בחירות 2013

"המצב הרוחני והמדיני בתקופת החשמונאים היה רחוק מלהיות מושלם, ועם זאת אנחנו חוגגים את חנוכה", נכתב בכותרת המשנה למאמר של הרב שלמה רוזנפלד במוסף "שבת" של "מקור ראשון". כל העיתונים מקדישים היום, גם היום, את כותרותיהם הראשיות למה שבטבלואיד הפסבדו-שמאל מכנים "הקרב האמיתי" ("ידיעות אחרונות", כותרת ראשית) ובביטאון של נתניהו מכנים "קרקס פוליטי" (כותרת ראשית, "ישראל היום"). בעיתון השמאל הפסבדו-אינטליגנטי מעדיפים את גרסת הבטאון, גם אם מגישים אותה עם טוויסט היפסטרי: "משחקי הכס" ("הארץ", כותרת ראשית).

שלושת העיתונים, ופרשניהם, מאוחדים בתיאורם את המערכת הפוליטית כמשחק תלוש. ב"מעריב" וב"מקור ראשון", עיתוניו של שלמה בן-צבי, קונקרטיים יותר: "הפילוג בגוש מרכז שמאל צפוי להכריע את הבחירות", נכתב בכותרת הראשית של הראשון. "46 יום לבחירות: השמאל מתקוטט, בנט מתחזק", נכתב בזו של השני. העילה לכלל הכותרות: משחק הכסאות – הפוטנציאליים, נראה שאיש אינו זוכר – בין הפוליטיקאים לשעבר, לשהווה ולשעתיד במסגרת תצרפי הרשימות השונות לקראת בחירות 2013, שהסתיימו אתמול עם הגעתו של מועד החתימה הרשמי.

בראש רשימת העניין הסמי-עיתונאי, האירוע האקטואלי התורן הוא מעברו של עמיר פרץ מהעבודה אל "התנועה". תמונת שניהם, או איורם, מככבים על שערי כלל העיתונים. "לא חייבים להיות אניני טעם, טהרנים מושבעים או אסקפיסטים כדי להרגיש תחושת קבס עמומה מזדחלת לה במעלה הגרון ומתקשה לכדי גוש חונק לנוכח מה שמתרחש בפוליטיקה הישראלית", מסכם יוסי ורטר ב"הארץ" את תחושותיהם של הפרשנים בעיתונו ובעיתונים האחרים נוכח "סחר הסוסים" במועמדים וברשימות. לא בכל העיתונים: ב"ידיעות אחרונות" מצטרף נחום ברנע לקינה הכללית, אבל מיד אחר-כך מתאר את חבירתם של פרץ ולבני דרך עיניה של לבני, כלומר, כאקט לגיטימי ולא כזה המעורר רפלקס הקאה. סימה קדמון מוותרת גם על הקינה.

ורטר מזכיר את מאיר שטרית, יועז הנדל, עמרם מצנע ועמיר פרץ. מיד לאחר פתיחת התוכחה שלו מפשיל ורטר שרוולים, כרגיל, וצולל בחדווה לזירה שלפני רגע פלט עליה, כדי למחוא כפיים לתכך מוצלח ולהריע בוז לתמרון כושל. "אבל מה לעשות, ככה עושים פוליטיקה", הוא אומר על לבני אחרי שהוא מתאר כיצד אספה אל חיק רשימתה פוליטיקאים לוזרים ממפלגות שונות, וכאילו מקונן על עצמו – מה אתם רוצים, ככה עושים היום עיתונות.

"איך אמר עמרם מצנע כשהזכירו לו בטלוויזיה את התחייבותו (בכתב!) להישאר במפלגת העבודה גם אם יפסיד בפריימריז?", כותב חגי סגל בטורו במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", המספיד את האידיאולוגיה בפוליטיקה הישראלית, "'טוב, זה היה כבר לפני שנה'. כששמעתי אותו כיביתי בבהלה את המכשיר והתחלתי לעלעל בעיתוני השבת שעברה. באחד מהם כתב עמיתי יועז הנדל נגד תופעת ה'היצמדות לכיסא כתחליף למחשבה'. טוב, זה היה כבר לפני שבוע".

