בכל מקרה

"המלחמה שלו" היא אחת הכותרות על שער "מעריב" לצד תצלום של הנשיא האמריקאי ברק אובמה. "שנתיים אחרי הלילה ההיסטורי: הנשיא אובמה חזר למגרש הביתי בניסיון למנוע מפלה בבחירות מחר", נכתב בכותרת המשנה על השער. הכותרת בכפולה הפותחת, המוקדשת לדיווח של צח יוקד מהכנס בשיקגו, היא "נלחם על הבית".

"ברק אובמה יצא בסוף-השבוע למאמץ נשיאותי של הרגע האחרון", לשון כותרת המשנה הארוכה. "המטרה: להציל את המפלגה הדמוקרטית ממפלה צורבת ואיבוד הרוב בשני בתי הקונגרס. אבל אפילו במגרש הביתי שלו, העיר שיקגו, בה התקבל רק לפני שנתיים בהערצה שגבלה בטירוף, הוא זכה לקבלת פנים מאופקת שלא הזכירה את ההיסטריה ההיא. ממאות האלפים נותרו מאות, מהישג גדול נשארה למחר רק תקווה".

"ארה"ב כבר לא מאמינה בשינוי שהבטיח אובמה", טוענת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הוא חילץ את ארה"ב משפל כלכלי, אך אבטלה גבוהה ועתיד מדכדך צפויים לשלוח מחר את המפלגה של אובמה למפלה בבחירות לקונגרס. השבוע הגורלי של ארה"ב לא מסתכם בקלפי: הבנק הפדרלי צפוי להכריז מחר על סבב חדש של הזרמת מיליארדי דולרים לשוק". כותרות הטורים שתמציותיהם מובאות על השער הן: "בגלל האבטלה" (דפנה מאור), "הקסם מתפוגג" ("אקונומיסט"), "לא הענישו את הרעים" ("ניו-יורק טיימס").

"כן, אובמה עדיין יכול" היא כותרת מאמרו של עקיבא אלדר במדור הדעות של "הארץ". "זו אינה הפעם הראשונה שנתניהו מוכיח שלא כל מי שמדבר במבטא אמריקאי בהכרח מבין את אמריקה. גם עקומת הלמידה של ראש הממשלה, שרכש את השכלתו בארה"ב, אינה מעוררת התפעלות. נתניהו נוכח לדעת שנשיא דמוקרטי שאיבד את הרוב בשני בתי הקונגרס באמצע הקדנציה הראשונה יכול להיות 'בעייתי' ביותר לימין הישראלי במחצית השנייה שלה".

"אל תקברו אותו" היא כותרת מאמר של שמואל רוזנר בעמוד הדעות של "מעריב". "אובמה עשה הרבה טעויות, אבל הפסדו הצפוי בבחירות אמצע הקדנציה היה מגיע גם אלמלא טעה", כותב רוזנר. "הוא לא תיקשר כראוי עם הבוחרים ואיבד רבים מהם. אבל ראוי לזכור שהיה מפסיד בכל מקרה [...] גם אילו לא היה שמאלן, מתנשא, תבוסתן, מנותק. כך קרה כמעט לכל נשיא בבחירות אמצע הקדנציה הראשונות שלו".

חדר משלה

"העוזרת של ברק נמצאה, פריאל תואשם בהעסקתה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אחרי שבועות של חיפוש, איתרו החוקרים את העובדת הזרה וירג'יניה, שנחקרה ושוחררה. כעת יתקדם ההליך הפלילי נגד אשת השר, ואם תורשע, היא תיקנס בעשרות אלפי שקלים". שני תצלומים מלווים את הכותרת הראשית, באחת נראית העוזרת כשהיא מצולמת ממסך ערוץ 10, הפעם ללא טשטוש, ובשנייה נראה שר הביטחון אהוד ברק בפרצוף עולץ כשבידו כוס משקה.

בדיווח של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" על אותו עניין מצוטט "מקור משפטי בכיר" הקובע כי "במקרים כאלה המדיניות היא להעמיד לדין את המעסיקה ולא להסתפק בקנס מינהלי".

