טיימס סקוור, ניו-יורק, שלשום בלילה (צילום: cubro, רשיון cc)
ט טל טלי טליבאן
צהובון הסופרמרקטים ה"נשיונל אינקוויירר" פירסם טענות בדבר רומן מחוץ לנישואים שהיה לנשיא ארצות-הברית ברק אובמה עם ורה בייקר, מתמחה צעירה שעבדה במטה הבחירות שלו. אבל העיתונים בישראל מתרכזים כולם לא בוושינגטון אלא בניו-יורק, שם נמצאה ופורקה אתמול ללא פגע מכונית תופת בטיימס סקוור, הכיכר המרכזית במנהטן.
"סוכל נסיון פיגוע בניו-יורק; מכונית תופת נוטרלה בלב טיימס סקוור" היא הכותרת הראשית של "הארץ". בכותרת המשנה נכתב: "ארגון הטליבאן נטל אחריות, אך מפקד המשטרה המקומית הבהיר: 'אין לכך ראיות'". גם ב"ידיעות אחרונות" אחת הכותרות על השער מובאת בסימן שאלה: "הטליבאן הגיע לניו-יורק?". וב"מעריב" נכתב, מעל לכותרת "הפחד חזר": "מכונית תופת בלב מנהטן אותרה בנס. טליבאן לקח אחריות" (הטענה בדבר "נס" חוזרת ונשנית בדיווחו של "מעריב" על הפרשה).
לעומת העיתונים האחרים, ב"ישראל היום" מייחסים חשיבות יתרה לטענות הטליבאן, ומדפיסים את הכותרת הראשית: "הטליבאן: הגענו למנהטן". האם ל"ישראל היום" מקורות במערות טורה-בורה? ב"אינקוויירר"? או אולי בעיתון שמרבה לבקר את המדיניות השמאלית של ממשל אובמה סבורים שזיהויה של מתקפת הטרור כאסלאמית "טוב ליהודים"?
"אם מדובר בטרור אסלאמי", כותב שמואל רוזנר במדור הדעות של "מעריב", "אפשר כבר לצפות לחידוש הדיון הנוגע לאינטרס האמריקאי בפתרון הסכסוך במזרח התיכון. דיון שישראל חוששת ממנו, ובצדק [...] הפיגועים הגדולים של ספטמבר 2001 הפכו את ישראל [...] למדינה שהאמריקאים זיהו בה גם מידה של שותפות גורל [...] אלא שההיקש האפשרי הזה הוא רק תוצאה אפשרית אחת משתיים. את היפוכו תייצג משוואה מאתגרת בהרבה למקבל ההחלטות הישראלי: זו שלפיה צודקים אלו הגורסים כי המכשולים שמערימה ישראל על תהליך השלום אכן עולים לאמריקאים במחיר דמים".
כיצד ישפיע נסיון הפיגוע על ממשל אובמה עצמו? לפי נדב איל ב"מעריב", "המכונית הממולכדת משלימה שבוע של גיהנום פוליטי, אך פוטנציאל הנזק הפוליטי כתוצאה מפעולות טרור אסלאמי בארצות-הברית הוא רחב בהרבה, בהשוואה לכל הצרות האחרות של הנשיא האמריקאי". הנה ב"ישראל היום" כבר מתפרסם היום מאמר תחת הכותרת "הגיע הזמן שאובמה יתפכח".
לדפוק את השחורים
דבריו של ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי בגנות החרדים מגיעים לשערי "הארץ" ו"ישראל היום" ולכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "החרדים מחנכים לבורות" היא הכותרת ב"ישראל היום", והחינוך החרדי "מסכן את חוסננו התרבותי והכלכלי" נכתב בכותרת ב"הארץ". ב"ידיעות" הכותרת הראשית היא "לא לממן את החינוך החרדי", והיא מודפסת תחת כותרת הגג "ראש עיריית תל-אביב קורא למרד חילוני", ומעל לכותרת המשנה "חולדאי: בבתי-הספר החרדיים מגדלים דור של בורים שיחיו על חשבון המדינה. לא מלמדים מתימטיקה ואנגלית, אלא בעיקר דת. חייבים להתערב. החרדים: הסתה".
