שר הביטחון אהוד ברק בוחן נשק איראני שנתפס על-ידי חיל הים, אתמול בנמל אשדוד (צילום: אסף רביץ, משרד הביטחון)
מחשבה אחת ודברים אחדים
"מחשבה משפטית אחידה" היא כותרת טור של יובל אלבשן במדור הדעות של "מעריב". אלבשן מעיד על עצמו בפתח הטור כי חשש לכתוב אותו, פחד מ"גורם רב-עוצמה" שיתנכל לו, אבל כתב בכל זאת. "אני מודה שגם אני מבוהל מכל המלחמה שהתפתחה סביב תוכנית שר המשפטים לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה [...] בגלל האופן שבו מנוהלת המערכה נגד התוכנית, ובעיקר מ'המחשבה האחידה' שהוא מגלה. לדעתי, הסכנה שקיימת ב'מחשבה אחידה' כזו גדולה מזו שלכאורה קיימת בתוכנית הפיצול המדוברת".
השיח הציבורי בסוגיה, כותב אלבשן, "מגלה תופעה מדאיגה: מבין כל בכירי עולם המשפט, השופטים בדימוס, הפרקליטים לשעבר ועורכי-הדין שמתראיינים תחת כל עץ רענן בנוגע לכל סוגיה הכי שטותית במשפט הישראלי, אין ולו תומך אחד בתוכנית. זה מעורר תהייה". לדעת אלבשן, הפתרון לתהייה הזו הוא הפחד שהוא כותב עליו בפתח טורו: האליטה המשפטית כולה פוחדת, הוא כותב, שאם יביע מי מחבריה דעה בעד הפיצול, יתנכלו לו.
העיתונות מעניקה לנו אחידות מחשבתית מפוצלת בסוגיית הפיצול: משמאל, ב"הארץ" (למשל במאמר המערכת היום), חושדים באביגדור ליברמן שהוא שדוחף לפיצול סמכויות היועץ בשל התיק הפלילי שמרחף מעליו, ואילו מימין, ב"מעריב" (למשל בן כספית), חושדים באהוד ברק במניעת הפיצול בשל התיק הפלילי שכביכול היה צריך להיות מרחף מעליו.
ועוד בעניין אחידות מחשבתית: דווקא "הארץ" מפרסם היום טור של ישראל הראל, "למי ההגמוניה", שכותב: "כשבוחנים את זהות רוב רובם של מתנגדי הפיצול, ובמיוחד את מובילי מסע הצלב נגד נאמן, מתברר שנציגי המחנה שבבחירות עבר בקושי את אחוז החסימה הם המנהלים את המערכה האגרסיבית כדי להמשיך ולקיים בידם, באמצעות המערכת המשפטית שבה יש להם השפעה רבה, את ההגמוניה הפורמלית שאבדה להם".
האם מאמר המערכת, המודפס באותו עמוד וקובע כי פיצול סמכויות היועץ הוא "מרכיב חיוני של המשפט, שבלעדיו לא תהיה תקומה לדמוקרטיה הישראלית", שייך למיעוט מחנה המתנגדים, או לרובו?
הזקן הצרפתי של אלי פימשטיין
מעשי הרצח שמיוחסים לדמיאן קרליק כל-כך מחרידים, שהם פותחים פתח לכל מיני שדים רדומים למחצה להתעורר ולמתוח את איבריהם המסואבים – בציבור, אצל נבחרי הציבור, ומשם לעיתונות. מיד עם התפרסם דבר הרצח של בני משפחת אושרנקו ציינו כל העיתונים את מוצאם הרוסי של הנרצחים והעלו השערות בדבר הקשר בינו ובין הרצח המזעזע. רוב העיתונאים לא בדו את הדברים מלבם, אלא נסמכו על שוטרים ומומחים למיניהם שהצהירו כי מדובר ב"שיטות של מאפיה רוסית". המהדרין צימצמו עוד את האפשרויות ונקבו בקווקז כארץ המוצא של הרוצחים ("על ההכפשה הזאת הם צריכים לשלם ביוקר", אומר טיפוס מפוקפק למרעיו בקריקטורה של ערן וולקובסקי שהתפרסמה אתמול ב"הארץ" תחת הכותרת "ובינתיים בקווקז").
