זום-אין, זום-אאוט

ראיתם פעם ספינה גדולה חגה על צירה? גוף כבד ומגושם חורש חריש בראי שקוף ונוזלי. שערי העיתונים היום לעומת אלה של אתמול, ואלה של אתמול לעומת אלה של שלשום, וכך אחורה עד לתחילת השבוע והיום שלפני תקרית האש על סיפון המאבי-מרמרה – השערים הללו אינם דומים כלל לספינה כבדה הסבה על צירה, אלא יותר לנערת גומי המתאמנת לקראת סיבוב הופעות בערי החוף.

כך באות והולכות וצצות וחולפות ומתנגשות זו בזו קריאות שבר והידד ודרישות לוועדת חקירה ונפנופי דגלים והעמדה של הממונים אל הקיר וחלוקת צל"שים. כל הדרך מ"ישראל תסכים לוועדת חקירה בינלאומית" (הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אתמול) ועד ל"גיבורי השייטת" (הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום).

למראה השערים האלה מפתה לחשוב כי העיתונות אשמה בחטא היחיד שכמעט כל הפרשנים בכל העיתונים (למעט "ישראל היום") מדביקים להנהגה הנוכחית שלנו: זגזגנות כרונית. אבל למעשה רוב העיתונים שומרים, רוב הזמן, כל אחד לעצמו, על קו עקבי למדי. מה שמשתנה הוא מיקוד המשקפת שדרכה הם מדווחים על המציאות: חייל בודד חמוש ברובה צבע מול עשרות פנאטים אוחזים במוטות ברזל, או צי ספינות מלחמה ועליו חיילי קומנדו מאומנים המכתרים משט של ספינות אזרחיות.

אם מסובבים את מחוון המשקפת לזום-אאוט רואים כיצד "משט מחאה פלסטיני ב-1988 נוטרל בחשאיות ובדממה. 22 שנים אחר-כך, משט דומה הפך לקטסטרופה רעשנית וגלויה" (הפניה לכתבה הראשית של מוסף "ישראל שישבת"; נעמה לנסקי וליאור אסטליין). אם ממקדים את המשקפת רואים את "גיבורי השייטת" (הראשית של "ידיעות", אחת הכותרות על שער "מעריב") ש"נלחמו כמו אריות" (הראשית של "מעריב", ציטוט של הרמטכ"ל), וכן: לפי "תחקיר השייטת: שלושה לוחמים נחטפו בזמן הפשיטה לבטן האונייה" (הראשית של "הארץ").

אם רואים לא רק את מה שקרה על הספינה, אלא גם את מה שיקרה בים כולו, מבחינים כי "בתמורה לגלגל ההצלה שזרק לו הנשיא אובמה, נאלץ נתניהו להסכים לבחון מחדש את הסגר על עזה ולשקול מעורבות בינלאומית באכיפתו, כמו גם בחקירת הפעולה" (כותרת המשנה לראשית של "השבוע" של "הארץ"), וב"מעריב": "נתניהו נכנע ללחץ: הקלות בסגר הימי על חמאס ועזה". וב"ישראל היום" (שם נתניהו לא נכנע ללחץ, אלא "שוקל הקלות") הכותרת הראשית היא "הספינה האירית תילקח לאשדוד" (הרייצ'ל-קורי, שנמצאת בדרכה לעזה).

זרימת הזמן במקצוע העיתונאות מחייבת בדרך כלל מעבר מזום-אאוט לזום-אין, ומשם למהלך משולב, פנימה והחוצה. תקופת הזמן הראשונה היא כשפרטי האירוע אינם ידועים, ידועים באופן מעורפל בלבד או אסורים לפרסום. אז מנסה העיתונות לבנות את סיפור המסגרת, להתקין את התרנים שעליהם יימתחו אחר-כך מפרשי הפרשנות והקריאות להקים או לא להקים ועדת חקירה.

