עדר וצלחות תקשורת בעמק האלה (צילום: נתי שוחט)
קו בר-לב
העימות בין קצין המשטרה ניצב אורי בר-לב ובין המפכ"ל דודי כהן תפס לא מעט כותרות בימים האחרונים, והיום הוא מסיים את הטיפוס היישר אל מעמד הכותרת הראשית של ארבעת העיתונים היומיים בעברית, עם ההתפתחות האחרונה בסאגה: פיטוריו של בר-לב על-ידי המפכ"ל. מקבץ כותרות:
"מעריב": "נזרק"
"הזיגזג המביך של השר לבטחון פנים נגמר, בינתיים, בהחלטה לפטר את אחד הניצבים המוערכים במשטרת ישראל. התירוץ: 'הוא לא מקבל מרות'. המפכ"ל לא ביזבז זמן והודיע אמש לאורי בר-לב: אתה יוצא לחופשה כפויה. בר-לב למקורביו: 'זה מסר חמור לשוטרים'".
"ידיעות אחרונות": "הביתה"
"ימים ספורים אחרי שהכריז כי הוא מעוניין להשאיר במשטרה את הניצב המוערך, החליט דיכטר: בר-לב יפוטר. דיכטר: לא ייתכן שאדם אחד יסובב ארגון שלם. בר-לב: תרגיל מהסרטים".
"ישראל היום": "הפרס לקצין המצטיין: מכתב פיטורים מהשר"
"הזיגזג של דיכטר: בשבוע שעבר הבטיח כי ניצב בר-לב יישאר במשטרה. אתמול קיבל את עמדת המפכ"ל והורה לניצב: צא ללימודים, או שתפוטר. השר מסביר: הוא סירב לקבל מרות. המפכ"ל הוציא את בר-לב לחופשה כפויה מיידית".
"הארץ": "ניצב בר לב: ההדחה אינה חוקית, שוקל צעדים משפטיים"
"פרקליטו, עו"ד יעקב נאמן, כתב לדיכטר שמפקד מחוז הדרום המושעה מצפה לתגובה בתוך 14 יום".
כפי שניתן להבחין, אף שהעובדות דומות בתיאורים שלעיל, הרי ש"ישראל היום" מביא את המידע המדויק ביותר על אודות האופן המפותל שבו פוטר הניצב, ו"הארץ" הוא היחיד שגם מתייחס לעצמו כאל עיתון חדשות, ומביא חדשה בכותרת.
ובעלי הטורים? הם תמימי דעים: דיכטר יצא מהעניין הזה רע מאוד. נחום ברנע מכתיר אותו כ"בלגניסט סדרתי". "כשעובר חודש בלי שדיכטר ייפול לבור, הוא חופר לו אחד", מנפק בן כספית עוד מכתם לא קוהרנטי. כולם גם מסכימים מי המפסיד הגדול: הציבור, כפי שכותב רפי מן בפתח טורו ב"מעריב". כמו במקרה שבו הודיע עורך "הארץ" לכתבת סוררת על פיטוריה, כמו במקרה שבו מנסה משפחת ההון עופר למנוע מהתקשורת לסקר סרט שאינו לרוחה ולמנוע את הקרנתו, כך גם בפרשה הזו – הלקח העיקרי הוא האיום והאזהרה ללכת בתלם: "לקבל מרות", בלשונו של שר המשטרה.
ואגב "קו בר-לב". בעמודי הדעות במוסף "המגזין" של "מעריב" מתפרסם היום טור של במבי שלג תחת הכותרת "תעלת בלאומילך בירושלים". "הנהגת העיר יצאה מדעתה", כותבת שלג על פרנסי העיר ירושלים, "והיא חורשת את הדרכים המרכזיות של העיר בשם התוכנית ההזויה הנקראת הרכבת הקלה, שהחלה ב-2000 ואמורה להסתיים ב-2020 בערך". הטור מסתיים בקריאה להקים ועדה קרואה לעיר.
שלום כיתה א'
"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מציינים על השער את פתיחת שנת הלימודים בכתבות שאינן מחדשות דבר. "מעריב" מוותר על השער, אבל מקדיש את הכפולה הפותחת למפעל ההזנה הבעייתי ולתלמידים הרעבים. "דה-מרקר" מקבל את שנת הלימודים החדשה בכתבה שהיא חלק מפרויקט "City" ("עיר") שלו. הפעם בדק העיתון "איפה הכי כדאי לגדל ילדים" (מבחינת איכות מוסדות החינוך). התשובה היא: "הכי טוב ללמוד בערים העשירות". רעננה, רמת-גן וכפר-סבא אוחזות בשלושת המקומות הראשונים על-פי מדד "דה-מרקר", מתוך 15 שנבדקו. במקום האחרון: ירושלים. ויש עוד גילוי: "הפערים שמתגלים בהישגי התלמידים בולטים מאוד – בייחוד כשמתרחקים מהשרון למרכז ומתקרבים לפריפריה, שבה האוכלוסייה חלשה יותר מבחינה חברתית-כלכלית ולרשויות המקומיות אפשרויות מצומצמות יותר להשקעה בחינוך".
