השבוע שלחתי לרון מיברג דמי מנוי לחצי שנה על מגזין הרשת החדש שלו, הנקרא "אַחֵר". מאז מנוי-הניסיון על "בריטניקה אונליין" לפני 12 שנה, זהו המנוי הראשון בתשלום שאני עושה לאתר כלשהו. ועם זאת, אין בכך מבחינתי הכרזה על שינוי בהרגלי צריכת התקשורת, אלא ביטוי לאחוות ווטרנים והצהרת סולידריות עם עמית שמבקש להתפרנס מכתיבתו.
יש לי כמה מנויים על עיתוני דפוס, שאת כולם אפשר להגדיר כמנויים מחמת צורך, ולא מאהבה או מהזדהות. אני מנוי על עיתונים כפי שאני מנוי על שירותי טלוויזיה, גרירה או גז. ימי "העיתון שלי" אינם צפויים לחזור בקרוב, ואין בי געגועים לימים שבהם אדם ועיתונו חיו בהרמוניה מושלמת. עיתון הוא חבילת מידע הכרחית למי שבוחר שלא להסתפק בתמונת המציאות החלולה שמספקת התקשורת המשודרת; הכרחית, אבל לגמרי לא מספקת.
כך אפוא אני חווה כעת, לראשונה, את חוויית המנוי המשלם באינטרנט, והחוויה קשה. זה לא שקל ביום למשך שנה, כפי שמיברג נוטה להגדיר את טיב ההתקשרות הכלכלית בינינו, אלא סכום שווה ערך לשלושה עד ארבעה חודשי מנוי לעיתון יומי. ובניגוד לעיתון או לטלוויזיה בכבלים, שבהם הכל כלול, האיכותי והנחות, ההכרחי והמיותר, בחבילה מסחרית מקיפה, כאן המנוי הוא על מיברג.
על מיברג עצמו ולא "עבור הזכות לקרוא" (כפי שנכתב במניפסט שקיבלתי) רשימת כותבים שאין לי כל התנגדות להיחשף לכתיבתם בתקשורת הפתוחה. אילו הייתי משלם דמי מנוי על כל אתרי האיכות שאני נכנס ויוצא בהם, אפילו עשר אגורות ליום, הייתי נאלץ לוותר על טיפול השיניים השנתי. הרי, כפי שאמרה אמי המנוחה, אי-אפשר לרצות הכל.
(סקיצה של האתר "אחר")
"אַחֵר" הוא מגזין רשת יקר, ואני יודע שלקרוא את מיברג זו חבילה מורכבת שנעה בין הנפלא למעצבן. ובכל זאת הציפיות שלי, כמשפשף מיומן של כרטיסי אשראי, הן למתאם גבוה במיוחד בין הציפיות שיש לי ובין הגשמתן.
לא עברו יומיים מאז שלחתי למיברג את דמי המנוי, ועוד בטרם סופק לי המוצר המובטח, אני מרגיש כמנוי ותיק, נרגן, שוורידים בולטים ברקותיו ועוד רגע יאיים בהפסקה. לא שהטיפוס המאיים בהפסקת המנוי איננו מוכר לי היטב. כל עורך עיתון מנויים מוצא עצמו מבטל זמן יקר על תחזוקת הגרעין הקשה של הנודניקים הרוצים תמורה לכספם. במשך שנים טיפלתי בכאלה בכעס ואיפוק, ורק עכשיו אני לומד להבין איך משלוח דמי מנוי עלול לחולל בי שינוי אישיות ולהפוך אותי למי שזקוק לתחזוקה נמרצת. אני מניח שגם מיברג, אולי בגלל שכמותי, יצטרך מעתה לסגל לעצמו דפוסי התנהגות חדשים של מלצר – סליחה, מו"ל – הנאלץ לרצות את לקוחותיו.
בין גילוי עריות לגילוי עריות
ההקדמה הארוכה שלעיל לא באה אלא כדי לומר שהפרק מתוך הספר שבכתובים, "במבינו", שמיברג מציע באתר "אַחֵר" להורדה חינם, כמעט גורם לי לעשות את המעשה הכה-אמריקאי: להכריז שתמה תקופת הניסיון ואני מחזיר את המוצר בשלמותו ומבקש את הכסף בחזרה.
הבעיה שיש לי עם "במבינו" היא לא אינטרנטית. היא בכלל בתחום היחסים בין בני-אדם.
"במבינו" אינו יצירה מתחום הפרוזה או אליגוריה המשקפת מציאות. "במבינו" הוא טקסט עיתונאי. השבוע התפרסמה ידיעה שעל-פיה עופר נמרודי מתכוון להגיש נגד מיברג תביעת לשון הרע על פרסום הפרק. מיברג מיהר להעלות בתגובתו לידיעה את טענת "אמת דיברתי", ובכך הסיר כל ספק למי שהתחבט בשאלה מהו הז'אנר שבמסגרתו נכתבה היצירה. הלא "אמת דיברתי" היא הטענה המבדילה טקסט עיתונאי מספרותי, בהיותה הניגוד המוחלט לטענת חופש הבדיון שעליה מכריזים סופרים בהערה המשפטית הקטנה שבראשית ספרם.
בפרק החינם מאפשר מיברג הצצה לרגע אינטימי-למחצה שהיה בינו ובין נמרודי. הוא מספר על מפגש מעין-חברתי שקיימו השניים לפני עשור בבר ניו-יורקי, האחד מו"ל והאחר כותב בעיתונו. מפגש אינטימי-למחצה, מפני ש"במבינו" פתח את סגור לבו אחרי ארוחה טובה, אלכוהול וסיגר, ואילו מיברג, לפחות על-פי התיאור, היה פיכח יחסית ומודע. הקשיב, זכר, תיעד, ועכשיו הוא מפרסם. "רגע של קרבה ואינטימיות מזויפת", הוא מגדיר את הרגע ההוא בספרו.