(חנוך מרמרי עמד כאן הבוקר על המגמה החדשה שמכתיב הקצב הרצחני הנוכחי של התקשורת: "האדיטוריאליסט, זה שאמור היה לשקול ולהציע דרכי פעולה על בסיס המידע ההולך ומתאסף, הופך גם הוא לאקדוחן המתמחה בהקפצת בקבוקי בירה. האבסורד הוא כזה, שבעוד כתב החדשות עדיין שוקד על איסוף מידע ואימותו, האדיטוריאליסט כבר מפרסם את פסיקתו").

אחר-כך מתחילה העדשה להתקרב, אל התמונה מצטרפים עוד ועוד קווים ופרטים, מי שנדמה כהיפי מגודל שיער הוא בעצם אסלאמיסט מגודל זקן, מה שהיה מצור הוא בעצם סגר ואולי רק הצעה לסדר. היום, יום שישי, מציעות הכותרות הראשיות ומציעים עמודי החדשות שלב נוסף במיקוד העדשה, ואילו המוספים מביאים לנו את פרי עמלם של הכתבים והפרשנים בני-המזל שניתנה להם הזדמנות לכלכל את מלותיהם כמה ימים והם מנסים כעת לפרוש תמונה פנורמית של המשט, מירושלים ועד איסטנבול.

כך על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מחלקים את הסיקור לשניים: "מה שלא הולך במוח" ("בכל מה שקשור בדרג העליון אין דבר שלא השתבש. איך, מתי, למה ומה הלאה") ו"הולך בכוח" ("היחידים שתיפקדו בצורה מעולה הם לוחמי השייטת. ראיונות נרחבים"). "במלים אחרות", מסכמים נחום ברנע ושמעון שיפר את הדין-וחשבון שלהם על פרשת המשט, "מרמרה או לא מרמרה, האם יש כאן על מי לסמוך?". מהדו"ח עולה כי לא.

אם כן, לא בגלל פטריוטיות עיוורת או צינית (ולפחות לא רק) נראים שערי העיתונים היום כאילו נכבשו במבצע, הפעם מוצלח, של שייטת 13, אלא משום שהפרטים והקווים שנוספים היום לתמונת הזום-אין הם של מה שאירע על סיפון המרמרה בסוף מאי, והם באים מכיוונו של דובר צה"ל, שבאיחור מה החל לעבוד במרץ.

בחזית ההסברה

האיחור הזה של דובר צה"ל, ושל מערך ההסברה של מדינת ישראל בכלל, שרבות דובר בו, זוכה למקום של אי-כבוד גם בעיתוני שישי. "הכישלון של אבי בניהו" היא כותרת טורה של איילה צורף בכפולה הפותחת של "דה-מרקר": "דובר צה"ל חשב שהאינטרנט יחכה לו ושבפייסבוק ימתינו עד שיפיץ את החומר התיעודי מהמרמרה. אך במקום גרסת ישראל, ראה העולם את הסיפור דרך עיניים טורקיות".

ואילו יאיר לפיד מקדיש טור שלילי ביותר לשר ההסברה יולי אדלשטיין ולהסברה הממשלתית (שהפקיד העומד בראשה היה עד לא מזמן עורך המוסף שבו כותב לפיד). "החמצנו את ההזדמנות להסביר את הצד שלנו מפני שחובבנים אינם מבינים שאין דבר חשוב יותר בטלוויזיה מאשר התזמון", מתומצת הטור שלו על השער הראשי של "ידיעות".

"וזה לא שהוא לא מבין שהתקשורת היא שדה הקרב האמיתי", מגזימה לילך ויסמן כשהיא כותבת על נתניהו ב"גלובס". "עם כניסתו לתפקידו בקדנציה הראשונה, המציא נתניהו את 'אגף ההסברה' במשרד ראש הממשלה. אחרי דו"ח וינוגרד קיבל האגף שדרוג והפך את העומד בראשו ל'ראש מערך ההסברה הלאומי' של ישראל, והקנה לו שכר של מנכ"ל משרד ממשלתי, 34 אלף שקל בחודש, נהג ומזכירות. כיום מונה מערך ההסברה המנופח במשרד ראש הממשלה, האחראי על ניהול האסטרטגיה התקשורתית של המדינה, כעשרה יועצים ועוזרים. אלא שרף היכולות שלו מסתכם בלהוציא לתקשורת ברכה מצולמת של ראש הממשלה לנבחרת הכדורסל".