חגיגות ל"ג בעומד במירון, אתמול (צילום: אביר סולטן)
כותרת טורו של נחום ברנע, המודפס בעמוד הראשון של העיתון, היא "סיבה טובה לפחד", כלומר מהחרדים (והערבים), האחראים ל"תהליכים פנימיים בחברה הישראלית שאם לא ייהפכו על פיהם, הם עתידים למוטט אותה". ברנע מודאג משיעורי התעסוקה הנמוכים בישראל, שלהם אחראים הערבים והחרדים, ומהמגמה שלפיה החינוך החרדי והערבי יהפוך לרוב במערכת החינוך בישראל, מרמתם היורדת של התלמידים, מהנסיגה ברמת החיים ומההוצאה הציבורית הפוחתת לבריאות.
ובינתיים בתל-אביב
אם היו מעניקים לחרדי הזדמנות להגיב לטענות נגד ההשתמטות ונגד החינוך החרדי בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הוא היה ודאי מפנה את האצבע לכותרת השמנה שמתחת לראשית, "הייתי בהזיה", ולציטוט הנלווה אליה: "יצאתי ממסיבת הרווקים מנותק מתחושת זמן וכיוון. ראיתי דמות שחורה. הרגשתי כעס, לא תשוקה. הרסתי אותה, היא בטח חשבה שהיא הולכת למות". המצוטט הוא "המאבטח ארז אפרתי" ש"מספר לראשונה למקורביו מה עשה" ומאשים את "האלכוהול המזויף" ששתה במועדון חשפנות בכך שגרם לו לתקוף צעירה בחניון בתל-אביב.
אפרתי, שבעקבות צו איסור פרסום שהוטל על הפרשה בימיה הראשונים היה ידוע כ"המאבטח" או "הקצין" ולמהדרין "מאבטח הרמטכ"ל", הכחיש בזמנו את החשדות נגדו בדבר נסיון אונס אלים, לאחר שנתפס כשהוא מתחבא בנהר הירקון. בתחילה, כך לפי הפרסומים בעיתונים, טען כי המתלוננת משקרת, ואחר-כך טען כי הוא אינו זוכר דבר. כיום, כמעט חצי שנה לאחר המקרה, מביאים הכתבים גרסה אחרת, שלישית, של אפרתי לפרשיית נסיון האונס שהסעירה את מערכות העיתונים.
אפרתי מאשים לא רק את האלכוהול ששתה ("אין לאלכוהול מזויף השפעה שונה מאלכוהול רגיל על ההתנהגות", מצוטט מומחה לטוקסיקולוגיה בידיעה ב"ידיעות"), אלא גם את ההתניות שרכש בזמן שירותו הצבאי ביחידת המסתערבים הצבאית דובדבן. "מה שעשה אפרתי לצעירה שתקף דומה מאוד לנוהל 'שליפה' של מבוקש מרכב ומעצרו, והוא פעל בצורה אוטומטית ומתוך שכרות. כך טוענים פרקליטיו".
התהליך המדיני
"נתניהו ידרוש: לדון קודם במים ובסידורי ביטחון בגדה", מדווחת כותרת לידיעה של ברק רביד ואבי יששכרוף בעמ' 3 ב"הארץ". "בצל המתיחות", נכתב בכותרת על שער "מעריב", "מקורבו של נתניהו ביקר בירדן". בן כספית, שמביא את הידיעה על ביקורו של רון לאודר, מביא גם את ההכחשה מלשכת ראש הממשלה כי הם מי ששלחו את איש העסקים.
"קרבה, בינתיים במצרים", נכתב בכותרת ענקית על כפולת העמודים 5-4 ב"ישראל היום". מתחת לכותרת מודפסת תמונת ארכיון של נתניהו ומובארכ כשהם לוחצים ידיים, ובכותרת המשנה נכתב כי "נתניהו ומובארכ ייפגשו הבוקר בשארם א-שיח'. לקראת שיחת הקרבה: ראש הממשלה ינהל את המו"מ ללא אף שר לצדו – ויעביר דיווח לשביעייה". "שום הסדר לא ייצא מאבו-מאזן" היא כותרת הטור של דן מרגלית.