הידיעה הצמודה על שער "הארץ" לזו העוסקת בווירג'יניה, נילי ואהוד היא של צבי זרחיה: "ניסיון למחטף בכנסת: 'חוק העבדות' מופיע בחוק ההסדרים"; "חוק הכניסה לישראל יכבול את העובדים הזרים למעסיקים, באופן שבג"ץ הגדיר 'עבדות מודרנית'. במקביל, ההצבעה על חוק ההסדרים מתעכבת".

עוד כותרת ראשית: "הזינוק בתקציב החינוך החרדי", כותרת הענק של "מעריב". "בתקציב המדינה מתחבאת תוספת של 12% למימון בתי הספר החרדיים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של אפרת זמר-ברונפמן. "רשת החינוך של ש"ס נהנית מ-20% תוספת. והחילונים? עלייה של כ-7% בלבד. משרד החינוך: זו תוצאה של גידול טבעי".

קופי-פייסט

העיתונים מדווחים היום על התייחסות ממשלתית לעיר לוד, שעלתה לכותרות באחרונה בגלל גל מעשי רצח. "לוד: סיוע של 160 מיליון שקל" היא כותרת דיווח צנוע ב"מעריב" ("הממשלה אישרה"). דיווח דומה מובלע בתוך ידיעה ב"ידיעות אחרונות".

רק ב"ישראל היום" החדשה מגיעה לשער: "התוכנית להצלת לוד: 7,500 דירות חדשות"; "הממשלה החליטה להכריז על העיר כעל אזור בעל עדיפות לאומית". הידיעה של שלמה צזנה בעמ' 16 מוכתרת בכותרת "התוכנית להצלת לוד". נכתב בה כי "הממשלה תזרים 160 מיליון שקל לשיפור תשתיות ולהקמת שיטור עירוני", וכי ישווקו 7,500 יחידות דיור למגזרים החרדי והערבי, לזוגות צעירים ולאנשי כוחות הביטחון. נכתב שם כי "שר הבינוי והשיכון אמר בישיבת הממשלה כי יינתנו תמריצים מיוחדים לאוכלוסייה צעירה לבוא לגור בלוד, למשל על-ידי הוזלת הדיור החדש בעיר יחסית לערים שכנות".

מספיק הציטוט הזה, המובא כלשונו ללא שום התייחסות ביקורתית, כדי להבין ש"ישראל היום" מספק כאן (עוד) דוגמה מצוינת להבדל בין דיווח על פעולות הממשלה לבין דברור שלהן. האם צריך את שר השיכון כדי להוזיל את מחירי הדירות בלוד לעומת הערים השכנות? הרי הסיבה לשמה התכנסו חברי הממשלה היא המצב הקטסטרופלי של העיר, שבוודאי מתבטא גם במחירי הדירות. הבעיה היא לא מחיר הדירות, אלא מה שקורה מחוצה להן.

כך גם הדיווח על אלפי דירות חדשות, או על הקצבה של עשרות מיליוני שקלים, מעורר תהייה: מדובר בהליכים שמתמשכים על פני חודשים ושנים, והודעת הממשלה נראית מיניה וביה כגזירת קופון על מעשים של ממשלים קודמים. ב"ישראל היום" יכולים לקרוא, למשל, את הדיווח של מיכל מרגלית ב"גלובס" כדי ללמוד משהו על הנושא שהם מדווחים עליו בעיתונם.

או את מה שכותב נחום ברנע במדור הדעות של "ידיעות אחרוונת": "ב-21 ביולי 2002 החליטה ממשלת ישראל, בישיבתה השבועית, להציל את לוד. ראש הממשלה היה אריאל שרון. העיר היתה במשבר: אנשים נרצחו. הסדר התמוטט. תושבים מהוגנים ברחו מהעיר. ב-28 באוקטובר השנה החליטה ממשלת ישראל, הפעם הראשות נתניהו, לשוב ולהציל את לוד. שתי ההחלטות דומות להפליא, כמעט כאילו מישהו עשה קופי-פייסט להחלטה מ-2002".

"גל הרציחות בלוד", נכתב בכותרת דיווח ב"ידיעות אחרונות", "המשטרה במבוי סתום".