ורטר לא לבד עם הגוש החונק וסגל אינו מספיד יחיד. זה היום הבון-טון. "עריקתו של עמיר פרץ למפלגת הבזאר של ציפי לבני היא המסמר האחרון במערכת הפוליטית, שאיבדה את הבושה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של המוסף לשבת של "מעריב", לצד תמונת פניו של פרץ. "הפוליטיקה הישראלית עוברת תהליך מואץ של הפרטה", נכתב בזו של המוסף של "ידיעות אחרונות", "בימין מכשכש הזנב בראש, במרכז ובשמאל מתפרקות מסגרות לגורמים – וכולם נלחמים בכולם". "הקומבינות" היא הכותרת של מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", "הבטיחו לנו מערכת בחירות רדומה ומשעממת, אבל הכל התערבב והפך לפוליטיקה של מאבקי אגו ויצרים. [...] מישהו זוכר שיש עוד מלים כמו 'ערכים'?", נכתב בכותרת המשנה בצירוף הרגיל של עילגות וצדקנות. זה בוודאי כיף להצטופף יחדיו בתא העיתונאים המצטמק ולחלוק רגשות בוז ואיבה לפוליטיקאים המתייחסים למרחב שבו הם פועלים כאל זירת מירוצי סוסים. חבל רק שיושבי התא מיקמו אותו ביציע מעל הזירה עוד לפני שהסוסים ברחו מהאורווה.

"הפילוג בסיעת קדימה שאושר השבוע בוועדת הכנסת היה האחרון ברשימת נסיונות ההתפצלות הרבים בכנסת הנוכחית", כותב זאב קם, הכתב בכנסת של "מקור ראשון", במדורו "קריאה שנייה" במוסף "צדק" (מדוע בעצם ממוקם המדור הפוליטי במוסף המשפטי?). "[...] אי-אפשר היה שלא לחייך כבר בתחילת הדיון, כאשר ח"כ יואל חסון הציג מטעמה של קבוצת הפורשים את הסברי הפילוג. 'לא אכנס לנימוקים האידיאולוגיים של הפילוג', התחיל חסון את דבריו [...] חסון, שלא הסכים להודות כי הסיבה האמיתית לפילוג היא הרצון לזכות בכספי מימון המפלגות, התפתל ולבסוף אמר כי 'על-פי בדיקות שערכנו, דרך ההתפלגות היא הדבר הנכון מבחינתנו כדי להתמודד בבחירות הקרובות'. דממה השתררה בחדר הוועדה. 'רצחתם וגם ירשתם', הפרה לפתע את השקט ח"כ מרינה סולודקין. 'תגיד כסף, תגיד כסף', זעקה ח"כ רונית תירוש. מופע הסיום של הכנסת ה-18".

אפשר גם אחרת

"מימין, משמאל ומהמרכז ספגה השבוע יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' ביקורת חריפה על התוכנית הכלכלית שפירסמה במצע המפלגה לקראת הבחירות הקרובות", פותח גיא רולניק את טורו השבועי ב"מרקר ויק". "לו אני יחימוביץ', הייתי מרוצה מאוד מהתגובות שספגה מכל הכיוונים, כי דבר אחד בטוח: יו"ר העבודה מגדירה מחדש, בעקביות ובבטחה, את הפוליטיקה הישראלית, ומסיטה אותה בהדרגה מהמסלול ההרסני שבו היא מתנהלת שנים ארוכות". הטור מוקדש לביקורת על תוכניתה של יחימוביץ'.

נכסים ובניין

הכותרת הראשית של "הארץ שישי" מוקדשת, כאמור, לתעתועים פוליטיים, אולם הכותרת הראשית של "הארץ" – שנדחקת בימי שישי לחלקו התחתון של עמוד השער, בהחלטה עריכתית מוזרה – ממשיכה לרכוב על הסוס ששיחרר העיתון בתחילת השבוע, זה של הכרסום במעמדה הבינלאומי של ישראל בעקבות פעולותיה בשטחים, או כפי שיותר ויותר פובליציסטים מכנים זאת גם מחוץ לטוקבקים: עכירת ישראל כמדיניות עיתונאית. "צרפת ובריטניה דנות בהשבת שגריריהן לישראל" בעקבות ההודעה על בנייה בשטח E1 בפאתי ירושלים, קבע העיתון בכותרתו הראשית ביום שני. "מרקל: נתניהו ואני הסכמנו לא להסכים בעניין הבנייה", נכתב בכותרת היום, מעל ידיעה חתומה על-ידי ברק רביד, דניאל זילברברג ועופר אדרת. ב"מקור ראשון" מאשים אורי אליצור את אנשי "הארץ" באפשרות שבדו את הידיעה ביום שני, של רביד.