לילך אחרת, לילך סיגן, מדגימה ב"גלובס" בחדא מחתא את כשל ההסברה הישראלי ואת קהות החושים של העיתונות הישראלית. הטיעונים המעגליים בטורים כמו זה צריכים להיעטף בפח מגולוון ולהיזרק על צוררינו.

"הבעיה היא לא בשיווק אלא במוצר", אמר לא מזמן רונן ברגמן על חזית ההסברה הישראלית. האם אכן התקשורת היא שדה הקרב האמיתי? "כל הגורמים ממשיכים לשמור על דיפלומטיות, במיוחד עכשיו, אך בין השורות אפשר להבין: כשהדרג המדיני והדרג המבצעי לא ערוכים מראש לתוצאה, גם כל ההסברה שבעולם לא תעזור" (לי-אור אברבך ב"גלובס").

"כך ניבא ז'אן לוק גודאר את המחדל הימי של ישראל", נכתב באחת הכותרות על שער "תרבות מעריב". "לפחות בסרט שלו, התמונות לא מטושטשות". ההפניה מובילה לביקורת קולנוע של מאיר שניצר, אחד הדעתנים השמאלנים האחרונים ב"מעריב", על הסרט "פילם סוציאליזם" של גודאר, שהוקרן לאחרונה בהקרנת בכורה בקאן, ומציג משט פלסטיני שמסתיים בהיתקלות מדממת: "גודאר לא הפך לחוזה עתידות, הוא פשוט השתמש בחומר מצולם שתיעד משט קודם אל עבר עזה, שנערך לפני כמה שנים. צילומי המשט הזה נחתכים פעם אחר פעם אל הסצינה הנודעת של מדרגות אודסה, אל הטבח שערכו חיילי הצאר באזרחי העיר שהגיעו בהמוניהם להריע למלחי הפוטיומקין".

חרם

"סוגרים עלינו?" היא הכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב". "הנורבגים מאיימים, האיטלקים מכריזים ובאנגליה מפגינים. האם ישראל עומדת בפני סכנת חרם כלכלי עולמי?". אז מה? עומדת או לא עומדת? קונה האזרח את העיתון, מדפדף לעמ' 6, קורא בכותרת המשנה: "בשטח זה נראה קצת אחרת: מאחורי ההצהרות והאיומים עומדים ארגונים קיקיוניים, המסחר לא נפגע – ועם טורקיה היחסים בכלל פורחים". נו, אפשר לחזור לישון – רגע – "אבל יש מי שמזהיר: הכל עומד להשתנות" (רותם סלע). כותרת הכתבה בעמ' 10: "יש תחליף לאנטליה" ("מעריב" מציע: הריביירה הצרפתית. כן, כן. תוכלו לממן זאת מהבונוס).

"אלביס קוסטלו הוא אמן חושב ומקורי, אחד הטובים שאנגליה ייצרה ב-50 השנים האחרונות", כותב בריאן אינו בטור ב"7 לילות" המוקדש להסבר "מדוע החרם רק ילך ויתגבר". "למיטב ידיעתי, הוא לא היה מעורב במיוחד בעניינים פוליטיים במהלך הקריירה שלו, כך שהחלטתו להצטרף לחרם התרבותי נראית לי חשובה במיוחד. הוא לא אחד החשודים המיידיים".

"מעולם לא היו לי ספקות לגבי הגעה לכאן", אומר הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה בתשובה לשאלה של יעל נעמני, המראיינת אותו למוסף "7 לילות". "יש ישראלים שלא אוהבים את מה שאני אומר, וזה נורמלי לגמרי, אבל חרם תרבותי הוא דבר מטופש, כי ישראל היא לא מדינה ימנית קיצונית – זו חברה מורכבת, ויש בה אנשים שכן נאבקים לשנות את המצב. לכן, להעניש את כלל הישראלים זו בעיני טעות גדולה".