כיתה. האחד בספטמבר 2008 (צילום: נתי שוחט)
מה בודק המדד? שיעור הזכאים לתעודת בגרות, שיעורי הנשירה מבתי-הספר, צפיפות בכיתות וגובה ההשקעה הכספית של העירייה בחינוך. המדד אינו מתייחס לחתך החברתי והכלכלי השונה של אוכלוסיות תלמידים ערביות או חרדיות (למשל), להבדלים האיכותיים במערכת החינוך כפי שהם מתבטאים בבתי-ספר מיוחדים (בתי-ספר לאמנויות, בתי-ספר דמוקרטיים ועוד), או להישגים וערכים חינוכיים מעבר להצלחה בבחינות הבגרות. בקיצור, המדד של "דה-מרקר" מודד בעיקר היכן מושקע הכי הרבה כסף במוסדות החינוך. התשובה "הכי טוב ללמוד בערים העשירות" מונחת כבר בעצם השאלה.
במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הכפולה הפותחת לראיון עם אלמנת צה"ל שבתה עולה לכיתה א'. "רגע לפני המפגש עם מערכת החינוך", נכתב בכותרת המשנה, חוששת האם מדבר אחד: "אני לא רוצה שאף אחד בבית-הספר יהרוס לה את שמחת החיים". וגם זה נתון שלא נמדד בפרויקט "City" של "דה-מרקר".
השער האחורי
על השער האחורי של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", היו היום ציצים, סליחה, "דוגמניות מעוטרות בציורי גוף". ואם כבר סקס, אי-אפשר בלי סמים: ירון לונדון קורא היום בטור ב"ידיעות אחרונות" ללגליזציה של הסמים. לא רק מריחואנה, סמים בכלל. ולא רק סמים, גם זנות. להתיר הכל. רק כך אפשר יהיה לנצח את הפשע, הוא כותב.
פעילי חמאס ומריחואנה שהחרימו, עזה 2007 (צילום: פלאש 90)
פרו-ביוטי עלק
"[...] הרטוריקה התזונתית מהווה לא יותר מבליל של מונחים בעלי הילה 'מדעית', ששום תוכן ממשי לא עומד מאחוריהם [...] בדרך כלל יעדיפו המפרסמים להשתמש במלים מעורפלות, ככל הנראה כדי להימנע מתביעות בגין הטעיית לקוחות. נגד חברות שטראוס (משווקת אקטימל ואקטיביה) ותנובה (משווקת יופלה) כבר הוגשו תביעות כאלו (תביעה דומה הוגשה בארה"ב נגד חברת דנונה), ויש להניח שחברות אחרות חוששות אף הן". המשפטים הנ"ל הם מובאה מטור שכתב כאן לפני כמה חודשים יקי מנשנפרוינד, ועסק בפרסום השקרי והשיווק המטעה בשוק תוספי המזון. היום מדווחים במוסף "עסקים" של "מעריב" כי "מכירות המשקאות הפרו-ביוטיים צנחו ב-39%". כותרת המשנה טוענת: "ההערכות הן כי הירידה בביקוש נובעת מההאשמות כי אין כל תועלת בריאותית במשקאות". נראה שהציבור בארץ בכל זאת אינו מטומטם.
כדורגל
מוספי הספורט דשו היום במשחק בין בית"ר לסכנין שפתח את עונת הכדורגל ("פתיחה צולעת לאלופה ולסגניתה", "ידיעות אחרונות"). גם בכפולת הדעות במוסף "המגזין" של "מעריב" נרשמה הערה ספורטיבית: "ברק בינתיים הוא הקפטן", כותב שלום ירושלמי בטור המוקדש לניתוח דעיכתם הפוליטית של אבישי ברוורמן ועמי אילון, "שמסתכל על הספסל של קבוצתו ומוצא שם בעיקר שחקנים שתעו בדרך".