ביום שלישי, עם התרת פרסום שמו של קרליק כחשוד ברצח השישה, שוב התפרסמו בכל העיתונים אמירות בקשר למוצא רוסי, הפעם של קרליק, והועלו תהיות הנוגעות לחוק השבות. כך, למשל, ב"ידיעות אחרונות", בידיעה החתומה על-ידי איתמר אייכנר, טובה צימוקי ויונתן גולן, תחת הכותרת "איך נתנו לו לעלות", נכתב כי "הפרשה חשפה פִּרצה מדאיגה באופן שבו מטפלת מדינת ישראל במתן אשרות עלייה ליהודים או לזכאי חוק השבות, מבלי שהיא בודקת לעומק את עברם". הדברים נכתבו אחרי שהתגלה כי לקרליק עבר פלילי ברוסיה, וכי בקשת הסגרה מצד השלטונות הרוסיים, בעוון שוד, תלויה ועומדת נגדו בישראל.
בחלוף השעות עלו והיתמרו האדים במוחם של כמה אנשי ציבור, עד שהתגבשו לכלל חומרים מוצקים של תאוות דם וגזענות. אתמול בבוקר הביאו העיתונים את דבריהם, והעיתונאים גינו אותם כיאה. "מסורת רעה של הכפשה קולקטיבית", העירה כותרת טורו של דן מרגלית ב"ישראל היום". "מנהג חדש-ישן בא למדינה: האופנה העכשווית היא להאשים ציבור גדול בגלל עוונם של יחידים", כתב מרגלית, והזכיר את הכפשת "כל המתגוררים ממזרח לקו הירוק, ובעיקר עולים דתיים מארצות-הברית", בעקבות פרשת טייטל, ואת הכפשת העולים מרוסיה כולם באשמת קרליק.
מרגלית נקב בשמו של הרב יצחק פרץ מש"ס, שאמר על העלייה מרוסיה כי "זו עלייה של גויים, ובשל כך עלה מפלס מעשי הרצח בישראל. נשכח מהרב פרץ שכל המוציא דיבה כאילו שופך דמים". נשכח מהרב פרץ גם שמפלס מעשי הרצח דווקא בירידה מאז שנות התשעים.
אתמול ב"ידיעות אחרונות" התייחס חנוך דאום גם הוא לדברי הבלע של הרב פרץ, וכתב את הדברים הפשוטים והנכונים כל-כך: "יש בין העולים מרוסיה גם רוצחים אלימים, אבל העובדה שהם רוסים או גויים אינה רלבנטית למעשי הזוועה שלהם, כשם שהזקן הצרפתי של אלי פימשטיין, אשר עד כמה שזכור לי לא היה רוסי, או המוצא המזרחי של אמא טליבאן, עוד אחת שלא הגיעה מרוסיה, אינם רלבנטיים למעשי הזוועה שלהם".
דאום הוסיף וכתב דברים נכוחים, נכוחים עוד יותר על רקע ההצהרות הגזעניות האחרונות של יו"ר ש"ס אלי ישי (שמפליא בחודשים האחרונים בהצהרות קיצוניות שעולות אפילו על אלו של המושחת בניזרי או המלעלע זאב): "העניין הוא שדווקא ממי שהמפלגה שהקים הנפיקה כמות מרהיבה של אסירים בפועל [...] היה ניתן לצפות למעט צניעות, לפחות כשמדובר על הכתמת מגזרים שלמים בגלל מעשיהם של בודדים.
"פושעים הם מגזר בפני עצמו. מגזר של אנשים רעי לב [...] אנשים שחושבים שהכל מגיע להם. שמותר להם לגנוב, להרביץ, ליטול שוחד, לקחת נפש. האנשים הללו, ולא משנה אם הם גרים בבקתה בשבות-רחל, בדירה בראשון-לציון או בהר-נוף ליד הרב עובדיה יוסף, הם אנשים רעים שחייבים לקבל עונשים קשים ולהיות מנודים מהזירה הציבורית. האנשים הללו הם האחראים הבלעדיים למעשיהם. רוצח משפחת אושרנקו לא ייצג את העלייה הרוסית בליל שבת, אלא את נפשו המושחתת, כשם שפרץ, להבדיל, לא ייצג את כל רבני הערים בדברי ההבל שלו, אלא את עצמו בלבד". היום כותבת נרי ליבנה ב"הארץ" דברים דומים ("לנסקי היה יהודי").
