שר התשתיות עוזי לנדאו בלשכתו בירושלים, כשהוא מקבל מתנה מאן ריצ'רדסון, הצ'יף של וירג'יניה, ארצות-הברית. 4.10.09 (צילום: מרים אלסטר)
הוועדה
הכותרות הראשיות: "הרמטכ"ל מינה ועדה לבדיקת אירועי המשט בראשות האלוף גיורא איילנד" ("הארץ"); "ועדה לייט" ("ידיעות אחרונות"); "ועדת איילנד" ("מעריב"); "'צוות מומחים יבדוק את צה"ל'" ("ישראל היום").
"די להתחמקות מחקירה", קוראת כותרת מאמר המערכת של "הארץ": "רק הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שאת חבריה תמנה נשיאת בית-המשפט העליון, יכולה להבטיח בירור יסודי של המדיניות ותוצאותיה, שאינו נרתע מפני השררה".
"חליפת החילוץ שהממשלה מנסה לתפור בעקבות אירועי המשט מיועדת כולה לייצוא", כותב נחום ברנע בטור שמודפס על שער "ידיעות אחרונות" והמשכו בכפולה הפותחת. "כישראלי אהיה מאושר לשמוע שהממשל האמריקאי רואה בהקמת הגוף הזה תשובה מספקת למשאלותיו, וכך גם ממשלות מערב אירופה, ממשלת טורקיה ומשפטנים ידועי שם מהארץ ומחו"ל שיוזמנו להצטרף אליו. אם כך יקרה, ממשלת נתניהו תוכל לרשום לעצמה הישג גדול. ההישג הזה", הוא מוסיף, "משול להשחלת פיל דרך קוף של מחט".
"מריחה שלא תעזור" היא כותרת טורו של בעז אוקון באותה כפולה ב"ידיעות אחרונות": "ועדת חקירה נטולת חוקרים – זה המתכון שבאמצעותו מנסה הממשלה להכשיל את הבדיקה הנחוצה של אירוע המשט".
"יש בעברית כמה מלים שמשמעותן הפכה עם השנים להפך הגמור ממה שנדמה", כותב עפר שלח במדור הדעות של "מעריב". "הבולטת שבהן בשנים האחרונות היא 'חקירה'. באולפן או בבית אבא למדתם ודאי שחקירה היא בירור של העובדות לצורך הסקת מסקנות. במילון הישראלי המודרני 'חקירה' היא ההפך הגמור: או שהיא 'טיוח כלפי חוץ, כדי שהעולם יירד מאיתנו', או שהיא 'ייצור נייר חסר משמעות על-ידי גורם רשמי, כדי שהדרג שכשל יוכל להתחמק מאחריותו'. בחקירת אירועי המרמרה יש קריאה לחקירות משני הסוגים".
מסקנתו של שלח היא כי "שום מסקנה תהליכית לא יכולה להחליף שכל ישר והשקפת עולם. שום גוף ביורוקרטי לא יגאל אותנו מהשפעות הפופוליזם והשטחיות. ושום דו"ח לא יחפה על היעדרה של האחריות [...] חבל על זמנו של המבקר, חבל על הנייר של הדו"ח. הוא מיותר כמו דו"ח וינוגרד, מגוחך כמו הסיפורים שמספרים לנו כבר שנה על רצינות דיוניה ואיכות החלטותיה של השביעייה. אתם רוצים שמשהו יקרה? לכו לעמוד על יד מגדלי אקירוב או בכניסה לקריה, עם שלט ביד. כל השאר הוא הבל, בדיוק כמו דיון בקבינט".
הבעיה האמיתית
גם בלי ועדת חקירה, הפרשנים, יותר ויותר מהם, קובעים יותר ויותר כי הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא הבידוד הבינלאומי שהיא נקלעת אליו, ויותר ויותר מתחוור להם – פרשנים משמאל, מימין ומהאמצע – כי אין מדובר בבעיה חד-ממדית שאשם בה גורם אחד, אלא במערכה מתוכננת מחוץ וכאוס לא מתוכנן בפנים.
