ראש הממשלה בנימין נתניהו (משמאל), בפגישה בשבוע שעבר עם הגולש שחר צוברי (צילום: משה מילנר, לע"מ)

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית של "הארץ": "סעודיה וארה"ב לוחצות על אסד לוותר על הריבונות בחוות שבעא". הכותרת הראשית של "ישראל היום" משקפת גם היא יחס חיובי למדינת ישראל מצד סעודיה: "סעודיה תאפשר למטוסי ישראל לתקוף באיראן". "ישראל היום" מצטט את ה"סאנדיי טיימס", מקור ידוע (ומפוקפק?) לחדשות מודיעין על ישראל. לפי "ישראל היום", "העיתון הלונדוני מצטט את מאיר דגן, שהבטיח לראש הממשלה כי הסעודים יעצמו עין ממטוסי חיל האוויר שיטוסו מעל שטחם כדי לתקוף את אתרי הגרעין האיראני". אתר "הארץ" מביא היום הכחשה לדברים.

"ידיעות אחרונות" מדפיס היום על השער כותרת ראשית מהסוג הפחות שכיח: חשיפה עיתונאית של פרשיית שחיתות לכאורה. אמנם החשיפה עצמה אינה באמת עיתונאית: מדובר בחקירה של הרשות לניירות ערך שהעיתון מדווח עליה, אבל בכל זאת – לא עוד כותרת פוליטית שהיא מחזור של חדשות ישנות או פרשיית פלילים סנסציונית.

במה העניין? כותרת המשנה של הכתבה (צח שפיצן, אמיר זוהר ועידן דורפמן) בכפולה הפותחת של העיתון: "ב-11 בינואר השנה זינקה לפתע מניית ישראמקו ב-19%. רק שעות ארוכות מאוחר יותר דיווחה החברה למשקיעים כי בקידוח ישנן 'אינדיקציות ראשוניות' למציאת גז – ומי שהחזיק מניות הרוויח הון. רשות ניירות ערך נכנסה לתמונה. נבדקת מעורבותם של ח"כ חיים כץ ושל שני בכירים מעולם הכדורגל". מי הוא ח"כ כץ? חבר הליכוד, יו"ר ועדת העבודה, הרווחה והבריאות וחבר בוועדת הכספים, לשעבר בכיר בוועד עובדי התעשייה האווירית. מי הם אנשי הכדורגל? מדוע שמותיהם אינם נחשפים? על כך לא נכתב בידיעה.

מי הם הבעלים של חברת ישראמקו? קובי מימון וחיים צוף (אחזקה של 28% מהמניות). בכמה עלתה המניה? 1,100%. שלושת השותפים האחרים בקידוח: דלק של יצחק תשובה, נובל-אנרג'י האמריקאית ודור-גז שבשליטת דודי ויסמן ושרגא בירן.

וב"מעריב": מחדשים את הקמפיין של העיתון בעד שלילת זכויות מאסירים בטחוניים המוחזקים בישראל וחברים בתנועת החמאס, כקלף מיקוח לדרישה להיטיב את תנאיו של החייל החטוף גלעד שליט. כבר כתבנו כאן בעבר על הקמפיין הזה של "מעריב", ורק נזכיר את תגובתו של השר לבטחון פנים דאז, אבי דיכטר ל"מעריב" בדצמבר 2008: "מדינת ישראל היא מדינת חוק ולא ארגון טרור. ישראל פועלת על-פי הסכמים בינלאומיים שהיא חתומה עליהם, ואינה ארגון טרור שיכול לפעול ככל העולה על רוחו". היום כותב שוב בן כספית בעד נטילת זכויות מאסירים, עד למינימום הנדרש באמנת ז'נווה, אולם הפעם יש לו טיעון שקשה להתעלם ממנו: זה הגיוני יותר מלאסור על הכנסת פסטה לעזה.

