא של כבוד מההצהרות על כוונתו לנצח בבחירות; רק בשבוע שעבר הכריז לא רק על התמודדותו – אלא גם על נצחונו הבטוח".

דרעי, כך זה נראה, אכן מנסה לחזור לזירה, למירוץ ולכל הבלגן הזה, ומתחיל לנסות לחצות את המשוכות המשפטיות של היותו מורשע בעבירה שיש עימה קלון. ב"מעריב" מראיין אותו אבישי בן חיים על פני כפולת עמודים (פלוס הפניה בשער). דרעי מבטיח לא לחלק את ירושלים. האם הוא מבטיח לא לחלק גם שוחד? בן חיים לא שואל, ודרעי לא עונה.

ובקיצור, כל סוף הוא גם התחלה חדשה, ונראה כי את התאיידותו הציבורית (אם וכאשר) של האיש הצבעוני ביותר (זו אינה מחמאה) שפעל כאן בשנים האחרונות תלווה את חזרתו לזירה (אם וכאשר) של דמות ציבורית צבעונית לא פחות (אם כי בצורה שונה לגמרי, פחות מגוחכת, לאו דווקא פחות מזיקה).

פרשת רוז פיזם

הפניה צנועה יחסית על שער "הארץ" לכתבה של רוני זינגר-חרותי מודיעה: "המשטרה: ייתכן שהאם מארי רצחה את רוז. רוני רון, סבה של הילדה הנעדרת, אמר אתמול שהודאתו נגבתה בכפייה. הערכה: הוא רצה להגן על האם מארי". הפניה צנועה יחסית על שער "מעריב", ללא פחות מכפולת עמודים שכתב זוהר סוסנקו, מתלהמת: "המשחק המעוות של הסבא הרוצח. רוני רון שינה גרסה. 'היא בחיים'". המידע המובא בכתבות דומה, והכותרת של "הארץ" מסכמת אותו היטב. תחסכו לעצמכם את הקריאה.

ענייני תקשורת

לפני כשבועיים תיאר כאן יועד קדרי באריכות את היחסים החולניים בין אסי דיין לתקשורת הישראלית, ועמד, בין השאר, על הנוהג הפסול של כלי תקשורת מסוימים לשלם תמורת ראיונות. היום מדווח לי-אור אברבך במוסף "עסקים" של "מעריב" על צדו השני של המטבע, כדבר כותרת המשנה של הידיעה: "מנהל חברה שביקש להתראיין בתוכנית אקטואליה בערוץ 9 נדרש לשלם 6,000 שקל עבור הראיון. הדבר מהווה הפרה ברורה של הנחיות מועצת הכבלים והלוויין". אלא שעיון בידיעה מגלה כי הכותרת מפוספסת. הסיפור המשמעותי שאברבך כותב עליו אינו דרישת תשלום תמורת ראיונות, אלא קיומה של תוכנית שלמה שהיא כולה פרסום סמוי ("תוכן שיווקי"), תוכנית מהסוג שעומר שרביט כתב עליו כאן לפני כחצי שנה.

מסכים בחדר ההפקה של השעמומון "האח הגדול", באולפנים בנווה-אילן (צילום: מיכל פתאל)

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקבל השר יצחק הרצוג שליש עמוד בראיון עם רז שכניק. שר הרווחה, הממונה גם על רשות השידור, תוקף את "ההגזמה הרצינית במינון תוכניות הריאליטי בערוצים המסחריים", וקובע כי הן חורגות מגבול הטעם הטוב. אין מה להגיד, צודק. ומה עושה השר כדי לשנות את המציאות העגומה הזו? "המדינה לא צריכה להתערב בתכנים, אלא להציע אלטרנטיבה. וזה מה שמנסה לעשות כיום רשות השידור". יכול להיות שניסיון כזה אכן מתבצע במרתפי רוממה, אבל האם הוא ניכר על המסך? (רמז: לא). שכניק לא חושב לשאול שאלה כזו, ומעדיף שאלה מתחום אחר (אולי בגלל נטיית לבו המקצועית, אולי בגלל הבמה: מוסף כלכלי): "הכל טוב ויפה, אבל מי רואה? הרייטינג נמוך מאוד". כאילו אין קשר בין רייטינג לבין איכות השידורים ולבין מה שטוב ויפה, וכאילו הכל באמת טוב ויפה.

לעומת הרצוג, נדב העצני מציע פתרון ריאלי למכת הריאליטי בטור שמתפרסם היום במוסף "המגזין" של "מעריב": "אז כדי שפנינו לא יהפכו סופית לפני המתמודדים בערבות הריאליטי המשמימות, אולי הגיע הזמן לערוך את הריאליטי של הריאליטיס: להדיח במועצת השבט של קהל הצופים את מי שמנחית עלינו את מכת המציאות הזו. להרחיק בכל שבוע את המנכ"ל, היושב-ראש או מנהל התוכניות, מי שהנפיק לנו בשבוע החולף את העלבונות הכי מובהקים לאינטליגנציה, מי שזיהם את הנפש הקולקטיבית שלנו יותר מכולם".

במוסף מתפרסם גם ראיון שערכה בפריז רוני בר עם יונתן ויצמן, שמציג בתערוכת "וורלד פרס פוטו" בפרפיניאן שבדרום צרפת את צילומי הפליטים מדארפור, שאותם תיעד בישראל במשך שנתיים.