"לישראל דעה שונה ומכיוון שזו מדינה ריבונית, אנחנו יכולים רק להביע את דעתנו", מצוטטת מרקל בפתח הידיעה. גל הסיקור הנוכחי של "הארץ" את התגובות הבינלאומיות למדיניות(?) ממשלת ישראל מצטרף לטרנד בולט של העיתון, שבמסגרתו חרף העובדה שלישראל יש דעה שונה ומדובר במדינה ריבונית בעלת ממשלה נבחרת, הוא אינו מסתפק בלהביע את דעתו, אלא מתגייס למאמצים דיפלומטיים כדי להנחיל אותה בפועל. השגרירים של צרפת ובריטניה טרם עזבו את הארץ, אגב.

הטור של סגל שהוזכר קודם לכן לא באמת מספיד את האידיאולוגיה בפוליטיקה הישראלית, אלא יותר את זו שבצד השמאלי שלה. "ועכשיו ברצינות", הוא כותב אחרי שסיים את חלקו הסאטירי של הטור, "החידוש המשמעותי ביותר של מערכת הבחירות תשע"ג הוא התרסקות השמאל. אין צורך להמתין לסגירת הקלפיות כדי לחתום על הממצא ההיסטורי הזה [...] רוב מפלגותיו בורחות מכל תיוג שמאלני [...] כך שאפילו אם יקרה נס והגוש ישיג 61 מנדטים בבחירות, לא יהיה לשמאל רוב חוסם. קשה לראות את הרב שי פירון, עליזה לביא וחיליק טרופר מצביעים בעד חלוקת ירושלים. וכידוע, בלי חלוקת ירושלים אין הסדר קבע, אין שלום עם אבו-מאזן ואין שמאל.

"מה בכל זאת נשאר מהשמאל?", כותב סגל בהמשך, "האינסטינקטים. כשאירופה נועצת סכין בגבנו, קשה לו למחוק את החיוך. הוא לא נגמל מההרגל העתיק והמגונה שלו להצטרף למעגל הלינץ' הבינלאומי בממשלות הימין כאן. [...] דיבורים מהסוג הזה הם בדיוק מה שהציבור שונא בשמאל. אפילו החלקים הפחות ימניים שלו מתעבים את התמיכה השמאלנית הפבלובית בצד הערבי והאירופי".

"אחרי 45 שנות כיבוש ביהודה ושומרון, אולי הגיע הזמן לומר בפה מלא", כותבת אורלי גולדקלנג בטור העורך של מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", "לא כל כיבוש הוא קולוניאליזם, ולא כל כובש הוא מושחת [...] המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו עבור שני הצדדים", היא מוסיפה.

תרבות פופולרית

במדור הספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב עינב שיף על הספר "The Wire: Urban Decay and American Television", שיצא ב-2009, אוסף מאמרים העוסק בסדרת הטלוויזיה שנקראה על-ידי המפיצים בישראל "הסמויה". "הספר מרחיב את גבולות השיח המקובל סביב סדרת טלוויזיה לכדי קורפוס תיאורטי שלם", כותב שיף (ובכך לאו דווקא מגלה שהוא מעודכן ביחס שבין האקדמיה לתרבות פופולרית). "[...] אחד האספקטים המרתקים בהקשר הזה הוא הניסיון להכניס את קהל צופי הסדרה לדיון בה, ולא כדי להחניף לטעמו הטוב. אחד המאמרים מסביר שצופי הסדרה הרבה פחות ליברליים מכפי שהיא מעודדת אותם להיות; מאמר אחר חופר בפצע הזה עוד יותר ומסביר באופן מבריק כיצד צופי הסדרה לא באמת מאמינים בדרישה לשינוי מהפכני שעולה ממנה ודבקים בייאוש הקיים. אפילו אחרי מותה לא עושה 'הסמויה' הנחה לאיש".