משהו לא בסדר

על הדרך העיתונים דווקא מספקים היום כמה אמיתות נכוחות, ידועות ואולי לא נעימות בענייני נדל"ן ודיור. "70% מהזוגות לא מוכנים לגור בפריפריה", זועקת הכותרת הראשית של "כלכליסט" ("'כלכליסט' יוצא בעקבות בעיית הדיור והדרכים לפתרונה"). "יש להם סיבות טובות", מסבירה כותרת המשנה את המובן מאליו, "אין תעסוקה, יש פקקים, המשפחה רחוקה, וגם מחוץ לגוש דן המחירים משתוללים". שאר כותרות הפרויקט של "כלכליסט" עגומות ומטילות ספק בהצלחת הפתרונות הממשלתיים המוצעים. כותרת טור הפרשנות של שאול אמסטרדמסקי, המודפס בחלקו על השער, היא "חלום שבור על דירת 4 חדרים".

"משהו לא בסדר", כותב אמסטרדמסקי, "עמוק בפנים אנחנו יודעים זאת. אנחנו קוראים את הכותרות בכל יום ופשוט יודעים שמשהו לא בסדר. אנחנו מרגישים את זה כשאנחנו עוברים על המודעות בלוחות. אנחנו מבינים את זה כשאנחנו בוהים ארוכות בתלושי השכר שלנו. משהו מאוד בסיסי כאן לא בסדר, ולגמרי לא ברור איך המצב הזה הולך להשתנות ומתי".

"הערבים לא רוצים לגור ליד יהודים, היהודים לא רוצים לגור ליד ערבים. זו המציאות העגומה, צריך להכיר בה ולקוות לימים אחרים", כותב שלום ירושלמי במדור הדעות של "מעריב" על החוק שעבר בוועדת החוקה של הכנסת (במקביל למצעד הימין באום אל-פאחם), "חוק ועדת הקבלה ליישובים קהילתיים" ש"נועד בעצם למנוע מערבים לגור עם יהודים ביישובים קהילתיים". למיטב זכרוני, זו הפעם הראשונה בימים האחרונים שקוראי "מעריב" מתוודעים לחוק הזה.

"זאב המתחפש לכבש", כותב מרדכי קרמניצר על החוק במדור הדעות של "הארץ". "ההסתגרות הלאומית שההצעה נועדה לקדם תוביל להעמקת הניכור והעוינות. ממילא ההפרדה בין יהודים לערבים בישראל קיצונית: אין כמעט מגורים, חינוך או שירות צבאי משותפים. ייתכן אף שישראלי-יהודי לא יפגוש במהלך חייו ישראלי-ערבי. כך נוצרים פחדים, דעות קדומות ואיבה. אין ספק שההצעה מקדמת את החזון של ישראל-ביתנו – להעלים את הערבים, ובדרך לחבוט בהם בתקווה שיצאו מכליהם. ברור גם שאם יעבור החוק, תרשום לעצמה הכנסת 'הישג' גדול – מתן תחמושת לאויבי ישראל ולטענותיהם כי זוהי מדינת אפרטהייד גזענית".

מדד הקוטג'

התחושה שמשהו לא בסדר עולה גם מידיעות אחרות במוספי הכלכלה. ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" קובעת כותרת על השער "עכשיו זה רשמי: לא יהיו פיטורים במכתשים-אגן". "החברה סיכמה עם העובדים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של דוד רגב, "לא יהיו פיטורים, 200 יפרשו מרצון והייצור יימשך בארץ גם לאחר מכירת החברה לסינים". בידיעה עצמה נוסף עוד מספר: 2017. זו השנה שלאחריה מסתיימת התחייבות הבעלים שלא להעביר את מפעל הענק לסין.

"אימפריית התרופות הישראלית צפויה להשיג [צריך להיות כנראה 'להציג'] מחר דוחות שיא לרבעון השלישי", נכתב בכותרת על שער "ממון". לפני הכותרת נכתבות המלים "למרות המניה המדשדשת". אם מישהו רוצה לבחון את יסודות כלכלת הבורסה, ולהתחיל מאלו של השקר והעיוות, כדאי שיתחיל מטבע, שנדמה שיש יחס הפוך בין כמויות המזומנים האדירות שהיא מרוויחה ובין שער המניה שלה.