אף שהדמיון בין שני העיתונים מוכיח שב"מעריב" קוראים באדיקות את "ידיעות אחרונות", את הטקסט של דאום הם פיספסו. לא רק שבעיתון לא הופיעו אתמול ידיעה או טור המגנים את ההצהרות הגזעניות נגד העולים מרוסיה (כמו שהופיעו בשלושת העיתונים האחרים), ב"מעריב" הגדילו לעשות וציטטו ללא שום ביקורת הצהרה גזענית מפי "בכיר בארגון נתיב" ("רק אם הכנסת תשנה את חוק השבות, נוכל להפסיק להעלות לארץ את הפושעים האלה. יהודי לא היה מבצע רצח כזה, לרוסי יש פחות ערך לחיי אדם"), ואף העלו אותה לכותרת המשנה.
באופן אירוני, דווקא הרקע הגזעני להצהרה ש"מעריב" מצטט בהתלהבות כזו, באמתלה של מניעת פשעים, הוא זה שמאפשר עלייה ארצה של פושעים. לפי הדיווחים ביומיים האחרונים בעיתונות, הסיבה לקלות היחסית (קלות? אולי. מדי יום משתנים ומתעדכנים הדיווחים בעניין) של חדירת גורמים פליליים ארצה היא דווקא יסוד הגזע שבחוק השבות. הווה אומר: משום שחוק השבות עצמו בוחן אנשים על בסיס גזעם, הוא מקל (כנראה) על הגירתם ארצה של פושעים. ובמשפט אחד: חוק יהודי הקובע אפליה על בסיס גזע יוצר מציאות קרימינלית שגוררת בתורה האשמות יהודיות גזעניות נגד "הגויים".
במדור הדעות של "מעריב" מחזיר רוביק רוזנטל את הפרופורציות הנכונות: "קרליק זה לא הסיפור", הוא כותב. המקרים האחרונים של אלימות מזעזעת – אסף גולדרינג, רוני רון, מייקל פישר, דמיאן קרליק, ג'ק טייטל – "אינם חלק מסצינת פשע ומהעולם התחתון", אלא מעשים מזוויעים ורנדומליים של אנשים פרטיים. עונש מוות לא היה מונע אותם. לא בטוח שהמשטרה היתה יכולה למנוע אותם. "כשאני רואה את קרליק אני חש פלצות ומצפה שהאיש יבצע בעצמו את גזר דינו ויתאבד. כשאני רואה את פרצופיהם של המולנרים, הרוזנשטיינים, האברג'ילים והאבוטבולים חוטפים עוד ועוד שנים בכלא, הלב מתרחב. קחו אותם מאיתנו. הם סכנה אסטרטגית לחברה הישראלית".
רוצח או חשוד ברצח?
"ה'חגיגה' של הסרת צווי איסור הפרסום זימנה לנו יומיים של דיווחים תקשורתיים עמוסים לעייפה", כתבה שלשום נעמה כרמי בבלוג שלה. "הם דורשים תזכורת חשובה לגבי חזקת החפות, אך בעיקר התייחסות מהותית לכך שגם לחשודים ברצח – ואפילו לעבריינים מורשעים! – יש עדיין זכויות והן ראויות להגנה. הן טייטל הן קרליק נעצרו כחשודים ברצח. טייטל תואר ביותר מדי דיווחים כ'רוצח'. אפילו ב'עין השביעית', היכן שאמורים לבקר את התקשורת, כשלו בכך: בכיתוב שמתחת לתמונות הם מתארים את 'הוריו של הרוצח' ואת 'הרוצח'. חזקת החפות קובעת כי כל אדם הוא בבחינת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו מעל לכל ספק סביר. הוכחה כזאת מתבצעת בבית-המשפט, לא בתקשורת. גם אם החשוד הודה במעשה (במקרה הזה גם הודאה במשהו שכנראה לא ביצע)".
