אזרחים בדרום הארץ צופים בנעשה ברצועת עזה, אתמול (צילום: צפריר אביוב)
השליש הרביעי
עורכי העיתונים ודאי שברו אתמול את הראש ביחס לעיצוב השער. מה תהיה הכותרת הראשית? האם חמשת החיילים ההרוגים, האם עשרות האזרחים הפלסטינים ההרוגים, ואולי חדשות הנוגעות להפסקת האש?
ב"ישראל היום" וב"הארץ" הבחירה ברורה. שני שלישים משער "ישראל היום" מוקדשים לחמשת ההרוגים, תחת הכותרת התיכוניסטית "הגבורה והשכול". בכותרת המשנה מצוין כי ארבעה מחמשת הנופלים נהרגו מאש כוחותינו, כי הם "חולצו על-ידי חבריהם תחת אש כבדה", וכי שניים מהם "למדו בישיבת מרכז-הרב". השליש התחתון מוכתר בכותרת "גובר הלחץ להפסקת אש", ובכותרת המשנה מוזכר כי "42 פלסטינים נהרגו, זעם בעולם".
ב"הארץ", לעומת זאת, שני השלישים העליונים של השער מוקדשים להרג בג'באליה, שגם בעיתון זה נכרך בתגובות העולם עם הכותרת הראשית "כ-40 הרוגים מירי צה"ל על בית-ספר בג'באליה; לחץ בינלאומי להפסקת אש". כותרת המשנה דנה כולה בהפסקת האש, ורק בסופה מוזכרים חללי צה"ל: "נשיא מצרים מובארכ פירסם את הצעתו להפסקת הלחימה, שבמרכזה הצבת כוח בינלאומי שימנע הברחות נשק לחמאס, והזמין את ישראל לשיחות בנושא. הקבינט ידון היום בהרחבת המבצע. ארה"ב קראה להפסקת אש מיידית. אובמה שבר את שתיקתו: אני מודאג מאוד מהפגיעה באזרחים. חמישה חיילים נהרגו בתוך יממה ברצועה, מהם ארבעה מאש צה"ל". השליש התחתון של העמוד מוקדש לשלוש הפניות קטנות (לידיעות על התפתחויות בפרשת רצח רוז פיזם, פטירתה של השחקנית גילי בן-אוזיליו וזכייתה של ארקיע במכרז להטסת כוחות שלום להאיטי) ולהפניה גדולה שכותרתה: "בתוך יממה נהרגו חמישה חיילים, ארבעה מהם מאש צה"ל". גם כותרת המשנה אינה מספרת על הגבורה והשכול, על היותם של שניים מההרוגים מישיבת מרכז-הרב או על העובדה שחילוץ הגופות בוצע תחת אש כבדה.
הלווייתו של דגן וורטמן, שנהרג במלחמה בעזה, אתמול בהר הרצל בירושלים (צילום: יוסי זמיר)
"מעריב" נמצא אי-שם בין "הארץ" ל"ישראל היום", כשהוא מקדיש את החצי העליון של השער לאירוע בג'באליה, עם כותרת עניינית ומאוד לא טבלואידית: "42 פלסטינים נהרגו בירי על בית-ספר של אונר"א. ישראל: זה היה בסיס של חמאס". השליש האמצעי של הדף מיוחד לכותרת בעניין עתיד המלחמה: "הקבינט יכריע: האם להעמיק את הפעולה". חללי צה"ל מוזכרים רק בסטריפ בתחתית הדף, המביא את תמונות החללים ללא שום כיתוב מלווה.
ב"ידיעות אחרונות" בנו, כך נראה, שער הפוך מזה של "מעריב": סטריפ זהה המודפס בראש הדף (ובו הכיתוב: "נהרגו בעזה"), שליש אמצעי המוקדש לידיעה כי "ראשי חמאס מסתתרים בבית-החולים של עזה" (ידיעה שכנראה דחפה החוצה את הידיעה על 42 ההרוגים הפלסטינים בג'באליה), ושליש תחתון המוקדש לעתיד המלחמה תחת הכותרת "מאמץ להפסקת אש". מדוע כתבתי "כך נראה"? משום שבפועל נדחקות כל ההפניות שהזכרתי לחציו התחתון של עמוד השער, ואילו חציו העליון מוקדש לקידום מכירות של המוסף "7 ימים", שבו יתפרסם ביום שישי ראיון של יאיר לפיד עם תמי ארד, אשתו של הנווט החטוף רון ארד.