כך כותב היום ד"ר אריאל לויטה ב"הארץ" תחת הכותרת "הסברה אינה הבעיה":
"לב הכישלון הצורב בהתמודדות עם המשט לעזה לא היה בצד המבצעי, ואפילו לא בתכנון ובביצוע הכושל של ההסברה. הוא אפילו לא נעוץ במדיניות הסגר על עזה, שחדלה לשרת את מטרתה ונהפכה לאבן ריחיים על צווארנו. מקורו בחוסר יכולתנו להבין את אופיה של המערכה שמתנהלת נגדנו ואת המתחייב ממנה. משכשלו נסיונותיהם לנצחנו בכוח הזרוע, העתיקו אויבינו הנותרים את מאמציהם לנסיונות לערער את ההבנה העולמית בדבר צדקת מאבקנו, ולהביא לדה-לגיטימציה של עצם קיומנו. הם עושים זאת בשיטתיות ובדבקות בכל הזירות, תוך נכונות להקרבה ולשימוש בכל האמצעים. לצערנו, הם נוחלים הצלחה ניכרת".
"הקץ לדמוניזציה של ישראל" היא כותרת טור של ברנאר-אנרי לוי, המודפס בחלקו על שער "הארץ" ועוסק בדרך שבה מכוננת אותה "בעיה אמיתית" על-ידי מי שאינם שוחרי טובתנו ברחבי העולם, הנאור ושאינו נאור.
החופש לא להטריד מינית
כותבת צפי סער במדור "גברת מג'ונדרת" במוסף "גלריה" של "הארץ": "ל"ג בעומר, 1980. אני וחברתי הטובה, בנות 14, מטיילות בין המדורות. כמה נערים הולכים מולנו ופתאום אחד מהם, חיוך מלגלג על פניו, חופן את השד הקטן של חברתי בידו. ועוזב וממשיך ללכת, צוהל בלעג יחד עם חבריו. אנחנו ממשיכות ללכת. 'את לא מספרת על זה. לאף אחד. לעולם', היא מסננת. אני מבטיחה. ובאמת לא סיפרתי עד עכשיו.
"מרץ 2010. אני יושבת עם בתי בבית-הקפה השכונתי שלנו ברמת-גן. פתאום נכנסת למקום ילדה בת 13, בוכה, נסערת. 'הוא נגע לי בחזה', היא קוראת ומצביעה על צעיר שעדיין מסתובב ברחוב. אנחנו מזמינות משטרה ובעזרת בחור מבית-הקפה מעכבות את המנוול עד שבאה ניידת. שני סיפורים שהיו באמת – 30 שנה ושינוי חברתי-משפטי מבורך מפרידים ביניהם.
"כמעט אין אשה שלא חוותה הטרדה מינית בדרגה זו או אחרת. מהערה משפילה והרבה צפונה. זו עובדה, ועד לפני שנים מעטות בלבד, לא רק החוק התייחס לכך בשוויון נפש, אלא אפילו הנשים המוטרדות עצמן לא הבינו לעתים קרובות שנעשה בהן מעשה שלא ייעשה. בדור של אמא שלי, טפיחה קטנה על הישבן מעמית לעבודה או חיבוק הכתפיים שגלש מטה היו עניין שבשגרה. בוודאי הערה על הגודל של אותו ישבן או חזה. הן חשבו שככה זה. הדחיקו, לא סיפרו, חשו אשמה.
"גם כיום אפשר לשמוע גברים רבים, ואולי גם נשים, שמתלוננים על החוק נגד הטרדה מינית בטענות שהוא, נאמר, מקלקל את משחקי החיזור בין גבר לאשה או מונע ספונטניות ביחסים או פולש לחיי הפרט וכהנה וכהנה. האמת, אולי יש משהו בדבריהם. אבל בואו ננסה לעבור איזה 20–30 שנה בלי ניצול פושע של לטיפות כמו-חבריות עד שנבחן מחדש את החקיקה הזאת".
