"לאילן בן-דב יש נשמה של סמוראי", הכריז המגזין של "גלובס" (אמש) בהפנותו לראיון עם נסים אמון, מורהו-מאמנו של הבעלים החדש של פרטנר. אמון, המוגדר כ"זֵן מאסטר ישראלי, המלמד ניהול ברוח חוכמת המזרח", גאה בתלמידו המצליח וגם מבהיר כי "לאילן בן-דב יש אמון גדול ביקום".
מהלך הרכישה המוצלח של פרטנר הקפיץ את בן-דב ממעמד של איש עסקים, המוכר בעיקר לקוראי העיתונות הכלכלית, לדרגת פיגורה לאומית. אחד הביטויים לכך הוא הרחבת נוכחותו אל מעבר למוספי הכלכלה וזליגתו אל סדר היום הכללי. מעתה משויך בן-דב לציבור כולו – לא רק למיליוני לקוחותיו באורנג' ובסמסונג. וככזה, נכון וראוי שהציבור יתחיל בתהליך ההיכרות עימו.
זה לא יהיה בליינד דייט, כפי שעשינו עם גאידמק. אנחנו כבר קצת מכירים מפה ומשם. הוא נראה טוב, נשמע טוב, שמור היטב, עושה עסקים גדולים, נותן ידו בפילנתרופיה. בקיצור, שידוך טוב. אבל בינתיים רק שידוך. עיצוב הזוגיות בינו ובינינו יוצא רק עכשיו לדרך.
במקום כרטיס ביקור, הזמין אותנו בן-דב אתמול לחנוכת מרפאת השיניים חדשה ביפו, אחת מ-13 מרפאות דומות ברחבי הארץ, שהקרן שלו, "דרך הלוטוס", הקימה בין שאר מפעלותיה למען לילדים שיד הוריהם אינה משגת. ראינו אותו שם עם ילדה נזקקת, ראינו אותו עם ראש העיר ושר הרווחה, ועכשיו אנו מתבקשים לקשור את הפעילות הענפה הזאת בשמו. ראינו ואפילו התרשמנו. על-פי הרקורד והיקף הפעילות, אכן מדובר בפילנתרופ. עשיר וגם נדיב.
אתמול גם זכינו, כאמור, לראיון ההיכרות עימו ב"גלובס". ליתר דיוק, ראיון עם נסים אמון, מורו ורבו של בן-דב. לכאורה כתבה יחצנית המקדמת ישירות את אמון, המגיע לסדרת הרצאות בישראל (יש כתובת ותאריכים), ובעצם נדבך נוסף במפגש ההיכרות של בן-דב עם הציבור, נדבך שתכליתו לבסס את דימויו כאדם רב-ממדי.
לזכותה של הכתבת, ענת כהן, יש לומר שעשתה את המיטב בדיבוב המרואיין ולא מנעה את עצמה משאלות שיאירו את המורה ותלמידו גם מזוויות פחות מחמיאות.
אמון, זן מאסטר שהתחנך במנזר זן בקוריאה, מקיים זה שש שנים מפגשים עם בן-דב (ועם ענקי הון אחרים), ובין השאר נסעו יחד להודו וליפן. "ביפן הושבתי את אילן לקבץ נדבות ברחוב מחוץ למקדש בודהיסטי, כיוון שלדעתי מיליונרים צריכים להכיר גם את הקצה השני, לשמור על צלילות מחשבתית וללמוד ענווה", הוא מספר.
סיפור מעניין. אני רואה בדמיוני את בן-דב מקבץ נדבות ליד המקדש, כחלק מתרגול חוויית הקבצנות, ותוהה אם מיליונרים יכולים להכיר באמת את "הקצה השני".
האומנם צריך, בשביל להכיר את "הקצה השני", לטוס ליפן ולקבץ נדבות ליד המקדש? אני, שלא חונכתי במנזר זן, מאמין שאי-אפשר לשחק עני, כמו שאי-אפשר לשחק חולה. להיות עני משמעו להתהפך בלילות על יצועך מדאגה וייאוש. האם סדנת התהפכות בחושך תדמה את חוויית העוני?