כרמי מעלה נקודה נכונה. התלבטתי לפני שכתבתי "רוצח" על יעקב טייטל, והחלטתי להשתמש בכל זאת בתואר המרשיע. אני גורס שהרשעה של בית-משפט אינה הקריטריון היחיד לחזקת החפות. עם כל הכבוד לשלטון החוק, החוק אינו ניצב לבדו בעולם, וכל עוד איני מובא לפני שופט, עומדים לצדי שיקול דעתי והגיוני ("קומון-סנס", באנגלית) כשופטים, ואם משהו מריח כמו ***, נשמע כמו *** ומרגיש כמו ***, אין סיבה לאכול ממנו כדי להיות בטוחים (אגב, הודאה אינה ראיה חזקה כל-כך, אבל בשני המקרים האמורים הובאו לפני הציבור ראיות רבות ומוצקות).
יש ערך מוסרי בהתקוממות מול מעשי עוול, שעומד מול הערך המוסרי שבאיפוק טרם חריצת דין. נדמה לי שבמקרה טייטל האחד גבר על משנהו. אני עדיין חושב כך, אבל לא משוכנע. אם היו לנו טוקבקים באתר הייתי יכול לקרוא לדיון בעניין, אבל אין. אתמול התחילו אנשי המחשב לעבוד על זה, נקווה שיסיימו במהרה.
ועוד על טייטל, אשפינוזה ונתן זאדה
אחת הכתבות במוסף "סופשבוע" של "מעריב", המקודמת גם בקונטרס החדשות, עוסקת בהטלת ספק בתוצאות החקירה המשטרתית בעניינו של הרוצח עדן נתן-זאדה, שטבח בערבים בשפרעם. "גילויים חדשים מעלים את האפשרות כי המחבל היהודי, עדן נתן-זאדה, מבצע הפיגוע באוטובוס בשפרעם לפני ארבע שנים, נעזר במשתפי פעולה. משפחות הקורבנות דורשות מפרקליט המדינה לפתוח מחדש את תיק החקירה". ליאת שלזינגר חתומה על התחקיר.
כותרת הכתבה על שער המוסף היא "ג'ק טייטל לא לבד". בעמ' 13 של קונטרס החדשות מדווח כי טייטל "וחברו ושכנו ביישוב שבות-רחל, יוסף אשפינוזה, הובאו אתמול לבית-משפט השלום בפתח-תקווה, שם הוארך מעצרם בשבעה ימים". פרקליטו של טייטל מצוטט כאומר, "אני מאמין שלא יצליחו לקשור את מרשי לחשדות המיוחסים לו". פרקליטו של אשפינוזה אומר דברים דומים.
קארין בי
הכותרת הראשית של כל העיתונים מוקדשת לתפיסת אוניית הנשק האיראני בלב ים על-ידי ישראל. כל העיתונים, למעט "הארץ". שם אוניית הנשק נדחקת לכותרת השנייה בחשיבותה, והכותרת הראשית נותרת קודש לציטוט מדבריו של "נשיא העליון בדימוס מאיר שמגר ל'הארץ'" בסוגיית פיצול סמכויות היועץ ("פרקליט המדינה הוא לא קצין בצבא שצריך לעמוד דום").
בטבלואידים ההתרגשות רבה. שבעת העמודים הראשונים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מוקדשים לעניין. ב"ישראל היום" מגדילים לעשות עם 11 עמודים. לפי הכותרת שמוקדשת לספינה על שער "הארץ", "השייטת פשטה על ספינה שהובילה עשרות מכולות נשק לחיזבאללה". בשערי העיתונים האחרים הכותרות מספרות על "אלפי הרקטות שלא ישוגרו לישראל" ("ישראל היום"), על "משלוח ענק של נשק איראני" ("מעריב") ועל "אלפי רקטות ופגזים לחודש של לחימה" ("ידיעות אחרונות").