"ההסתבכות של ישראל במשט לעזה הכניסה לסחרור את מערכת היחסים בינה לבין הטורקים – שהחליטו להחזיר את השגריר ואיימו בהפסקת היחסים הדיפלומטיים. יהיו שיגידו, 'נו, אז מה?'. אבל מתברר שלא כדאי לישראל לוותר מהר כל-כך על השכנה הידידותית, שיכולה לספק לכלכלה המקומית הכנסות של מיליארדי שקלים", כותבת אורה קורן ב"דה-מרקר".

"השבוע, על גבול המים הטריטוריאליים של עזה", מספיד יואב קרני ב"גלובס", "הגיעה אל קִצה לא רק הברית הטורקית-ישראלית, אלא גם תקופת ההכחשה וההטעיה העצמית של פוליטיקאים, של דיפלומטים, של עיתונאים, של אקדמאים, של אנשי עסקים, של סוכני נסיעות ושל מורי דרך בישראל. ההכחשה הזו נמשכה מאז סתיו 2002, כאשר מפלגה ניאו-אסלאמיסטית עלתה לשלטון בטורקיה. היו לה ביטויים גם בעיתון הזה, אם כי לא בעמוד הזה ממש".

זום-אאוט-אאוט

"ישבתי השבוע בהרצאה של פרופ' דן בן-דוד מאוניברסיטת תל אביב ומרכז טאוב והתחשק לי למות", כותב שאול אמסטרדמסקי בפתח המוסף "כלכליסט". פרופ' בן-דוד הוא האליל התורן של עיתוני הכלכלה, או לפחות של הרועשים מביניהם, ותחזיותיו השחורות מתלבשות ככפפה על העידן המפוכח שעיתונים אלה נקלעו אליו לאחר המשבר הכלכלי הגדול.

"הנתונים של בן-דוד מהממים, גם אם אינם חדשים", כותב אמסטרדמסקי. "בריחת המוחות מתרחבת, שיעור אי-התעסוקה במגזר החרדי גדל, הישגי מערכת החינוך מידרדרים". במוסף המתחרה, "מרקר ויק", פורש גיא רולניק תמונה קודרת לא פחות וארוכה הרבה יותר, הנשענת גם היא ברובה על נתונים של בן-דוד, אמנם בהבדל אחד לפחות מהטור ב"כלכליסט" – אי-אפשר להאשים את החרדים, קובע רולניק.

בעשור האחרון נמצאת ישראל במקום הנמוך ביותר בכמעט כל המבחנים הבינלאומיים הבוחנים את רמת החינוך במדינות המפותחות, כותב רולניק. "מסך העשן והביטחון המדיני הכבד שיושב על מדינת ישראל הוא שמאפשר לחבורת ההון ושלטון, שממילא כבר אי-אפשר להבחין בין חלקיה, להמשיך ולשדוד את עתידה של מדינת ישראל", הוא כותב.

למה הכוונה? "האמת היא שרבים מההישגים של ישראל שבהם אנחנו משתבחים כבר אינם רלבנטיים כשבוחנים את מה שצפוי להיות כאן בעוד 10 או 20 שנה [...] הסביבה התחרותית שבה פועל המשק הישראלי השתנתה באופן דרמטי בעשור האחרון [...] נכון, יש מדינות בעלות שחיתות רבה יותר, עם פערים גדולים יותר בחברה ועם מערכת חינוך מדורדרת – אבל בפני אף אחת מהן לא עומד האתגר הביטחוני העומד מול ישראל".

ואולי יש תקווה? כשנהג המונית ממליץ לך על מניות, זה הזמן לצאת מהבורסה, אומרת החוכמה העממית (שהיא, בתורה, אמורה להיות נחלתם של נהגי מוניות, והנה לנו כשל שוק). אם כך, כשהניסיון לצייר תמונת מצב של אפוקליפסה עכשיו מגיע גם לשולי העיתונות המקומית, ייתכן שהמצב בכל זאת לא לגמרי אבוד.

הנה על שער "ידיעות בת-ים" מצולמים ילדים, פניהם מפוקסלות כנדרש, מצולמים מאחורי גדר רשת בחצר אחורית של בית-ספר. "בנגקוק הקטנה", קוראת הכותרת הראשית, לא פחות, וכותרת המשנה מהדהדת באיום: "המקום: חצרות בתי-ספר בבת-ים. הזמן: אחה"צ. הפעילות: תלמידים בני 10 מעשנים גראס, בת 15 מוכרת את גופה תמורת עשרות שקלים, סוחר הסמים הוא רק בן 16".