ואם מישהו רוצה לבדוק כיצד ומדוע מדינת ישראל הופכת לאט אבל בטוח לאחת המדינות היקרות בעולם (בלי עלייה מקבילה ברמת ההכנסה של האזרחים), הוא מוזמן לעקוב אחרי השינויים במחירי הקוטג'. הוא יכול להתחיל (או לסיים) בידיעה הראשית היום ב"עסקים" של "מעריב": "הפיקוח מבוטל –  ומוצרי היסוד מתייקרים בעשרות אחוזים"; "בשנים האחרונות הוציאה הממשלה עשרות מוצרי חלב מפיקוח. הטענה: התחרות בין היצרניות תוריד את מחירי המוצרים. המציאות: מאז הוסר הפיקוח התייקר הקוטג' ב-44%, גבינה צהובה התייקרה ב-36%, 'דני' התייקר ב-38%, ואילו מחיר המילקי זינק ב-45%" (נורית קדוש).

וב"גלובס" כותב אהרון רוזן על בועת נדל"ן העלולה להתפוצץ ולסחוף איתה את העולם כולו למערבולת. לא כאן. בסין.

מידאס

הסדר הטיעון של הפרקליטות והרשות לניירות ערך עם בית-ההשקעות פסגות (כלומר, עם הקרנות האמריקאיות יורק ואייפקס, הקונות ומוכרות אותו כעת) ממשיך למשוך אש בעיתוני הכלכלה. "אז למה התחושה לא נעימה?", שואלת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס", "למה לא מעטים מתנועעים באי-נוחות בכסאם, בעודם מבטיחים שהכל תקין והכל מצוין? מאין הצורך בתירוצים מאולצים, כמו אלה שהופיעו בהודעה לעיתונות של דובר משרד המשפטים? מה הלחץ לגמור הכול בשישי-שבת? מה הדחיפות ההיסטרית?".

"מחיאות כף סוערות לפרקליטות ולרשות ניירות ערך על הכנסת יד לכיסה העמוק של פסגות? על מאבק בלי פשרות ובלי מורא מול בית-ההשקעות הגדול בישראל? זה אולי התסריט שבפרקליטות וברשות ניירות ערך רוצים שהציבור יקנה, אבל התסריט הזה מטעה וחוטא לאמת", כותב אלי ציפורי ב"גלובס", שסבור שמערכת החוק נהגה כלפי הקרנות ב"בריונות וסחטנות".

לא רק הפרקליטות, אף צד בפרשה הזו לא מלקק דבש בעיתונים. "ורמוס שוקל לעתור לבג"ץ" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "עסקת פסגות: 'איך אפשר להדיח את ורמוס בלי לשמוע אותו'" היא כותרת הדיווח ב"עסקים" (יהודה שרוני), המצטטת את עורך-הדין של מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס.

עירן פאר מסכם ב"גלובס" את מספרי העסקה: "ביום שישי אחרי הצהריים, כמה דקות לפני כניסת השבת, חתמו זהבית כהן מנכ"ל אייפקס וג'רמי בלנק נציג יורק בישראל על ההסכם למכירת פסגות. אלונה שפר-קארו, דוברת תנובה שהגיעה מטעם כהן, הביאה מצלמה –  אבל חיוכים לא היו, גם לא הרמות כוסית. לחיצות הידיים היו קרירות ושיקפו את המרורים ששני הצדדים האכילו זה את זו בחודשים הקודמים.

"בסוף המעשה נעשה. פסגות, בית-ההשקעות הגדול בישראל, המנהל 140 מיליארד שקל, עבר לבעלות אייפקס. בכירי פסגות יוכלו בעקבות המכירה לממש את האופציות שניתנו להם בעבר בהיקף של 92 מיליון שקל. המנכ"ל רועי ורמוס יקבל כ-25 מיליון שקל.

"הנה המספרים. שווי פסגות בעסקה הוא 2.709 מיליארד שקל. בעסקה המקורית מדצמבר האחרון נקבע שווי של 3.11 מיליארד שקל, אבל בעקבות חקירת רשות ניירות ערך לחצה כהן על בלנק וקיבלה הנחה של 350 מיליון שקל. לכך מצטרפת התאמת מחיר בגין דיבידנד של 51 מיליון שקל שחולק וכך נקבע השווי. למעשה, השווי האפקטיבי גבוה יותר. פסגות תשלם קנס של 150 מיליון שקל והיא נושאת עמה חובות בסך 350 מיליון שקל, כך שכהן רוכשת את פסגות במחיר יקר ביותר של 3.2 מיליארד שקל".