ועוד כותבת סער: "נכון, הממזרות שינו את הכללים. פעם מפקד שלא הטריד מינית חיילות היה חריג. פעם מנהל שלא צבט בישבנן של פקידות צבט כנראה בישבנם של פקידים. כיום, יש לקוות, הם חוששים. היום, 8 ביוני, הכנסת גם מציינת לראשונה את יום המודעות למניעת הטרדה מינית. ונכון, אנחנו כבר לא רצות עם נעלי בית מחוממות לבעל שמגיע הביתה. אין מצב. אדית באנקר לא גרה פה יותר. אבל האם ארצ'י נעלם?".
חזית ההסברה
ההסברה אולי אינה הבעיה האמיתית, אך היא בהחלט בעיה אמיתית, כפי שעלה שוב מהסיקור העולמי של אירוע המשט.
"מלכוד 22 של סיקור המשט" היא הכותרת שניתנה לטור של אל"מ עופר קול, ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל, המתפרסם במדור הדעות של "דה-מרקר". קול יוצא נגד דברים שכתבה כתבת העיתון, אילה צורף, על ההתנהלות הבעייתית של דובר צה"ל, ורובו של הטור מוקדש לתיאור תמונת מצב היפותטית, שאילו היתה מתרחשת, טוען קול, היו העיתונאים מכתירים את מאמצי הדובר כמוצלחים.
הטור, שתפריו הדמגוגיים תפורים בגסות חובבנית, יכול ללמד משהו על אותה רשלנות (וחמור מכך) שיוחסה לדובר צה"ל על-ידי עיתונאים בכלי התקשורת השונים, וגם כאן אצלנו ב"עין השביעית". קול מצייר תמונה מוגזמת ומופרכת של חשיפה תקשורתית של אירוע המשט, ששום בר-דעת לא היה רוצה בה וממילא אינה אפשרית, ומשתמש בכך כדי להצדיק את האופן ההפוך שנקט הדובר (ביחס למשט, ובכלל): איפול תקשורתי ושליטה פנאטית בתוצרים תקשורתיים, והיכן שאפשר – גם באנשי התקשורת עצמם.
קול מתייחס גם לטענה שלפיה לא רק האסטרטגיה של דובר צה"ל כשלה, אלא גם הטקטיקה, וטוען מצדו כי הדובר שיחרר את הסרטונים מהמשט (התומכים בעמדת ישראל) במהירות ובזמן. ייתכן כי קול מדייק בדבריו ביחס לפרט זה או אחר בהתנהלות דובר צה"ל, אך ההתנהלות כולה, על כל פרטיה, כפי שתיארו אותה אילה צורף ב"דה-מרקר", ישראל רוזנר ב"המקור", אורן פרסיקו כאן ועוד – היא כזו של התכווננות כלפי התקשורת המקומית ולא הבינלאומית, והשקעת המאמצים בהגנה על צה"ל ולא על מדינת ישראל.
יולי אדלשטיין, שר ההסברה (והתפוצות) של מדינת ישראל, שספג ביקורת חריפה ביותר בטורו של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי, מתראיין ליובל קרני בכפולה הפותחת של המוסף "24 שעות". הכותרת היא "מצאנו את שר ההסברה", והראיון עצמו, המציג את אדלשטיין כליצן, מוכיח ששר ההסברה לא מבין כלום גם בתקשורת.
חזית הגז
"לנדאו בעד תשובה" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "העלאת מחיר של רשיונות שכבר חולקו לחיפושי נפט וגז היא 'דבר נוראי, שיכול לגרום נזק שאי-אפשר יהיה לתקנו', כך אמר היום יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, בטקס הרמת כוסית עם שר התשתיות ד"ר עוזי לנדאו במשרדי רשות המים בתל-אביב", כותב עמירם ברקת בכפולה הפותחת של העיתון.