"הסרט הרביעי בסדרה מ-2011, שזכה להצלחה כלכלית, מוקדש למטרה אחת בלבד: עיצובו של טום קרוז, אז ברגע משבר בקריירה שלו ובחייו הפרטיים, כמכונה קולנועית שאינה ניתנת לעצירה", כותב אורי קליין על הסרט "משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" במדור "סרטי השבוע" (בטלוויזיה) במוסף "גלריה" של "הארץ". "העלילה [...] עוברת מסצינת אקשן ראוותנית אחת לאחרת. הבולטת שבהן היא טיפוסו של קרוז בעזרת כפפות שאיבה סביב המגדל הגבוה ביותר בעולם הממוקם בדובאי (כמעט בכל סרט בסדרה מעורב קרוז בסצינה שמתרחשת בגבהים בלתי אפשריים, אולי בגלל הבדיחות הרבות על גובהו שלו)".

סימנייה

"הרופא הביט אלי והתעלם. הייתי שקופה לגמרי" הוא ציטוט מטקסט שפירסמה הרופאה ד"ר טליה מרק-בנטקור באתר אינטרנט המיועד לרופאים, ושהוקדש לחוויה קשה שעברה מצדו השני של מתרס חדר המיון. רוני לינדר-גנץ כותבת ב"מרקר ויק" על הטור, על הרופאה ועל "היחס המחפיר לחולים במערכת הבריאות הציבורית".

המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ממשיך בפרויקט "הצד האפל של בחירות 2013". "קבלני הלייקים" היא כותרתו הראשית של המוסף: "'7 ימים' חושף את אחורי הקלעים של מלחמות האינטרנט הפרועות בין פוליטיקאים ישראלים: טוקבקיסטים בתשלום שזמינים מסביב לשעון, עסקאות לרכישת אלפי לייקים לעמודי הפייסבוק, שתילת הכפשות נגד יריבים על-ידי משתמשים פיקטיביים – וזו רק ההתחלה".

בכתבת השער של "מוסף הארץ" "חוזר סגן שי פוגלמן לדהיישה", לרגל מלאות 25 שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. "התינוקת שנפלה מהקומה השנייה והובהלה בידיו לעמדת האו"ם, החייל מהפלוגה שהתעלל בעצורים, החיפושים הליליים בבתי התושבים וצלקות הכיבוש במחנה הפליטים ובנפש החיילים. יומן מסע".

ענייני תקשורת

כתבת השער של "מרקר ויק" מוגשת תחת הכותרת הראשית "לשכת התעסוקה של הטייקונים". "חשבים מהאוצר, מפקחים על הבנקים, ראשי רשות ניירות ערך, ממונים על ההגבלים העסקיים וממונים על התקציבים באוצר – כולם עמדו מול הטייקונים בשם האינטרס הציבורי, וכמעט כולם עברו לעבוד אצל אותם טייקונים בדיוק רגע אחרי שפרשו", נכתב בכותרת המשנה על השער לצד שמות של פקידי ציבור שהפכו לאנשי תאגידים: ניר גלעד, משה וידמן, אלי יונס, רוני חזקיהו, אודי ניסן ויוסי בכר. האחרון מוכר בעיקר מהרפורמה הנושאת את שמו ושהיתה קמפיין הדגל של "דה-מרקר" עוד לפני שהיו כאן קמפיינים. איך שגלגל וכו'.

אשר שכטר מראיין במוסף את ג'ושוע בנטון, מנהל מעבדת העיתונות על שם נימן באוניברסיטת הרווארד, תחת הכותרת "יש עתיד לעיתונות – הוא פשוט ייראה אחרת".

כתבת השער של מוסף "כלכליסט", המתורגמת מה"אטלנטיק" ועוסקת באספקטים הדיגיטליים הטכניים של קמפיין הבחירות של אובמה, משעממת למדי, אבל מעלה מאליה הרהורים על הפער העצום בין החדירה האינטרנטית והתחכום האזרחי הדיגיטלי בארה"ב לבין אלו המפגרים הרבה מאחור שבסטרט-אפ ניישן לחופי הים התיכון.

טור הביקורת הטלוויזיונית של ליאת אלקיים במוסף "הארץ" – "מ'אמא ואבא'ז' דרך 'ערים כל הלילה' ועד 'הנורמלי החדש'. שלל התוכניות המתרחקות כמו מאש מהמשפחה הקונבנציונלית בעצם לא מחוללת שום מהפכה. הומואים או חד-הוריות, כולם חייבים לעשות ילדים" – צפוי למדי ולבטח אינו מחולל שום מהפכה, אולם מעורר תהייה: הרי אלקיים עצמה נולדה.

במדור "אזעקת אמת" במוסף "הארץ" מתעד עידו קינן עוד התפתלות אופיינית של יאיר לפיד בלימבו שבין המציאות כפי שהוא חווה אותה לבין זו שמחוץ לקופסת גולגלתו.