נמרודי, על-פי מיברג, פרש בפניו את משנתו בתחום הליבידו ואת הדרכים המעשיות שבהן הוא מתמודד עם הסתירה בין הזוגיות ובין היצר. ייתכן שהיה שתוי מכדי לרסן את עצמו, וייתכן שנתן בבן-שיחו אמון והניח כי הקשר ששרר ביניהם באותו מעמד הוא של אינטימיות רגעית, כמו שקורה לבני-אדם לפעמים. כך או כך, נמרודי טעה. עשר שנים אחרי, אני מוזמן להציץ לרגע ההוא, ועכשיו, כשעשיתי מנוי, אני מניח שמובטחים לי מן הסתם רגעי קסם נוספים.
כקורא, אני נבוך. לא בגלל מבוכתו המתוארת של מיברג, אלא דווקא בגלל נמרודי. לא שאני טהור מחטא ההצצה, אבל יש לי קו אדום קטן ודק האומר: לפחות לא לשלם על זה כאילו מדובר בטקסט איכותי. בחרתי להצטרף למגזין שהוא עומד להוציא לאור בשם "אַחֵר" בתקווה שיעמוד בהצהרתו כי הוא נועד לצרכני תרבות שאינם רוצים "לקיים יחסי עריות עם אח גדול". אין לי עניין מיוחד בתיאור המאוחר של גילוי העריות שמגיח עכשיו מן העבר השני של האוקיאנוס ובמה שהתרחש שם בתקופה שבה חיבר קשר כלשהו בין מיברג לנמרודי.
מו"ל "מעריב", עופר נמרודי
עיתונאים מקצועיים ידועים בכך שהחיישנים שלהם עובדים גם כשהם במצב מנוחה. אבל יש רגעים שבהם לא רק מותר לכבות את "המצב העיתונאי", אלא ממש צריך. כל אדם מזדמן לנסיבות אינטימיות או מביכות עם אדם אחר, וצריכה להיות סיבה נעלה כדי להפוך רגעים כאלה לנחלת הכלל. מטריד אותי לחשוב שעם אנשים מסוימים, שנר התמיד העיתונאי בוער בעיניהם, צריך להתנהג כאילו הם עצמם מצלמת האח הגדול. כשנמצאים בחברתם, חובה ללבוש את מסכת המגן. לנסח, לסנן, להעמיד פנים ולהיאטם. וכשיושבים בבר עם אחד כזה, להזמין סודה נקייה ולנהוג כמרואיין מול טייפ פתוח בעיצומה של כתבת פרופיל.
החלקים שאני פחות מעריך בפועלו של רון מיברג הם אלה שבהם שלף מזכרונו מצבים בינאישיים עם עמיתים למקצוע, ולימים איוורר אותם והציגם לידיעת הכלל, לצורכי ניגוח כאלה או אחרים. לא ארחיב כאן בכך, ובוודאי לא אחטט בארכיונים כדי לשלות משם חומר לכתבי אישום, אבל לפחות שתי סצינות שבהן היתה הפרת אמון ברורה נחקקו בזכרוני, וגרמו לי למבוכה ולהזדהות עם המובכים. האחת היא סצינת הדלקן שבה נצלב רפי רשף בגלל משפט סרק שהחליף עם מיברג בפגישה מקרית בתחנת דלק. האחרת עסקה ביחסיו כעורך מוסף עם בעל הטור שלו, יאיר לפיד, ובהחצנת אפיזודה ביחסי עורך-כותב שהיו ביניהם, שחל עליה, למיטב הבנתי, מעמד של יחסי אמון. יחסים שמעצם טיבם מכילים מעמדים דיסקרטיים מוגנים.
יש, על כן, חוסר הגינות ברמה הבסיסית של יחסי אנוש באאוטינג של "במבינו". כמי שמכיר לא רע את סוגיית העניין הציבורי, נראה לי שלא רק העניין הציבורי, אלא אפילו "העניין לציבור" (הגדרה רכה יותר, שמכילה גם את עיתונות הרכילות) בהשקפתו של עופר נמרודי על חיי הנישואים שלו הוא נמוך. אילו הייתי מבלה עם מיברג בבר ניו-יורקי אחרי אכילה, שתייה וסיגר, הייתי בוודאי משתעשע למשמע סיפור כזה מפיו, אולי כי גם אני הייתי שתוי. אבל אינני רוצה לראות את הסיפור הזה מנוסח ומלוטש כטקסט מעין ספרותי, כמין ממואר, בכלי תקשורת כלשהו. ובוודאי לא לשלם על כך.
העולם יהיה מקום גרוע יותר אם נחיה בדריכות מתמדת מפני מצב שבו זה שמולנו מתעד אותנו לצורך ביוגרפיה נקמנית שתגיח יום אחד לאוויר העולם. כמי שהרבה לקשקש עם עמיתים וכפיפים ועומד היום לפני סטודנטים, אני יודע שאפשר לשמור על הלשון ולהציל את עצמך מאינספור מעידות. אבל צריך לקחת סיכון מסוים, ואני מעדיף להיות משוחרר בלשוני גם בידיעה שיש אפשרויות שכפיף, או עמית, או תלמיד, מתעד איזה קשקוש שיוצא עכשיו מפי – ומחר יימצא חקוק בזכרונו האינסופי של אתר ההנצחה יו-טיוב. לקחת סיכון כזה משמעו להאמין בבני-אדם.