אין מלחמה נקייה מטעויות
בעיתונות הישראלית מתייחסים לאירוע בג'באליה בעיקר מנקודת מבט אינסטרומנטלית: כיצד ישפיע על המשך המבצע ועל דעת הקהל העולמית. כך, לדוגמה, בעלי הטורים ב"ישראל היום" (חמי שלו ונחמן שי), כך מאמר המערכת של "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים בטור פרשנות ב"הארץ" שתקריות כאלו היו צפויות; כחלק מלקחי מלחמת לבנון, צה"ל משתמש באש כבדה במיוחד כדי להימנע ככל האפשר מאבידות בקרב חיילי צה"ל. "עד לתקרית בג'באליה התקבלו האזרחים ההרוגים בעזה כמעט בשוויון נפש בזירה הבינלאומית", הם כותבים, ומכוונים, כנראה, למדינאים, ולא לאזרחים שיצאו להפגנות ברחבי העולם או לתקשורת העולמית שעוינת את ישראל בסיקורה את מלחמת עזה.
הפגנה נגד המלחמה בעזה, אתמול ברמאללה (צילום: עיסאם רימאווי)
ב"ישראל היום" רק דן מרגלית מביע צער על הרג האזרחים ("יש צידוק מה, אבל לא נחמה בכך שהמוות נגרם בטעות ולא בזדון"), ומציע דרך לשפר את ההתמודדות עם מה שהוא מכנה טעות בלתי נמנעת ("אין מלחמה נקייה מטעויות"): הגברת פיזור הכרוזים הקוראים לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות. מרגלית אינו מתייחס לעובדה שלאזרחים אין לאן להימלט, או לעובדה שבית-הספר של אונר"א היה, לטענת אונר"א, מקום מפלט שכזה. מצד שני, מרגלית יכול לטעון שהפלסטינים יכולים להרחיק מהם בכוח את אנשי חמאס. ברם, ספק אם כרוזי נייר יניעו אותם לכך. ארי שביט קורא ב"הארץ" להזרמת עשרות מיליוני דולרים לבתי-חולים ברצועה, אולם אינו מתמודד עם השאלה כיצד יחולקו הכספים, כיצד יובטח שיקנו בהם ציוד רפואי ולא נשק, וכיצד יובטח שהעזתים יקדישו אותם לטיפול באזרחים ולא בהחזרה לכשירות של לוחמי חמאס.
בשורה התחתונה, רק "הארץ", ופחות מכך "מעריב", ממסגרים את ההרג בבית-הספר כאירוע קשה ומבליטים את העובדה כי נפגעו אזרחים תמימים ("בית-הספר הפך לבית-קברות" ב"מעריב", "מקלט הפליטים נהפך למלכודת מוות" ב"הארץ"). ב"הארץ", שמקדיש לעניין את העמוד הפותח, זהו קו סיקור ידוע (במיוחד כשחתומה עליו עמירה הס); ב"מעריב" ניתן לתלות זאת בעובדה שהוא העיתון היחיד שיש לו כתב בעזה. ב"ישראל היום" אין כמעט דיווח חדשותי על המקרה, וב"ידיעות אחרונות" מסקרים אותו בצורה יבשה ולא רגשנית, כאילו היו "הארץ" של פעם.
אז מה הלאה
העניין המהותי שהכתבים והפרשנים עוסקים בו היום הוא עתיד המבצע, הרחבתו או סיומו, על רקע התגובות הבינלאומיות ובמיוחד האירוע בג'באליה.
כאמור, ב"ישראל היום" טוען המאמר הפותח, של חמי שלו, כי הפצצת בית-הספר בג'באליה לא תביא לעצירת הלחימה, בניגוד למה שקרה אחרי אירוע כפר-כנא, שעצר את מבצע "ענבי זעם". שלו תולה זאת ב"תגובה מהירה ויעילה של דובר צה"ל אמש על כך שהפגז של צה"ל נורה בתגובה לירי מרגמות של החמאס", וב"מעמדו המעורער של החמאס בקהילה הבינלאומית". "לממשלה ולצה"ל נותרו ככל הנראה כמה ימים, אולי עוד שבוע, כדי להשלים את המשימה שנטלו על עצמם", הוא מסכם. "שאלה נפרדת היא אם הם יודעים מה לעשות עם הזמן שלמרות הכל עדיין עומד לרשותם". יעקב עמידרור ממשיך להיות סמן ימני וקורא בעמ' 5 לכיבוש מלא של הרצועה תוך מוכנות לשלוט בה לאורך זמן. אחרת, הוא כותב, המבצע לא ישיג אף מטרה שהיא. בעמ' 22 מובא טור של יוסי ביילין, הקורא להפסקת אש מיידית.