"יצחק תשובה הוא מלך הגז הטבעי של ישראל, נכון. הוא השקיע מיליוני שקלים בחיפוש הגז גם כשמדינת ישראל עצמה לא האמינה שיש שם גז. והוא לא צריך להתנצל על כך. לא הוא, ולא החברה האמריקאית שותפתו לחיפושים, מסוג החברות הזרות שאנו כל-כך רוצים שתשקענה בישראל. הכוונה של משרד האוצר לשנות את כללי התמלוגים כעת, כשיש ממצאים חיוביים, תמוהה ומעוררת שאלות, אבל גרוע מכך – היא דוחקת את השניים האלה לפינה, וגורמת נזק בלתי הפיך לכלכלת ישראל ולתדמיתה של כלכלת ישראל בעולם", כותב רו"ח משה ליאון באותה כפולה.
"מה שמשלמות חברות גז זה מצחיק מאוד", מצטט אדיראן פילוט את ח"כ משה גפני, ועוד באותה כפולה כותבת סטלה קורין-ליבר: "'פראבדה'? 'צ'ה גווארה'? מאיפה מביא שר התשתיות הלאומיות של ישראל, עוזי לנדאו, את רמת ההתבטלות הזו? מה זו ההסתודדות האישית החייכנית הזו, 'הרמת כוסית' עם יצחק תשובה, כאשר בעצם הימים הללו דנה בעניין התמלוגים ועדה מקצועית שאליה שלח לנדאו עצמו שני נציגים? בשביל מה שותף לנדאו לוועדה אם לא כדי לשמוע, קודם כל, את טיעוניה המקצועיים? אם אין לו עניין בזה, אם הוא יודע יותר טוב מכולם, אם הוא לא מצליח לעמוד בלחץ, אז שימשוך משם את אנשיו".
"לנדאו נגד שטייניץ" היא אחת הכותרות על שער "כלכליסט" ("שר התשתיות מצטרף ליצחק תשובה במלחמתו נגד שר האוצר על העלאת תמלוגי הגז"). הדיווח, של ליאור גוטמן, מודפס בעמ' 3 תחת הכותרת "לא נשנה את כללי המשחק ונחזור לימי צ'ה גווארה". הציטוט של לנדאו מובא גם בתוך הידיעה ושם כולל גם את הביטוי "ימי 'פראבדה'". בתחתית העמוד מודפסת מסגרת (אמנון אטד) עם הכותרת "גפני מתייצב לצד שטייניץ: 'אנחנו המדינה שגובה הכי מעט עבור משאבי טבע'".
"שר התשתיות מרים כוסית עם יזמי הגז" היא כותרת הגג לידיעה המתפרשת על רוב עמ' 4 של "עסקים". הכותרת היא "לנדאו: 'מתנגד להעלאת התמלוגים – הסכמים צריך לכבד'". "לנדאו נגד האוצר: אסור להעלות את התגמולים על קידוחי הגז" היא כותרת ידיעה לא בולטת של עופר פטרסבורג בעמ' 5 של "ממון".
ב"דה-מרקר" הדיווח בעמ' 10, תחת הלוגו הקבוע "נסיכות הגז הישראלית", מוכתר בכותרת "לנדאו מציע לשחרר לתשובה את הזרם: יחזיק עד 10% משוק החשמל בישראל". לצד הקביעה "בלעדי" נכתב כי "משרד התשתיות המליץ כי ספק גז טבעי יוכל להחזיק עד 10% מייצור החשמל. משמעות ההמלצה – הסרת המגבלות על כניסת יצחק תשובה ויוסי מימן לתחנות כוח" (אבי בר-אלי).