וב"הארץ" חוגגים את הקמתו באירופה של ג'יי-קול, ארגון שמאל יהודי, מקביל לג'יי-סטריט האמריקאי, המנסה להיות חלופה לאיפא"ק הוותיק. דנה הרמן, כתבת "הארץ" באירופה, מראיינת את דוד שמלה, יו"ר שלום-עכשיו צרפת ומאנשי הארגון. מאמר המערכת תחת הכותרת "קול יהודי מבורך" מברך על הקמת הארגון, שאנשיו אינם מאמינים "בתמיכה אוטומטית" במדיניות הממשלה, וקורא לממשלה לתמוך באופן אוטומטי בארגון. בתוך כך מדווח עקיבא אלדר בעמ' 3 של "הארץ": "ארגון אירופי מעכב שיתוף פעולה עם המשטרה כי המטה הארצי נמצא במזרח ירושלים".
ובינתיים בהולילנד
"כלכליסט" שם סוף לחיסיון סביב זהותו של עד המדינה בפרשת הולילנד. העיתון מנצל לכאורה את אזכור שמו של העד בפרוטוקול דיון בבית-המשפט כדי להדפיס על השער את הכותרת "עורך-דינו של אורי מסר בבית-המשפט: ברור שעד המדינה הוא שמואל דכנר".
החיסיון על שמו של עד המדינה היה אכן מגוחך מעט, או הרבה, מאחר שקורא עיתונים ממוצע היה מסוגל לקשור בין שמו של דכנר ובין עד המדינה רק כתוצאה מסיפור המעשה כפי שהוא נפרש באופן גלוי בעיתונים. עם זאת, הדרך שבה חושף "כלכליסט" את השם מעוררת אי-נחת: הדיון שבו חשף עורך-דינו של מסר את השם לא היה דיון סתם, אלא דיון בבקשתו של אותו עורך-דין להסרת החיסיון, בקשה שהשותף להגשתה לבית-המשפט היה "כלכליסט" עצמו.
מסר, כזכור, הוא אחד החשודים המרכזיים בפרשיות השוחד והשחיתות המדוברות. כעת, במקום להיות גוף מסקר, "כלכליסט" תפס לעצמו צד במערכת המשפטית סביב פרשיות הולילנד. זה לא נראה טוב, גם בלי לעסוק כלל בשאלה אם ראוי היה ש"כלכליסט" יפרו את החוק, או למצער יביעו זלזול קיצוני בהוראות בית-המשפט שלא לפרסם את שמו של עד המדינה.
"החשד: שולה זקן העבירה לאהוד אולמרט יותר ממיליון שקלים", נכתב על שער "הארץ". "לעצמה נטלה, על-פי החשד, מאות אלפי שקלים, תכשיט בשווי עשרת אלפים שקלים ותמונה בשווי של כ-5,000 שקלים". תומר זרחין וניר חסון מדווחים גם כי מאיר רבין, העצור כבר 30 יום, "אוטם את אוזניו בנייר טואלט" כדי לא לשמוע את שאלות החוקרים. ב"הארץ" וב"מעריב" נכתב גם כי קיים "חשד לשיבוש החקירה" מצד זקן, לאחר שלטענת המשטרה נפגשה לפני אחת מחקירות ראש הממשלה עם עד המדינה וביקשה ממנו שלא לשתף פעולה עם המשטרה.
ב"מעריב" כותבים אבי אשכנזי ונתיב נחמני כי "גורמים ברשויות האכיפה הודו כי חומר הראיות נגד אולמרט אינו דרמטי, לפי שעה, וזו אחת הסיבות לכך שהם לא ממהרים לעצור אותו. לדבריהם, 'אין סיבה להיחפז לעצור או לחקור אותו רק בגלל תאוות התקשורת, כל עוד חומר החקירה אינו מצדיק זאת". ב"ידיעות אחרונות" כותרת הידיעה בעמודים 7-6 (ירון דורון וטובה צימוקי) היא "חשד: זקן פיזרה את כספי השוחד בחשבונות של אחיה". וב"גלובס" כותבות מיכל מרגלית ועינת פז פרנקל על "פרשיות הנדל"ן שעולה מהן ריח לא נעים במיוחד".
לסל וחסל
נעם בן-זאב כותב ב"גלריה" על פרישתה של ברוריה בקר מתפקיד מנהלת סל תרבות ארצי, לאחר יותר מעשרים שנה בתפקיד. בימים אלה מחפשים את האיש המתאים לבוא במקומה, אחרי שבקר הודיעה על פרישתה לפני כחודש וחצי. "פרישתה של בקר העלתה אנחת רווחה גם מצד אלה שמנסים זמן רב ובלי הצלחה לקעקע את חומות האיכות שהעמיד סל תרבות ארצי בניהולה מול חומר מסחרי שמאיים לשטוף את בתי-הספר, וגם מצד משרד החינוך, שעתה ייקל עליו לשלוט בתקציב המיליונים של הסל".