כמי שידו בקושי משגת כרטיס במחלקת תיירים ליפן, אני תוהה אם לא אוכל לשאוף להכיר את "הקצה השני" כאן בסביבה. אם, נניח, אשקיע חמישה וחצי שקלים, אעלה על קו 5 ואצא לקבץ נדבות כאן, בתחנה המרכזית. שעה, יום, שבוע, כמה שדרוש לאלפיונר שכמותי כדי להתחבר "לקצה השני". אם אעשה זאת כאן, אחווה אולי גם את הבושה. אם מישהו ממכרי יזהה אותי, בעליבותי, אומר לו, "שטויות, אני רק חוקר כאן משהו".
אולי לא צריך ממש לקבץ נדבות. אולי די לצפות בעוני. די בלהכיר עני. די בלהיות עני. ישנם מיליארדרים שחוו עוני בילדותם, ואף כי החוויה הטביעה בהם חותם עז, אין זה מובן מאליו שיתרמו לקהילה. אפילו בין אלה, לא כל אחד ייאבק באופן דומה להפחתת עוניו של האחר.
ייתכן שבמנזר בקוריאה לא מכירים את השאיפה לתיקון חברה. שאיפה שהיא כמו מחלה. למי שאין, לא יידע מה זה. למי שיש, לא חשוב למה, אף אחד לא יעצור אותו. לפעמים יכול אדם לצאת למאבק בעוני גם בלי לחוות אותו ישירות. אפילו לא בסדנה.
פרח לא יכול להיות אימפריה
אני לא שוכח שלנתינה יש מניעים שונים. כמה מהם פשוטים וישירים, כמו תחושת הסיפוק מלהיטיב עם הזולת, ואחרים מורכבים, כמו הצורך להפיק מן הנתינה כוח. כוח הוא לא בהכרח כוח להרע, אבל כוח הוא תמיד כוח. כשבעל היכולת טופח של שכמו של הנזקק לו, אלה הם יחסי כוח. כשיש צלם בסביבה, זהו מפגן כוח.
לא צריך, חלילה, להרחיק לכת בביקורת על עצם הנתינה. נתינה תמיד טובה מאדישות. אבל אימפריות של נתינה נראות לי חשודות. לא בגלל הנתינה, בגלל האימפריה.
"אגב", אומר אמון, "אני רואה את פרטנר כעסקה רוחנית ולא כעסקה שנועדה להגדיל את ההון האנושי של אילן בן-דב. הוא לא צריך את זה. זוהי עסקה שבסופו של יום נועדה להגדיל את נפח הפעילות העסקית על מנת לסייע ל'עמותת לוטוס' שהקמנו, עמותה שעוסקת בתחומים התנדבותיים שונים ביישובי הפריפריה".
אני מאמין ברצונו של בן-דב להרחיב את עמותת "דרך הלוטוס" כדי להיטיב עם עוד אנשים. אני לא מאמין שפרטנר היא עסקה "רוחנית", שתכליתה לסייע בכך. מי שקונה חברה ביותר מ-5 מיליארד שקל לא עושה עסקאות רוחניות. אני גם לא רוצה לראות את "דרך הלוטוס" גדלה לממדים שבהם תוכל להחליף את מה שהממשלה והרשויות מחויבות לספק לאזרחי המדינה. במושגים זניים – פרח לא יכול להיות אימפריה.