סדום ועמורה? בכתבה (כפולת עמודים, 26–27, מאת שי אלבלינג) מובאות עדויות של ילדים ונערים – אפילו לא עדות ראייה של הכתב – כי הם שותים אלכוהול. סמים, זנות, אלימות, התעללות בבעלי חיים – כל אלה מובאים כציטוטים עקיפים ממקורות לא ברורים, וחלקם כסיפורי ילדים המסופרים לכתב. מה ראה במו עיניו? ילדים מעשנים סיגריה.

הנה כאן אני יכול לדווח כי גם לפני 20 שנה ילדים עישנו סיגריות ושלחו ידיים, וגם אז התעללו בחתולים. לפחות אחד מאותם ילדים היה אחר-כך ללוחם בשייטת 13. ומי יודע, אולי אחד מהם היה לגיאולוג, והוא מיטלטל כעת על סיפונה של אסדת גז (יש דבר כזה?) מול חופי חדרה, מחזיק בידו מבחנה ורוקד את ההולה-הופ.

מעצמת גז

רכבת, גז, כלבי שמירה. יש לא מעט מלים טעונות בשפה העברית עבור מי שחי בשישים ומשהו השנים האחרונות. וככל שהשנים עוברות, מטענן הופך היסטורי ומתאדה ומתחלף שוב במטען עכשווי מחודש: הרכבת היא הרכבת הקלה שלעולם לא תבוא, כלבי השמירה הם אלה שלא נובחים על השחיתות שאיפשרה את המחדל, והגז הוא העושר החדש שלא אנחנו נהנה ממנו.

חברת נובל-אנרג'י דיווחה אתמול כי יש הסתברות גבוהה לכך שבשטחים שבהם היא מחפשת גז בים התיכון, לחופי ישראל, יימצאו מאגרים בנפח של 1.5 טריליון מ"ק. "המזל של תשובה מכה שנית. שלישית", נכתב בכותרת על שער "עסקים".

ב"דה-מרקר", מתחת לכותרת הראשית "האי-ודאות הוסרה: ישראל מעצמת גז" ("שר התשתיות עוזי לנדאו מברך מסין"), מודפסת כותרת משנה, שבחציה השני נכתב: "ישראל תהפוך למדינה עשירה באוצרות טבע, אך האזרחים ייהנו מכך באופן מוגבל. הסיבה: רוב ההכנסות יזרמו לשני כיסים: של יצחק תשובה ונובל-אנרג'י האמריקאית".

"על הקשר בין הגז לרכבת הקלה בתל-אביב" היא כותרת הטור של סמי פרץ בעמ' 4 ב"דה-מרקר": "נשאלת השאלה אם מדינת ישראל מכרה למספר מצומצם של טייקונים וחברות עסקיות את כל פוטנציאל האנרגיה שלה, תמורת נזיד עדשים. שהרי תגליות הגז האלה, בשווי עשרות מיליארדי דולרים, היו יכולות לממן את פרויקטי התשתית הגדולים של ישראל – רכבות כבישים והתפלה – ועוד היה נשאר עודף כדי להשקיע במערכת החינוך הכושלת".

תגלית הגז דוחקת לשולי שער "דה-מרקר" את מה שהיה יכול להיות אולי הכותרת הראשית: תחקיר של שוקי שדה על מיזם נדל"ן ירושלמי מפוקפק: "גיבורי הולילנד שוב נפגשים" היא כותרת הגג; "בצד אחד ניצב הקבלן משה סטולר, שהסתבך לאחרונה בחשד כי הוציא במרמה שתי דירות מאהובתו לשעבר. בצד השני עומד שוב אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים לשעבר, שמתערב לטובת יזמי נדל"ן. ובאמצע, גם הפעם, נמצא עו"ד אורי מסר, שמפעיל את קשריו בחלונות הגבוהים. התוצאה: חמישה מגדלים על רכס בשכונת הגבעה-הצרפתית בירושלים, ויזמים שנהנים מהיתרי בנייה למרות התנגדות התושבים ומהטבות של מיליוני שקלים. נשמע מוכר?".