הקמפיין החדש של "דה-מרקר"

כותרת הגג על שער "דה-מרקר" שואלת שאלה מתגרה: "מה הם מסתירים?". מתחת לה מודפסות תמונותיהם של חברי-הכנסת סופה לנדבר, סילבן שלום, משה יעלון, יובל שטייניץ, סטס מיסז'ניקוב, מתן וילנאי, לאה נס, מאיר פרוש ויצחק כהן. כותרת המשנה מסבירה: "תשעה שרים וסגני שרים לא הגישו הצהרות על הונם, בניגוד לכללים שקבעה הממשלה".

ביום שישי הקדיש העיתון לנושא את כפולת העמודים 8–9. כותרת טור הפרשנות של צבי זרחיה היתה, לא פחות ולא יותר, "לגרש הביתה את המתנגדים": "לח"כים לא נוח עם הצעות החוק לחשיפת הונם, שיביאו להיגיינה ציבורית, משום שהן יאפשרו לציבור לעקוב ולגלות אם אחד מנבחריו התעשר במהלך תקופת הכהונה; ובמקביל, אם בתקופת הכהונה טיפל בעניינים המשפיעים על הונו, ואם לאחר פרישתו הוא נקלט היטב בחברות הקשורות בהונו". היום מקודם העניין לכפולה הפותחת. תירוציהם (או הסבריהם?) של הח"כים שלא הגישו הצהרת הון מובלטים בראש הכפולה. ידיעה מיוחדת מוקדשת לשר המשפטים יעקב נאמן: "בניגוד לכללי האתיקה: שר המשפטים נאמן מחזיק במניות של חברת השקעות".

"דה-מרקר" כבר השיק בעבר קמפיינים שהכתובת שלהם היתה בכנסת. לפני שלוש שנים יצא העיתון נגד "תנאי הפרישה השערורייתיים של הח"כים" (צירוף מקרים: הח"כ חיים כץ כיכב גם אז).

תזמורת בצורת

הכותרת הראשית של המוסף "ממון": "מרד ראשי הערים". כותרת המשנה: "מרכז השלטון המקומי קורא לתושבים לא לשלם את היטל הבצורת בחשבונות המים: 'זו פשוט עוד דרך לגבות מס ולעשוק את הישראלים'. מספר ראשי רשויות מצהירים כי פשוט לא יגבו את המס מתושביהם. האוצר בתגובה: 'הם רק רוצים יותר כסף לעצמם'". באותו מוסף מדווח דני שדה על "מגעים לדחיית הטלת המע"מ על שירותי התיירות" (אגב, האם בעמ' 11 של המוסף מודפסת בגדול תמונה מצוירת של אדם המאונן באמצעות ארנב ענק?).

במדור הדעות של "מעריב" כותב אביב לביא על "מלחמת המים שמתנהלת סביב היטל הבצורת", שהיא "תמצית של הכשלים המערכתיים, הפופוליזם הפוליטי והיסוד החזק ביותר בתרבות השלטון הישראלית, ואולי בתרבות הישראלית בכלל – ההתנערות מאחריות". לביא אינו מתייחס לידיעה של "ידיעות אחרונות", אבל תומך במס החדש ומתנגד לכך שהוא מוזרם לאוצר ולא חזרה למשק המים.

ב"דה-מרקר" כותב צבי זרחיה: "בכנסת ובמשרד האוצר נערכים לדרמות ולעימותים מול סיעות הקואליציה וחברי-כנסת מהליכוד בימים הקרובים, עד הצבעתה של ועדת הכספים של הכנסת מחרתיים על תקציב המדינה וחוק ההסדרים במשק". לפי זרחיה: "לפי המסתמן כעת, נתניהו לא יוותר בעניין הורדת המסים בשנה הבאה, והכדור יתגלגל לשר האוצר, יובל שטייניץ, העומד על הרגליים האחוריות ומתעקש להטיל מע"מ על פירות וירקות [...] השאלה היא מי ימצמץ ראשון כדי להגיע לפשרה בעניין מע"מ הירקות והפירות: נתניהו, שטייניץ או ישי? מה שבטוח הוא שלאחר אישור התקציב, כל אחד מהם יתייצב מול מצלמות הטלוויזיה ויכריז על נצחונו. נתניהו יאמר: 'בתוך זמן קצר הממשלה בראשותי אישרה תקציב לשנתיים'; שטייניץ יכריז: 'התקציב יוביל את המשק לצמיחה'; ישי יקרא: 'אני דאגתי לשכבות החלשות'. בסיכומו של דבר – הם יכריזו, והציבור ישלם".