פעילות חברתית עטופה ביחצנות וגימיקים
אולי כדי לפצות על העובדה שניהול הוא עיסוק צונן, מונחה תוצאות, אכזרי, אין המנהלים החדשים מוצאים מנוח לנפשם בגרפים המזדקרים שהם נדרשים לחולל. במנהלים רבים יוקד הרצון להוכיח שיש בהם משהו נוסף. שמתחת ליצירתיות העסקית, לברק הטקטי ולסממני המעמד, מפכה בהם רוח של טרובדור, נשמה של משורר ודחף של מתקן חברתי. העיתונות הכלכלית, מסיבותיה, מסייעת לטיפוח התהליך ומאמצת מושגים כמו חזון וערכים, שבהקשר הארגוני הם מלים מכובסות.
כיוון שהעיתונות הכלכלית שקועה עד צווארה בעיסוק בתיאוריות ניהול, בדרך כלל כדי לומר "ניהול זה מקצוע הרבה יותר עמוק ממה שחשבתם", מתפרסמת ב"כלכליסט" (היום) כתבה מעניינת שכותרתה מזעזעת בתמימותה, בכנותה ובקהות שבה: "מעורבות חברתית היא כלי של מנהל".
ארבעה "בכירים" כונסו לדון בסוגיית התרומה לקהילה, אבל מקריאתה אני מתרשם כי דווקא דמות חמישית היא הכוח המניע שיזם את הכתבה: אהובה ינאי, מנכ"ל ארגון בשם מתן, המקשר בין מנכ"לים לעמותות חברתיות. ינאי היא זו האומרת כי "מעורבות חברתית היא כלי של מנהל, כי ערכים הם כלי כזה. כאשר עושים את זה נכון, ערכים הם כלי ניהולי טוב יותר מתוספות שכר".
במהלך השיחה אומר "הבכיר" יאיר כפרי (מנכ"ל קרייזי-ליין ולוצ'י) כי "יש לא מעט חברות שעושות פעילות חברתית עטופה ביחצנות וגימיקים אחרים, כאשר הכוונה היא לקבל פרסום ואז לעבור הלאה. אני חושב שטוהר הכוונות נמדד גם בגודל היחצנות ובתהליך עצמו. אנחנו לא עשינו כמעט יחצנות, והערך המוסף לפעילות החברה שלנו שואף לאפס".
על כך משיב לו יוני קופרמן (מנכ"ל תמורה, פנסיה ופיננסים): "אם אתה עושה משהו טוב, כדאי שתהיה כותרת טובה בעיתון. בסוף, הפעילות היא גם יתרון עסקי, כי הלקוח צריך לבחור בינך לבין מוצר אחר".
כדאי להתעניין גם אצל הקהילה
העיתונות הכלכלית מרבה לעסוק ב"עסקים וקהילה" מנקודת ראותם של העסקים, וממעטת בבדיקת הקצה השני. אינספור עמותות וארגונים דוחפים חומר על פועלן, ולמערכות העיתונים קל ונוח לפרסמו ללא פערי תיווך. גם הדיונים בנושא הם מול הדרגים הניהוליים. המנהלים נגישים לעניין זה, ששים להתבטא, והמאמץ היחיד שיש לעשותו כרוך ביציאה לחדרי ישיבות ממוזגים.
כדי לקבל תמונה אמיתית של הקשרים בין עסקים לקהילות אין מנוס מלצאת לשטח, אל הקהילות. לבדוק את הארגונים משם. לעקוב אחר הפעילות היומיומית. לדבר עם אנשים, להקשיב להם. לעשות את זה באופן יזום, גם אם הדבר כרוך ביום עבודה מחוץ למשרד. לא לעשות זאת דרך סיור מאורגן מטעם התורמים או העמותה. להימנע מלהגיע בימים של טקסים חגיגיים או ימי עיון, כי אז כולם מזייפים. לחקור את הפעילות החברתית האמיתית של התורמים לקהילה, את אלה המפרסמים עצמם ואלה העושים זאת בצנעה. להלל ולשבח את הראויים, לחשוף את הבלוף של מאחזי העיניים. מבחינה עיתונאית זהו שדה בתולי, שטרם נחקר. מי שיתקע בו מקדח עלול לחטוף סילון שחור בפרצוף.