מסגרת בתחתית הדף מוקדשת לטקס הרמת הכוסית ומובלע בה ציטוט של לנדאו: "הסכמים צריכים לקיים. לאחר שניתנו זכויות, נעשו השקעות ונתגלו תגליות – צריך לעמוד לימין מי שהשקיע כבר, ובזה אסור לגעת". כותרת טורו של עידו באום, המתפרש על פני מחצית עמ' 11, היא "האינטרס הציבורי עשוי לנצח בבג"ץ" ("האם גילוי מאגר הגז הענק מצדיק ביטול או תיקון רשיונות? בג"ץ קבע בעבר ששינוי נסיבות 'משמעותי' יכול להצדיק תיקון החלטות מינהליות").
החזית הריכוזית
צדו הימני של שער "דה-מרקר" מוקדש לציטוטים של משתתפים בישיבת ועדת הכספים אתמול: "הריכוזיות מאיימת על הדמוקרטיה. זוהי מונרכיה של בעלי ההון" (ח"כ שלי יחימוביץ'); "מתחיל להיות פה מפחיד. המדינה מאפשרת לעשיר להיות סוג של דיקטטור" (ח"כ משה גפני); "אנו כאזרחי המדינה לא רוצים כלכלה המרוכזת בידי מספר קטן של משפחות" (ח"כ חיים אורון); "ריכוז כוח מעבר לרמה מסוימת הופך לכוח להשחית. הצמיחה במשק נפגעת" (ירום אריאב, לשעבר מנכ"ל האוצר).
הכפולה הפותחת מוקדשת לדיון שנערך באותה ישיבה, תחת הכותרת "למשפחות השולטות במשק יש יותר כוח מלממשלה ולכנסת" (ציטוט של יחימוביץ'). המסר שיצא מן הוועדה: "גפני: אם הממשלה לא תקים ועדה ציבורית לבחינת העניין, נקבל החלטה בעצמנו". כותרת המשנה מסתיימת במלים: "רק שמונה מבין 17 חברי הוועדה השתתפו בדיון". בגוף הכתבה (צבי זרחיה) נכתב: "בכנסת אמרו שחברי-הכנסת שנעדרו מהדיון השתתפו בדיונים חשובים אחרים [...] עם זאת, לא מן הנמנע שהיו ח"כים שלא רצו להתעמת עם הטייקונים".
הכפולה השנייה מוקדשת לכתבה של חגי עמית תחת הכותרת "הריכוזיות – אם כל המחלות של המשק הישראלי". ברצועה התחתונה מודפסות תמונותיהם של נוחי דנקנר, יצחק תשובה, צדיק בינו ושרי אריסון, לצד הכותרת "כולנו חברים – דוגמאות לבעיות ריכוזיות במשק הישראלי".
משני צדי הכפולה הפותחת (הכוללת גם טור של מוטי בסוק, המצליף בנתניהו שלא הקים ועדה לבחינת הריכוזיות, כפי שהבטיח שיעשה), לצד הציטוטים "עשיר סוג של דיקטטור" ו"מונרכיה של בעלי ההון", מודפסות תמונותיהם של נוחי דנקנר, שרי אריסון, סמי עופר, יצחק תשובה, צדיק בינו ומוזי ורטהיים. חגיגת הצילומים הזו אינה דבר מובן מאליו; מדובר בהדהוד מתגלגל של "אפקט דנקנר".
אגב, במדור הרכילות של "דה-מרקר" (ומדורי הרכילות הכלכלית הם לב לבה של העיתונות הכלכלית החדשה שלפני המהפך של השנה וחצי האחרונות, ותחום שלפחות אחד העורכים הראשיים של הכלכלונים עורך באופן אישי) מודפס צילום של נוחי דנקנר והטניסאית שחר פאר בליווי ידיעה על תרומה למרכז טניס בעכו, כשהכותרת היא "שובר אי-שוויון".