מאמר המערכת של "הארץ" מוכתר בכותרת "הונאת הציבור". השקרן, לפי "הארץ", הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שדגל בהורדת מסים וכעת מעלה אותם. יובל דרור המחיש את העניין באופן משכנע יותר בבלוג שלו, בחודש שעבר.

עוד כמה ענייני כלכלה

חוק בנק ישראל החדש יאושר, "לאחר 11 שנות דיונים". "דה-מרקר" מקדיש לעניין שהסעיר את העיתון פעמים כה רבות ידיעה קצרה בעמ' 7. דווקא "כלכליסט" פותח איתו את הכותרת הראשית.

העלילה – סוף-סוף – מתחילה להסתבך. ברנרד מיידוף – הו, איזו הפתעה! – לא גנב לבדו מיליארדים רבים כל-כך. החשדות הראשונים ב"כלכליסט" וב"דה-מרקר".

בטור הפותח של "ממון" מתייחס סבר פלוצקר לנאום שנשא ראש הממשלה ושר-העל לאסטרטגיה כלכלית בנימין נתניהו בפורום קיסריה, נאום שעסק בתלאות הביורוקרטיות בדרך לסגירת מרפסת, תלאות שהן, לפי נתניהו (אליבא דפלוצקר), "אחת המצוקות הקשות של האזרח הישראלי כיום". פלוצקר קורע את הנאום לגזרים, טוען כי חוקי הבנייה והתכנון בארץ הם מהמתקדמים בעולם, וקובע: "בניגוד מעשי לתיאוריית המרפסות של נתניהו, הנושאים המטרידים והמפחידים בקיץ 2009 את המשפחה הישראלית הממוצעת הם המיתון, האבטלה, הפסדי הפנסיה, מכת ההתייקרויות, המסים החדשים, האלימות ורמת החינוך".

לא צריך פיס בחיים

"אתם לא יכולים לקחת בחזרה פרסים מהזוכים", אומרים שני ברנשים למוכרת בדוכן מפעל הפיס בקריקטורה של עמוס בידרמן המתפרסמת היום בעמוד הדעות של "הארץ". על שער "הארץ" כותרת ידיעה של מיה סלע: "ביטול פרס ספיר: רוב הסופרים מסרבים להגיש מחדש את מועמדותם". נורית גרץ, אחת המועמדות ומי שהגיעה ל"גמר" וקיבלה 25 אלף שקל שאותם יהיה עליה להחזיר, אומרת לסלע: "לא ראיתי דיון על ספרות שבו הספרות כל-כך לא קיימת. אין שום התייחסות לזה שמדובר בספרות ולא בקרב על בקבוקים ריקים. הבוץ שנזרק עף גם עלינו ללא כל צדק. אנחנו נענשים באופן מעליב ביותר, כמעט מכפיש". אולי הגיע הזמן לשקול מחדש את מעורבותו של מפעל המדיח להימורים בפרס ספרותי?

התמוגגות מונרכית

הכתבה הפותחת של מוסף "24 שעות" מוקדשת לנער הירדני חוסיין, בן 15, בנו של שליט ירדן ומי שמונה על-ידיו כעת ליורש העצר. סמדר פרי מביאה על פני כפולת עמודים מעט פרטי רכילות על הנער, הסבר על חוקי המלוכה של ירדן ומה שנראה כקומוניקט יחצני מבית היוצר של בית המלוכה. הערך העיתונאי דל הקלוריות של הכתבה מוסבר לכאורה על-ידי פרי עצמה, המקדישה פסקה לתיאור המגבלות הצנזוריאליות הדרקוניות המוטלות על סיקור עיתונאי של משפחת המונרך. ובכלל, קריאת הטקסט כולו מעלה בחילה קלה, אולי בגלל המסע בזמן שהוא מעביר את הקורא בו, אל תקופות אפלות שבהן מספר מוגבל של אנשים בודדים שכונו "מלכים", "קיסרים", "צארים" וכדומה שלטו באופן גחמני בגורלותיהם של רוב שאר בני-האדם.