כוחות צה"ל ברצועת עזה, אתמול (צילום: מתן חכימי, דובר צה"ל)
ב"הארץ" כותבים עמוס הראל, אבי יששכרוף, ברק רביד ואנשיל פפר כי הלחץ הבינלאומי להפסקת המלחמה גובר, גם מצד ארצות-הברית, אולם בידיעה אחרת נכתב בכותרת, "תחת לחץ בינלאומי להפסיק המבצע, הקבינט ידון בהרחבתו". אלוף בן מתעכב במיוחד על המפנה בארצות-הברית, תחת הכותרת "כרטיס צהוב מאובמה", אולם קובע כי המבצע כנראה יימשך, אולי עד לכיבוש מלא של הרצועה. "שאלת הברחות הנשק מסתמנת כעת כנקודה הקריטית, המעכבת כעת את גיבוש ההסכם", כותבים הראל ויששכרוף.
ב"מעריב" מתפרסם טור של עפר שלח על השער והמשכו בכפולה הפותחת, תחת הכותרת "כך תתקבל ההכרעה". שלח, בדרך כלל הבהיר בין הפרשנים בעיתונות המודפסת, מגיש טור נפתל ומפותל. ייתכן שכך הוא מנסה להדגים את תורף טענתו, כי הדרך שבה תתקבל ההכרעה לגבי המשך המבצע או סיומו היא נפתלת ומפותלת, רווית אינטרסים פוליטיים: "וכך תיפול ההכרעה. אם היא תהיה להמשיך במהלך הצבאי, זה יהיה מה שברק ואשכנזי לא ששים לו (ושר הביטחון ידע לנמק זאת היטב בשבועות הקודמים), ולבני לא מתחייבת לו, ובלי המחויבות שרמון תובע למיטוט החמאס עד הסוף, ואלוהים יודע מה אולמרט יחשוב. ככה נופלות החלטות ומתגלגלים מהלכים צבאיים בישראל, מששת הימים 1967 ועד חנוכה 2007". זוהי גישה לא אופיינית, שכן רוב הכותבים על העניין דווקא מציינים לשבח את הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה ואת הדרך המשופרת שבה מתקבלות החלטות.
ושוב איתכם
ריבוי וגיוון הדעות בעיתונות העברית נמשך גם היום, לקוראי "מעריב", או למי שקורא את העיתונים כולם. "הארץ" מציג עמדה מונוליטית למדי, אם כי גמישה יותר מזו של "ישראל היום". עליית מדרגה אצל עמירה הס, שמפרסמת היום במדור דעות של "הארץ" טור שבו היא מתוודה כי היא שמחה שהוריה מתו לפני שראו את סבל הפלסטינים בעזה, שאותו היא משווה לשואה (אמנם בלא להגיד את השם המפורש). כמו כן היא טוענת כי אהוד ברק, ציפי לבני ומזכיר הממשלה משקרים כשהם אומרים ש"אין לנו דבר נגד העם הפלסטיני" ושאין משבר הומניטרי בעזה.
ענייני תקשורת
מסך הערפל, שלא לומר חומת הברזל, שהציבו דובר צה"ל והצנזורה הצבאית (וכמה מהכתבים והפרשנים ביוזמתם הם), הוא אחת מהסוגיות החשובות של המלחמה הנוכחית, שדנו בה, דנים בה ועוד ידונו בה. היום ב"הארץ" כותב אבי יששכרוף: "סיקור הלחימה ברצועת עזה הולך והופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. מצד אחד, צה"ל מונע לעת עתה כניסה של כתבים לאזורי הקרבות, דבר אשר גורם לתקשורת להישען על דיווחים חלקיים שמגיעים מהחיילים בחזית. מצד שני, גם הכתבים הפלסטינים המתגוררים בעזה נמנעים מלצאת מבתיהם או מהבניינים מהם הם משדרים. גם הניסיון להבין מהו מספר ההרוגים הפלסטינים בהתקפות, כמה מהם היו אזרחים וכמה חמושים של החמאס, נתקל בערפל כבד ובבלבול גדול".
כתבים זרים משדרים מהצד הישראלי של הגבול עם עזה, אתמול (צילום: פלאש 90)
קריקטורה של ערן וולקובסקי בחלק ב' של "הארץ" ממחישה היטב את המתח המיותר שעיכוב והסתרה של מידע גורמים: נראית בו אשה כוססת ציפורניים ומפוחדת מול מכשיר טלוויזיה, שאומרת לבעלה העומד לצדה: "הכתב הזה החליף מעיל, זה נראה לא טוב".