ב"ידיעות אחרונות" הפרשנים שופעים מחמאות: "אחרי שנים שבהן התחכום, העורמה והמקוריות היו בעיקר בצד השני, מתאושש המודיעין הישראלי בעימות עם חזית הרשע מצפון. לצדו פועלים ראשי ממשלות כמו שרון, אולמרט ונתניהו, שלא חוששים לתת חבל ארוך מאוד לפעולות חשאיות ולהשלכות המבצעיות הרועמות שלהן" (רונן ברגמן). "מודיעין מושלם, פשיטה מהירה, הפתעה מוחלטת: ככה בדיוק נראה אתמול המבצע של חיל היום" (יוסי יהושוע). ב"מעריב" שופך עפר שלח מים קרים כשהוא כותב כי תפיסה כזו בטלה בשישים מול ארסנל הנשק של החיזבאללה וחמאס.
בעמוד הדעות של "הארץ" כותב גדעון לוי טור תגובה על הפרסומים מוקדם יותר השבוע שעסקו בטילים החדשים של חמאס, אולם יכול להיות שהוא היה מוכן לכתוב את הטור הזה עצמו גם על תפיסת אוניית הנשק אתמול. "אחת לכמה שבועות צריך להטיל אימה, אחת לכמה חודשים צריך לפזר איומים ואחת לשנה שנתיים צריך לצאת לעוד מלחמה קטנה. שיתוף פעולה עיוור ונרצע בין מערכת הביטחון לבין התקשורת מבטיח עוד סיבוב. כך אפשר להתנער קצת מאשמות גולדסטון, כך אפשר שוב להתפלש במה שאנחנו אוהבים יותר מכל: להתקרבן, להרגיש מאוימים ולהתאחד כביכול נוכח הסכנה החיצונית הגדולה כביכול שבפתח".
בכל העיתונים מנתחים הפרשנים את ההיבט המדיני של התפיסה, אבל מצליחים לספק זוויות שונות. כך למשל כותרת ההפניה משער "ישראל היום" לטורו של דן מרגלית היא "גולדסטון, אתה ראית את זה?", ואילו כותרת טור הפרשנות של עמוס הראל ואבי יששכרוף בעמ' 2 של "הארץ" היא "פעולה צבאית ליירוט הדיאלוג של המערב עם איראן".
שתי חידות כלכליות
בבלוג "ביי סייד מטריקס" שואל אורי רונן כמה שווים היום 150 מיליון דולר. רונן מצביע על כך שבעוד שב"כלכליסט" ציטטו כלשונה את ההצהרה של עידן עופר (הבעלים של החברה-לישראל ושל צים, הנתונה בחובות ענק) במסיבת עיתונאים, ולפיה משפחת עופר תזרים 150 מיליון דולר לצים, הרי שיורם גביזון ב"דה-מרקר" טרח ובדק כי אם משקללים את הנתונים שאינם מפורטים בהודעה לעיתונות, מגלים שמשפחת עופר תשלם פחות ממחצית הסכום הזה.
מנגד מצביעה קוראת נאמנה של סקירת העיתונות על כך שרק "כלכליסט" מעלה את שאלת מיליארד הדולר: "בוא נבדוק מה קרה ב-3 חודשים שקדמו להודעתה [של אפריקה-ישראל] על כוונתה להגיעה להסדר, זוהי התקופה בה אפשר לבטל עסקאות בטענת העדפת נושים; החברה בתקופה זו פרעה למעלה ממיליארד שקל ניירות ערך מסחריים. לכל מי שמתעסק בכלכלה, תלכו ותבדקו מי הם אותם גורמים שקיבלו את אותם מיליארד שקלים באותם חודשים שקדמו לסוף אוגוסט. תבדקו באותה הזדמנות גם את עמדתם לגבי ההסדר".
הציטוט הוא של גיא גיסין, נציג בעלי האג"ח של אפריקה-ישראל מסדרה ט', האופוזיציה להסדר שקולה נבלע, ויש אומרים הושתק, בעיתונות שסיקרה את הסדר החוב בין לבייב למשקיעים המוסדיים.
ידיעת תקשורת אחת
ראיון עם רינו צרור, שיתפרסם מחר, כנראה, במוסף "הארץ", זמין כבר כעת ברשת ("החבר שנפל, הערוץ שבגד, החלום שנגוז, הווידוי הפוליטי. רינו צרור נפתח", אסתי אהרונוביץ').