כדי לנסות לשקם את ההרגשה הטובה, כדאי לקרוא את הטור המנחם של יואב פרומר במדור הדעות של "מעריב". הטור עוסק בהפיכה הצבאית בהונדורס: "כמה מהדמוקרטיות המצליחות ביותר היו שותפות לאותו מסלול אבולוציוני שהחל בדיקטטורה צבאית והסתיים בדמוקרטיה ליברלית: דרום-קוריאה, טייוואן, ארגנטינה וצ'ילה בין רשימה ארוכה ביותר של מדינות כושלות ששוקמו, התפתחו ולבסוף פרחו".

שני ציטוטים

"כהן מוציא תחת ידיו ספרות טיסה, תרתי משמע. 'הזלזול בז'אנר הזה מצחיק אותי. איפה עובר הגבול הדק בין טיסה או לא? עירית לינור היא טיסה? יאיר לפיד הוא טיסה?', הוא שואל. 'מבחינתי כולם נכללים בספרות הקלה. רוצים לקרוא לזה ספרות טיסה? שיהיה. אני לא אהיה מועמד לפרס ספיר, אבל אני מוכר יותר מהם'" (מתוך כתבה של כרמית ספיר-ויץ ב"מעריב", על זיו כהן, מחבר הספרים "נגמר העוף (אבל הקוסקוס גם טעים)" ו"נגמר הקוסקוס (אבל גם הדג טעים)", והבעלים של הוצאת סלע, שאותה הקים לאחר שכל ההוצאות האחרות דחו את ספריו, העוסקים בקורותיהם הקלילות של דיילי אוויר).

"חברת פלסן מקיבוץ סאסא, שנהפכה לזכיינית סדרתית במכרזי המיגון לכלי הרכב של צבא ארה"ב, דיווחה על זכיית עתק נוספת במכרז של 300 מיליון דולר למיגון משאיות למלחמה באפגניסטן. בראיון נדיר לתקשורת אומר מייסד פלסן, המנכ"ל וחבר הקיבוץ דני זיו, כי מיגון כלי רכב צבאיים היה בשנים האחרונות לסטנדרט בצבאות העולם, ועל כן הוא אינו מודאג מסיומם האפשרי של העימותים בעיראק ובאפגניסטן" (מתוך כתבה של עמירם כהן ב"דה-מרקר" על חברת פלסן מקיבוץ סאסא).

ענייני תקשורת

כותרת ב"דה-מרקר": "למכירה ב-250 אלף דולר: גישה נוחה לפקידי ממשל, חברי קונגרס ועיתונאים של 'וושינגטון פוסט'". כותרת המשנה לידיעה "מאת סוכנויות הידיעות": "כך שווקה סדרת סעודות שערכה מנכ"לית 'וושינגטון פוסט', קתרין ויימאות, שגרמה לבכירי העיתון מבוכה קשה. סעודה בודדת תומחרה ב-25 אלף דולר. העורך בפועל מרקוס ברוצ'לי: 'אני מזועזע'". ויימאות היא גם המו"לית של העיתון. בכירים בעיתון מסבירים כי המבוכה נגרמה בשל "מנהלי שיווק נמרצים מדי". כמו שקורה בדרך כלל באירועים כאלה, לא ברור אם אנשי השיווק הנמרצים מדי חטאו לאמת וליושר ונידבו עיתונאים ישרים למעשים נכלוליים, או שמדובר בנמרצות נאיבית שחשפה את הנכלוליות שהיתה קיימת ממילא וטויחה היטב.

המודעה המודפסת היום ב"מעריב", ומהללת את המקומון התל-אביבי של העיתון שעקף את מתחריו בסקר החשיפה TGI, אינה נדרשת למשחק מלים או סלוגן מתחכם, אלא צועקת באותיות ענק את המסר הבוטה העומד בבסיס התחרות המסחרית בין העיתונים, תחרות שאין לה כלום עם עיתונאות: "שלנו גדול יותר".

ילדים, להיכן נעלם מופע המחווה של אריק איינשטיין מהעיתונים שאינם "ישראל היום"?