בטור פרשנות כותב פאר כי "פרשת פסגות מחזירה אותנו למיתולוגיה היוונית. אם ורמוס הוא איקרוס שטס קרוב מדי לשמש והתרסק, אם ההיבריס של בכירי פסגות הביא אותם לחשוב שהכל מותר להם והם חסינים, אזי זהבית כהן היא מידאס מלך פריגיה, שכל מה שנגע בו הפך לזהב. אבל סופו של מידאס היה רע ומר", כותב פאר, שסובר כי המחיר ששילמה קרן אייפקס, שמנהלת זהבית כהן עבור פסגות, גבוה מדי (גושן הוא "המנצח הגדול", לפי פאר).

מאין יבוא הכסף? "1.5 מיליארד שקל" היא אחת הכותרות על שער "כלכליסט", וכותרת המשנה מפרטת: "היקף המימון שיעמידו בנק הפועלים ובנק לאומי לאייפקס לצורך רכישת פסגות. קרן מרקסטון, המחזיקה ב-24% מפסגות, טרם החליטה אם לממש את זכות ההצטרפות למכירה".

יס מאסטר, נו מאסטר

לא מעט כבר נכתב על הרשימות השחורות והלבנות של "ידיעות אחרונות", שבהן מופיעים השמות של מי שאסור לכתוב עליו רע, מי שאסור לכתוב עליו טוב ומי שאסור לכתוב עליו מטוב ועד רע. חברת הטלוויזיה קשת היא השם המוזכר ביותר בהקשר זה בשנים האחרונות. חרם של כלי תקשורת מרכזי אחד על כלי תקשורת מרכזי אחר הוא תופעה פתטית, לא מקצועית ומביכה, אולם לפעמים, כך אפשר לנחש היום, יש לה יתרונות.

כך "ישראל היום", העיתון ששיתוף הפעולה שלו עם קשת (במיוחד תוכנית "האח הגדול") היה לצנינים בעיני "ידיעות", מעלה היום לשער – לא פחות! – ככותרת השלישית בגודלה (כן, גדולה יותר מזו על "התוכנית להצלת לוד"), את הידיעה על "תקרית מביכה ב'מאסטר שף': השף הודח". כותרת המשנה הרומזנית היא "חברת ההפקה: 'אם יש אמת בשמועות על רפי אדר – מדובר באירוע חמור'". ההפניה לעמ' 21, שם מופיעה ידיעה, ארוכה במונחי "ישראל היום", בצירוף תצלום, וחוזרת על אותו נוסח של ציטוט "שמועות". "הפקת התוכנית: ההחלטה התקבלה בשל 'חילוקי דעות'. השמועות אומרות אחרת".

ב"ישראל היום" לא רק נותנים בולטות בלתי פרופורציונלית לנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית ריאליטי-בישול ("מאסטר שף") ולגיבורי התרבות שלה (כאמור, שף בשם רפי אדר), אלא גם לא מספקים שום סחורה עיתונאית, מה שנקרא בעברית: מידע. המלה "שמועות", כאמור, מככבת בידיעה. בשביל זה לא צריך עיתון, בשביל זה יש טוקבקים.

המידע, כמובן, חשוף וידוע. וכאן אנחנו מגיעים ל"ידיעות אחרונות": "משהו מסריח במטבח" היא כותרת אחת משתי ידיעות על השער האחורי של העיתון, ובה מדווח רז שכניק כי "המסעדן רפי אדר, הנמנה עם צוות השופטים של התוכנית ['מאסטר שף'], נאלץ לעזוב בגלל תלונות על התנהגות בוטה כלפי אחת העובדות בצוות התוכנית. לפי מקורות בהפקת התוכנית הגיע אדר לצילומים כשהוא אפוף אלכוהול לכאורה והתבטא כלפי אחת המועסקות בתוכנית בצורה בוטה המעוררת חשד להטרדה מינית".

כמובן, ייתכן שהסיבה לכך שב"ישראל היום" – וב"הארץ", גם שם מגיעה הידיעה לשער (אמנם באופן לא בולט כל-כך) – מבליטים את הנושא מצד אחד ולא מספקים מידע מצד שני, ושב"ידיעות אחרונות" מצניעים (יחסית) את הדיווח ומספקים את המידע, אינה קשורה לכך ש"ישראל היום" מתנהל לפי תכתיבי היחצנית של קשת ו"ידיעות אחרונות" מתעלם מהם, אלא בגלל שיקול דעת פסול של העורכים ב"ישראל היום" והעדר מקורות אצל הכתבות.