ענייני תקשורת
איך יודעים שהקרקע הרגולטורית רועדת מתחת לרגליהן של חברות הטלוויזיה? כשמתחילים להתפרסם בעיתונים נתונים על הפסדי הענק שלהן. על שער מוסף "עסקים" של "מעריב" הפניה לידיעה של לי-אור אברבך, המספרת שערוצים 2 ו-10 הפסידו 60 מיליון שקל ב-2008. המקור לנתונים הוא "הערכות" בלבד, אבל ההשפעה של פרסום נתונים כאלה ברורה: אם מדובר בשוק מחורבן שקשה להרוויח בו כסף, הרי שהמדינה צריכה להקל על החברות המסחריות, למשל: לוותר להן על תמלוגים ועל דרישות להשקעה ביצירה מקומית או לתכנים איכותיים. נשכרים אחרים מידיעה כזו יכולים להיות מי שמנסים לקדם את המיזוג בין רשת לקשת, או לבטל את זכיונו של ערוץ 10 (ובקיצור: כל מי שרוצה לצמצם את התחרות בשוק). ובעיקר, ידיעה כזו יכולה לשמש נשק במאבק נגד הניסיון הממשלתי לאשר שידור פרסומות בכבלים ובלוויין.
הכתב ב"מעריב" גם מפרסם טור נגד רעיון הפרסומות האמור, טור שנקרא כאילו כתבו אותו מנכ"לי ערוץ 2 ו-10. גם עיתונאים זכאים לדעה, אבל חבל שב"מעריב" לא הוסיפו גם תזכורת קצרה לשלל הידיעות שהתפרסמו בתקופה שאחרי המכרז, ולפיהן ערוץ 2 הפסיד מיליונים, ולפרסומים הסותרים שבאו אחר-כך ודיווחו דווקא על רווחים של מיליונים. משום מה, הידיעות מהסוג הראשון הן, בדרך כלל, "הערכות", ואלו מהסוג השני מבוססות על נתונים ממשיים.
זיכרון קצר אינו החולשה היחידה שעיתונאים לוקים בה. תסמיניה של חולשה אחרת, שטרם נמצא לה שם, מופיעים היום במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" בידיעה של הכתב רז שכניק על תוכנית הטלוויזיה "היפה והחנון" המשודרת בערוץ 10. שכניק ממשיך את המסורת המפוארת של כתבות תחקיר העוסקות בהשפעת ההפקה על מהלכן הטבעי של תוכניות ריאליטי, מסורת שהגיעה לשיאה בכתבת שער ענקית על התוכנית "הישרדות". הידיעה הפעם: ההפקה של "היפה והחנון" עזרה לאחת המשתתפות באחת המשימות (הייתי מונה כאן את הפרטים, אבל זה פשוט מגוחך מדי, ואני פוחד להידבק).
קשה לאבחן את החולשה הזו במדויק. האם יש עיתונאים (שלא לומר בני-אדם) שהם אינפנטילים עד כדי מחשבה שתוכניות הטלוויזיה הנקראות "תוכניות מציאות" אכן עוסקות ב"מציאות"? או שאולי מדובר בעיתונאים שתפיסת המציאות שלהם התעוותה עד כדי כך שתוכניות המציאות הן המציאות היחידה שהם מכירים? הייתי רוצה להאמין באפשרות השלישית: מדובר בעיתונאים שמתוך מיאוס באופנות טלוויזיוניות משמימות החליטו לרדת לחייהם של מפיקי הזבל הזה, לחכות להם בסיבוב ולתפוס אותם במלה. לצערי, מתוך היכרות עם המציאות, אני יודע שהסבר מס' 3 אינו מציאותי.
על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מופיע ניר למפרט, מנכ"ל חברת דפי-זהב. הכותרת היא "מחפשים אותנו", כותרת המשנה היא: "ניר למפרט, מנכ"ל דפי-זהב, מספר על גל ההצעות לרכישת החברה ומסביר איך הוא מנסה להרגיע את העובדים". נראה שלמפרט, שמתמודד עם קשיים בחברה האם של דפי-זהב ועם הערכת שווי נמוכה, וכנראה נמצא ערב מכירת החברה, לא היה יכול לקוות לכותרות מפרגנות יותר. גם בראיון עצמו, לכל אורכו, חוזר למפרט שוב ושוב על טענותיו ("אנחנו מודל לחיקוי", "השווי האמיתי הוא...", "צמיחה מתמדת" וכיו"ב) בפני הכתב עידן דורפמן, ולא נתקל בשום התנגדות או שאלה קשה (ובעצם, אפילו לא בשאלה קלה), למעט עצם אזכור העובדה שהחברה נתונה בקשיים.
יובל דרור מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" על החלטה של קומקאסט, חברת האינטרנט השנייה בגודלה בארצות-הברית, להגביל את נפח תעבורת המידע ללקוחותיה הפרטיים: לקוח שיוריד ויעלה יותר מ-250 ג'יגה-בייט בחודש יקבל אזהרה. בפעם השנייה הוא ינותק מהשירות.