בן-זאב כותב על האנטגוניזם שעוררה בקר: "שתי תכונות עמדו לה לרועץ: היותה אשה, והיותה חסרת פשרות. היא לא ביקשה למצוא חן, ולא פחדה מהשררה הממשלתית". הוא אף קורא לשר החינוך גדעון סער: "קרא לסל תרבות איך שתקרא, הכרז שמעתה הוא דמוקרטי ופלורליסטי יותר, מנה מטעמך מנהל ועדות שיהיו למראית עין מוצלחות יותר – אבל אל תהרוס את סכר האיכות שנבנה שם בעמל רב נגד שטפון המסחריות. הסכנה גדולה מדי".
דימונה
"הוא רוצה לבדוק את הקולקציה של האביב", אומר לטלפון השומר בכניסה למפעל טקסטיל-דימונה בקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ". ליד הבוטקה ממתין אובמה. "למה לא תקפוץ פעם לביקור אצלנו", אומר נתניהו למובארכ בקריקטורה של מושיק לין ב"מעריב", והלה משיב, "ברצון... מה עם דימונה?".
לוב
"מדי פעם אנו עדים למסעי התרפסויות של מנהיגי האוכלוסייה הערבית בישראל כלפי ארצות ערב, כדי להשיג פגישה עם מנהיגים בעולם הערבי ולשמור על קשר עם 'העולם הנאור'", כותב אחמד פיאד מחאמיד במדור הדעות של "מעריב". מחאמיד מתייחס לביקורם של חברי-הכנסת הערבים בלוב ולרודן מועמר קדאפי. "מנהיג לוב יושב על כיסא העריצות מעל ל-40 שנים בכוח הזרוע. הוא אינו מהסס לערוך משפטי שדה למתנגדיו ולהוציאם להורג על-ידי כיתות ירי, ומשליך לכלא כל מי שמעז לבקר את שלטונו. למרבה האירוניה, חברי המשלחת ביקשו ללמוד את תורת הדמוקרטיה דווקא ממנו ולהביע את מורת רוחם על ה'דיכוי' הישראלי של האזרחים הערבים".
מחאמיד כותב על בקשתם של חברי-הכנסת מקדאפי להעניק לערביי ישראל מעמד של משקיף בליגה הערבית, היכן שיושבים נציגים של מדינות ריבוניות. "הבקשה לא רק שהיא נעדרת היגיון, אלא אף מהולה בריכוז גבוה של חוצפה ובורות ביחסים בינלאומיים, תוך ניצול לרעה של הסלחנות והסובלנות הישראלית", הוא כותב ומזכיר כי כמה מחברי המשלחת "מתנגדים בתוקף לכך ששטחים המאוכלסים בערבים ישראלים יועברו לרשות הפלסטינית".
זו אינה התגובה השלילית היחידה מצד ערבי ישראלי לביקור בלוב שהתפרסמה בעיתונות בעברית. בשבוע שעבר כתב ב"הארץ" סלמאן מצאלחה על "ביקור עלוב בלוב": "יש לומר בפה מלא: לא זו בלבד שמעשיהם של הנציגים הערבים שיוצאים למסעות התרפסות כאלה בפני עריצי ערב הם עלבון לאינטליגנציה, בביקור הם אף חוטאים למאבקם הצודק של האזרחים הערבים בישראל. נציגים אלה גורמים, במו כיתות רגליהם ובמוצא פיהם, להעמקת ההדרה האזרחית של הערבים כאן. זוהי אותה ההדרה ששנים רבות מנסים ערביי ישראל להילחם נגדה, ובצדק. כאשר הם אינם עומדים בפיתויי הזמנות שבאות מעריצים ערבים, יהיו עריצים אלה אשר יהיו, הם הופכים לכלי שרת בידי האחרונים".
דווקא בן כספית ניסה להציל מעט את כבודו של ח"כ אחמד טיבי, מיוזמי הביקור, כשבטורו במוסף לשבת של "מעריב" ביום שישי האחרון טען כי טיבי דווקא השמיע באוזניו של קדאפי ביקורת מסוימת על מצב האקדמיה בעולם הערבי.