"ראיון – יצחק תשובה רוצה לעזור למדינה", נכתב בכותרת הגג בעמודים 4–5 של "עסקים": "ישראל הופכת למעצמת אנרגיה – ולאיש על השלטר קוראים יצחק תשובה [...] על החגיגה מעיבה רק דרישת המדינה לתגמולים מוגדלים", נכתב בכותרת המשנה לראיון (יהודה שרוני), שהכותרת שלו היא ציטוט של הרצל, כלומר של תשובה: "עם הגז נוכל לבנות מדינה לתפארת". שנאמר, ברוח ובגז נפדה אותך, ארצנו.

"מובן שהסרט אינו אומר שום דבר רציני באמת על רקבונה של השיטה הקפיטליסטית ועל מקומה המשחית של הכלכלה במציאות העכשווית", כותב אורי קליין על הסרט "הבנק" במדור "סרטים בטלוויזיה" במוסף "גלריה", "אך מאחר שלא מצפים מהסרט לאמירה שכזאת, אי-אפשר לבוא אליו בטענות. עם ארמין-מילר שטאל כרשע העיקרי".

רגע של שירה

"הגיע הזמן שנקשיב לשירת העיתונות. במיטבה היא טובה יותר מרוב הספרות", מסתיימת הנקודה הרביעית במדור "החמישייה" של מנחם בן ב"תרבות מעריב", ואילו הנקודה החמישית נפתחת כך: "גל מסוכן ואידיוטי של הסתייגות מפירות התחיל בכל מיני מדורי דיאטה".

ענייני תקשורת

המוסף "תרבות" של "מעריב" לא נכנע לרוח הבינוניות הדוחה שמשרה התחרות המסחרית בין העיתונים, ומונה את הקורא האלקטרוני של "ידיעות אחרונות" ברשימת "אנשי השבוע" בכפולה הפותחת של המוסף.

"הכסף הגדול מאמריקה יפגע באיכות הדרמות הישראליות?", שואל ב"7 לילות" נבו זיו את חגי לוי, יוצר סדרת הדרמה המוערכת ובעלת הקונספט הייחודי "בטיפול", שנמכרה לערוצי טלוויזיה בעולם והפכה את לוי, כפי שניתן להבין מהכתבה, לאדם עשיר. "ככל שיש יותר צופים וכסף יותר גדול", עונה לוי, "ככה ההתפתחות של הטלוויזיה יורדת. אתה לא יכול לבוא לערוץ מסחרי ולהגיד, 'אני עושה מה שאני רוצה, גם אם זה אומר שני אחוזי רייטינג'. במקום זה אתה צריך לעשות 'חטופים', אתה צריך לעשות 'רמזור', דברים שמדברים בחוקים של ערוץ מסחרי".

"מעטים, מעטים מאוד, ציפו שהמשט לעזה יסתיים כפי שהסתיים", כותב רענן שקד ב"7 לילות", "אבל מעטים אף יותר היו שותפים להלם נוסף באותו יום ממש: הראל סלוצקי ועופר דומינגז, כך פורסם, מגישי 'תוכנית הבוקר של ישראל' ברדיו תל-אביב, הוחתמו על חוזה לארבע שנים שהוערך, מטעם רדיו תל-אביב עצמו, בכ-3 מיליון שקל. קודם כל, וואו. שנית, שאפו. שלישית, סליחה, מי אלה לכל הרוחות?".

באותו עמוד ב"7 לילות" מתפרסם טור של אתגר קרת, שבאופן מפתיע מתברר כווידוי כן ביותר על הדרך שבה הפך למכונת יחצנות. באותו ראיון עם חגי לוי ב"7 לילות" הוא אומר: "בסופו של דבר, אנשים שעושים את הטלוויזיה המסחרית יגיעו לשמים ויצטרכו להגיד לעצמם בכנות אם הם גאים במה שעשו בחיים".