מייקל אורן, שגריר ישראל בארה"ב, יכול לרשום וי ביומן: שני עיתונים מפרסמים היום במקביל ראיונות נרחבים איתו במוספיהם השבועיים, כשאחד מהם מקודם ככתבת השער של המוסף. ואולם, מדובר באותו ראיון, שנערך על-ידי אריאל כהנא, והוא מתפרסם ב"דיוקן" של "מקור ראשון" וב"סופשבוע" של "מעריב". ככה זה כששני העיתונים בבעלותו ובאחריותו של אותו אדם – שלמה בן-צבי – ובתקופת דמדומים של העיתונות המודפסת. פעם הסינדיקציה היתה נחלתם של מקומונים בפריפריה, אבל הזמנים משתנים.

"בסוף היום פונה אלי מישהי שנעצה בי מבטים במהלך הקורס", מסיים חנוך דאום את מדורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "'סליחה', היא אומרת, 'אני כבר משתגעת. אולי תגיד לי מאיפה אתה מוכר לי?'. 'לא יודע', אני מושך כתפיים, 'אולי עשינו צבא ביחד?'. 'לא עשיתי צבא', היא משיבה. 'אתה מהטלוויזיה?'. 'האמת שכן', אני משיב באי-רצון, 'השתתפתי ב'כוכב נולד 3'. 'אני לא זוכרת, באמת?'. 'כן, רק באודישנים'. 'מוזר, אני הכי אוהבת את האודישנים, ולא ראיתי אותך'. 'זה היה אודישן קצר', אני משיב, 'צדי העיף אותי מיד'. 'ואללה?', היא משיבה, 'יכול להיות, עכשיו משהו עולה לי. לא משנה', היא ממשיכה בשטף, 'רציתי להגיד לך שיש לך בת מדהימה. היא פשוט הקסימה אותי ב'מחוברים'".

במוסף "סופשבוע" מתפרסם טור של מאיר עוזיאל, שחוזר ל"מעריב" שבע שנים אחרי שעבודתו שם הופסקה. הטור, "שיפודים", היה אחד המזוהים עם העיתון. כתיבתו של עוזיאל לא השתנתה, מי שלא אהב אותה לפני עשרים שנה לא יאהב אותה גם היום.

ב"מעריב" ה"חדש" של שלמה בן-צבי (ושל עורך "סופשבוע" ה"חדש", אורי גליקמן), מתברר, לא מסתפקים בפינת השלולית ומעוניינים בבצה עצמה. הטור של עוזיאל הוותיק זוכה אמנם להפניה מהשער, אולם דחוק בעמ' 52. את מקום הכבוד בפתח המוסף מקבל טורו של שי גולדן, הממחזר בו את הדישה בסיפור חייו, שכבר הוטל על הציבור הישראלי בספר ובסדרת טלוויזיה ("מחוברים", מהפסקה הלפני קודמת). הטור מתפרסם בעיתון לא בפעם הראשונה ולא השנייה, ונראה שחתם בו קבע. גולדן נשא בתפקיד בכיר ביותר, סגן העורך, בתקופה שבה העיתון בשליטתו של נוחי דנקנר ובעריכתו של ניר חפץ עבר תהליך השחתה עיתונאית יוצא דופן. הישארותו ב"מעריב", ועוד בתפקיד ייצוגי כבעל טור מרכזי, היא תעודת עניות למי שמתיימרים לכונן את "מעריב" מחדש כעיתון (ומלמדת משהו גם על רגש הנחיתות שלהם).

חגי סגל, בטורו ב"מקור ראשון" שהוזכר כאן קודם לכן, קורא להכבדת ידה של הצנזורה הצבאית ומלין על כך שנעשתה "ליברלית". "רק הבוקר פירסמתי מאמר נגד תופעת הזיגזג בפוליטיקה", כותב סגל באותו טור דברים שאמר לציפי לבני בדו-שיח דמיוני שבמסגרתו היא מזמינה אותו להצטרף לרשימתה. "אז מחר תכתוב מאמר בעד תופעת הפרגמטיזם", עונה לו לבני. "הקוראים ישחטו אותי". "עזוב, אנחנו כבר מתחילים לארגן את מסיבת העיתונאים". "נשארו עוד עיתונאים בישראל?". "נשארו צלמים".