שכר הבכירים
"נגד יחימוביץ'" היא אחת הכותרות על שער "עסקים", מוסף הכלכלה של "מעריב". המוסף, סמן ימני בעיתונות הכלכלית הימנית ממילא, מקדיש את מחצית מעמ' 7 לדברים שאמר נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המתנגד, כך לפי "עסקים", להגבלת שכר הבכירים. לפי "דה-מרקר", פישר דווקא נגד שכרם המנופח של בכירי החברות הציבוריות: "פישר מונה לקדנציה שנייה: 'השכר במגזרים מסוימים אכן גבוה מדי'" היא אחת הכותרות על שער "דה-מרקר".
האם הנגיד בעד הגבלת השכר או נגד? ברוח טורו מהשבוע שעבר של סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", שמנה את האפשרויות העומדות בפני ועדת השרים למסמס את הניסיון להגביל את שכר הבכירים, ניתן לקבוע כי "עסקים" מדייק יותר וכי פישר אכן מתנגד להגבלה: הוא אמנם מותח עליה ביקורת, אולם בפועל קורא להשאיר את הטיפול בעניין לרוח ההתנדבות של בעלי השליטה בחברות.
בידיעה ב"עסקים" מצוטט גם מומחה מס המתנגד להצעת החוק של יחימוביץ' וכץ להגבלת שכר הבכירים. המומחה, אורי כליף, יציג את דעתו בפני ועדת השרים שמונתה לדון בעניין. "עסקים" לא כותב מי הזמין את חוות הדעת של כליף ומי הם שולחיו.
ענייני תקשורת
כנס "דה-מרקר קום ונשיין" מנכס לעצמו את 13 העמודים הראשונים בגליון העיתון הכלכלי היום. הנה טעימה, שלושת ה"לידים" בעמ' 10, על פאנל "עתיד המוזיקה הישראלית ברשת": "טל ברמן: 'מדובר בהשתלטות של התאגידים – אייל גולן, פלאפון. איפה יצמח הזמר שיגיע משום מקום? האינטרנט עטוף בתקווה לנגישות בלתי אמצעית, אבל זה רחוק מלהיות כך'"; "יאיר ניצני: 'אתה יכול כיום להקליט בבית, לשווק דרך הרשת ולהגיע ישירות אל חברות התקליטים. זה החזיר לאמנים את השליטה, אבל הם לא תמיד יודעים מה לעשות עם זה'"; "יוני בלוך: 'שיר ממש טוב זה לא מספיק. האמנים נדרשים להיות מוכשרים, אבל גם לדעת לשווק את האמנות שלהם".
"הבריטים כבר בחרו את המנצח בבחירות: העימותים הטלוויזיוניים", נכתב בכותרת בעמ' 9 ב"הארץ". לפי הידיעה המתורגמת מה"ניו-יורק טיימס", "סיורי המנהיגים ברחבי המדינה צומצמו, מסיבות העיתונאים היומיות איבדו מחשיבותן".
"בגלל זמני ההמתנה הארוכים: קנס של 100 אלף שקל להוט", לשון כותרת הידיעה בעמ' 10 ב"עסקים". "הלקוחות התלוננו על שירות אטי, ו-HOT נקנסה ב-101 אלף שקל", לשון הכותרת המשנה בראש עמ' 24 ב"דה-מרקר". ידיעה דומה מופיעה גם ב"גלובס", העיתון שבעליו הוא אחד הבעלים של הוט, וידיעה מצומצמת מופיעה גם ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". ידיעה על אודות הקנס ששילמה הוט לא מופיעה ב"ידיעות אחרונות", העיתון של ארנון (נוני) מוזס, גם הוא מבעלי הוט, או במוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "ממון", מוסף המתמקד בנושאי צרכנות.
במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם טור ובו נכתב על ה"נשיונל אינקוויירר" שהוא "אף פעם לא טועה בפרשיות מין". זו, כמובן, קביעה לא נכונה (לא רק לגבי ה"אינקוויירר", אלא לגבי כל עיתון). ה"אינקוויירר" פירסם, לדוגמה, התנצלות לאחר שפירסם ב-2002 סיפור מפוברק על שערוריית מין הומוסקסואלית. אחד משני העיתונאים שמכרו את הסיפור ל"אינקוויירר" תמורת 20 אלף דולר אמר: "כשהתעסקתי עם ה'אינקוויירר', אף פעם לא חלמתי שאני מקבל כסף תמורת 'מידע'".