מרמים אתכם

זה לא שאין מה לחשוף ולגלות מאחורי הקלעים של עולם הבידור שלנו. "מסמך שהגיע לידי 'המגזין' חושף כי בתוכניתה של ענת הראל 'גוף ונפש' בערוץ 10 מוכרים אייטמים תמורת אלפי שקלים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של ערן סויסה ב"המגזין" של "מעריב". "מערוץ 10 נמסר: 'מסמך שכביכול נשלח על-ידי חברת הפקה הוא עניינה בלבד".

החשיפה הנאה הזו של סויסה מצטרפת לשורה ארוכה של חשיפות כאלה, המשרטטות מה שהוא סוד גלוי לגמרי בתעשיית הטלוויזיה: לא רק אייטמים יחידים, אלא תוכניות שלמות מורכבות כולן מתכנים פרסומיים המוצגים כאובייקטיביים ונטולי פניות. לא מדובר במוצר מזון ממותג המופיע על סט של טלנובלה או באולפן שעשועון המעוצב בצבעי חברה מסחרית – אלא בתוכניות ייעוץ בתחומים שונים המעניקות לכאורה לצופה בהן מידע אמין ובדוק בשלל נושאים הנוגעים ישירות לכיסו ולבריאותו.

העובדה שתוכניות כאלו ממשיכות לרמות את הצופה באופן גס כל-כך, האופן שבו זכייניות הערוצים המסחריים, העובדות לפי רשיון מהמדינה, מסירות מעצמן כל אחריות לכך, הוא שערורייתי, כמעט כמו ההתנהלות של הרשות השנייה, המפקחת שהציבור הישראלי מינה כדי תישמור עליו מרמאים ושרלטנים בטלוויזיה, ושהפכה את השינה בשמירה לענף ספורט מקומי.

ענייני תקשורת

"ידיעות אחרונות", המציב בדרך כלל חומה בצורה כנגד כל נסיונות חשיפה מהחוץ, ממשיך להציג טפח פה, טפח שם באמצעות חשבונות הפייסבוק שלו. הפעם: גלריית תצלומים של כמה מאנשי מערכת "7 ימים".

ראיון השער של "גלריה" ב"הארץ" (נירית אנדרמן) מוקדש לשרה גלידן, קומיקסאית אמריקאית שהוציאה ספר על ישראל. "במשך שנים נמנעתי מלהצטרף לנסיעות של תגלית", היא מצוטטת, "כי לא הייתי בטוחה איך הם... כי יצא להם מוניטין של...', היא מגמגמת, 'איך אנסח זאת? בואי נאמר שבכל פעם שמישהו מציע לך טיול יקר חינם, להצעה כזאת צריך להיות צד אפל כלשהו".

"רשות השידור: 'עובדים שלא יחתימו כרטיס ייקנסו ב-25% משכרם", נכתב בכותרת דיווח של חני יודל ב"עסקים".

"אני אדם אופטימי באופן כללי, אבל שתי ידיעות שהתפרסמו בסופ"ש עשו אותי קצת עצוב. טוב, אולי לא עצוב, אלא קצת נוגה. בעצם, אולי סתם מהורהר", כותב דרור פויר ב"גלובס". "הראשונה [...] היתה שגוגל שוכרת לעובדיה משרתים שיעשו עבורם את המטלות הקטנות של החיים: מלקפל כביסה ולשלם חשבונות, דרך להוציא את הכלב, לבשל ארוחה רומנטית ועד להרכיב רהיטים של איקאה (את זה אפילו הגאונים של גוגל לא יכולים לעשות). כל זה, על מנת שהעובדים יוכלו לתת את כל כולם לחברה.

"משרתים זו מלה לא יפה. מדובר בחברה שנקראת TaskRabbit – חפשו אותה בגוגל – שתעשה בדיוק את כל הדברים המעיקים האלה. האמת, סבבה. גם אני לא הייתי מתנגד שמישהו יוריד ממני את הניג'וסים הקטנים בחיים. אז למה זה העציב אותי? בדיוק בגלל זה. כי הניג'וסים הקטנים והמעיקים האלה הם החיים, לעזאזל".