"גלובס" מקדיש את כל עמ' 8 לדיווח על ישיבת הוועדה, תחת הכותרת "יחימוביץ': הריכוזיות במשק - סכנה לדמוקרטיה" (אדריאן פילוט). "יחימוביץ': הריכוזיות מסכנת את הדמוקרטיה" היא כותרת דיווח של רותם סלע בעמ' 5 של "עסקים". ב"כלכליסט" אין דיווח על ישיבת ועדת הכספים בנושא הריכוזיות, גם לא ב"ממון".
תיקון: ב"כלכליסט" כן מוזכרת ישיבת ועדת הכספים, בידיעה בתחתית עמ' 3 (שהוזכרה בפסקה הקודמת של סקירה זו), בהקשר של אמירתו של ח"כ גפני בנוגע לתמלוגים שהמדינה גובה על אוצרות טבע.
נפטר הרב אליהו
כל העיתונים מציינים בשעריהם כי הרב מרדכי אליהו נפטר אתמול. "נפרדים מהמנהיג הרוחני של הציונות הדתית" ("ידיעות אחרונות"); "המנהיג הנערץ של הציונות הדתית הובא אמש למנוחות בירושלים" ("ישראל היום"); "הרב מרדכי אליהו, שכיהן כראשון לציון וכרב הראשי לישראל והיה מאבות הציונות הדתית, הלך אתמול לעולמו בגיל 81. אמש: אלפים השתתפו בהלוויה בירושלים" ("מעריב", הכותרת: "בראש מורכן"); "מת הרב הראשי לישראל לשעבר מרדכי אליהו" ("הארץ").
ענייני תקשורת
במדור היומי "התעמלות בוקר", המתפרסם בשער האחורי של מוסף "גלריה" של "הארץ" ומביא דרך קבע שתי שאלות ידע כללי, מתפרסמת היום השאלה "מהו התער של אוקאם", כשאחרי המלה "התער" נכתב בסוגריים "סכין". מיד דימיינתי איש שמן מאוד עם לחץ דם גבוה שמעמל את אצבעו מול הטלוויזיה.
לעיתונים "ישראל היום" ו"הארץ" מצורף היום מוסף המוקדש לתחרות הכדורגל "מונדיאל". כותרת משער זה של "ישראל היום": "יאללה סמבה" ("סקר: ברזיל האהודה בישראל, גרמניה הכי שנואה"). על שער זה של "הארץ" כותרת אחת: "גביע העולם שלי" ("שבעה אלופים משבע המדינות שזכו בגביע משחזרים את סיפור המונדיאל שלהם. על הפחדים, האהבות, היריבות, האחווה והרגע בו הפכו מבני אנוש לאלופי עולם").
"ראש הממשלה, 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות' הפכו שורה של שונאי ישראל עם תעודות לחבורת 'פעילי שלום'. תעשיית השקרים מנצחת", נכתב בכותרת המשנה לטור של בן דרור ימיני במדור הדעות של "מעריב". ימיני מתייחס לא למרמרה, אלא לרייצ'ל קורי, הספינה שנעצרה לאחרונה ללא אלימות בדרכה מאירלנד לעזה.
"אתמול נפל דבר בשוק התקשורת", כותב גד פרץ ב"גלובס", "בפעם הראשונה בהיסטוריה של המשרד סמנכ"ל בכיר הגיש עתירה נגד מנכ"ל המשרד. עתירה זו [...] שופכת אור על הנעשה מאחורי הקלעים במשרד התקשורת ועל האופן שבו מתקבלות בו החלטות. התמונה העולה ממנו, איך לומר, מאוד לא משמחת. אפשר להעריך שחוסר שיתוף הפעולה והמצב הכאוטי שאליו נקלע המשרד הזה בעקבות הסכסוכים והקרעים השונים בצמרת אינו מוסיף רבות לשוק התקשורת ולשחקנים בו, וייתכן שאף נגרם לו נזק ממשי".
העתירה של הסמנכ"ל חיים גרון נגד המנכ"ל עדן בר-טל באה אחרי שהאחרון אסר על הראשון לחתום על מסמכים רשמיים עם תוארו, "עו"ד".