תודה לח"כ יואל חסון, שהולך להציל אותנו מאנשי העסקים הסעודים המתגודדים סביב בית "מעריב" בניסיון להשתלט עליו. אם תתקבל הצעת החוק שהוא מוביל, הדורשת כי לפחות 51% אחד מן השליטה בעיתון ישראלי יהיו בידי ישראלים תושבי ישראל, הסעודים ייאלצו לחפש להם ארץ אחרת ועיתון אחר, ועופר נמרודי יוכל להמשיך לחפש קונה אחר.

אם תעבור הצעת החוק, שעופר נמרודי מקדם בלהט, "מעריב" יהיה מוגן מפני השתלטות של איש עסקים זר שאינו מתגורר בישראל. בפעם האחרונה שאיש עסקים זר ביקש להשתלט על "מעריב" לא היה זה סעודי אמנם, אלא דווקא יהודי שתרם 20 מיליון דולר ליד-ושם ו-30 מיליון דולר לפרויקט תגלית. למרבה המזל, הניסיון ההוא לא צלח, אף שלא היה חוק שיגונן על "מעריב" מפני היהודי ההוא.

ליהודי ההוא קוראים שלדון אדלסון, ונמרודי היה להוט דווקא למכור לו את עיתונו, עד כדי כך שהשניים ניהלו פעמיים בשנים 2006–2008 משא-ומתן רציני.

כך סיפר נמרודי למגזין התקשורת של "גלובס", "פירמה": "שלדון ניהל משא-ומתן יהיר [...] הוא העלה דרישות אבסורדיות". בשלב מסוים, טען נמרודי, האשים אותו אדלסון כי הוא אינו ציוני ופטריוט: "אינכם תומכים במנהיג הנכון, אתם מסקרים באופן מגמתי ושלילי ולא הוגן את תומכי ישראל", נזף בו. נמרודי נאלץ, לדבריו, להציג בפניו את העבר הפטריוטי המפואר של משפחתו ואת ההווה הציוני לא פחות. ייתכן, עם זאת, שלא דברים אלה טירפדו את העסקה, אלא העובדה שהצעתו של אדלסון לא היתה גבוהה מספיק (או שהמחיר שבו נקב נמרודי היה מופרז).

באותה תקופה ניהל נמרודי גם מגעים רציניים עם לן בלווטניק, מיליארדר אמריקאי יהודי, פטריוט מן הסתם (תורם לאוניברסיטת תל-אביב). נראה שגם שם, כבמקרה אדלסון, כשלון המגעים היה נעוץ באי-הסכמה על סכום העסקה, ולא באזור מגוריו של בלווטניק או בסוג הדרכון שבארנקו. אני מעז להניח שאילו נמרודי היה מקבל הצעה שאי-אפשר לסרב לה מן המו"ל הגרמני אלפרד נוון דומונט, בשם קונצרן דומונט-שאוברג – זה שרכש רבע ממניות קבוצת "הארץ" – הוא היה לוקח אותה בלי לבדוק בציציותיו של הרוכש.

לנוכח המקרים הללו יש להתפלא על כך שח"כ יואל חסון, ציוני גאה, וח"כ דניאל בן סימון, עיתונאי גאה, השאירו פרצה בהצעת החוק שלהם. למה לא הוסיפו סייג הקובע: "אלא אם תרם 50 מיליון דולר ויותר למלכ"ר ישראלי"?

ואם כך, דרוש סייג נוסף כדי למנוע משיח' נפט להתחכם ולתרום לוויצו כדי לרכוש עיתון, או מטייקון גרמני בעל עבר רגיש לתרום ליד-ושם כדי להשתלט על יומון איכותי. רצוי להבהיר בהצעת החוק: "אלא אם תרם 50 מיליון דולר ויותר למלכ"ר ישראלי – ואיננו מחזיק באזרחות סעודית או גרמנית".

מנצלים את צדוק

הפגם המהותי בחוק אדלסון הוא היותו חוק פרסונלי. שמניעיו אינם עקרוניים, אלא אישיים. ובעיקר, שמניעיו אינם טובת הציבור, אלא האינטרסים העסקיים של בעלי העיתונים כאן, בלי קשר לרמת הפטריוטיות של כל אחד מהם. וחוק – כל חוק – שנולד לשרת אינטרסים שאינם טובת הציבור הוא חוק מסואב, גם אם יועבר ברוב גורף.

לא שיש פגם עקרוני ברעיון שבעל השליטה בכלי תקשורת הפועל בישראל יהיה בעל אזרחות ישראלית. אבל זה לחוק בנושא כזה עלולות להיות השלכות שלא נראה כי נלקחו בחשבון על-ידי מי מהח"כים התומכים בו.

מן המשתקף בתקשורת נראה כי קואליציית התומכים חוצת המפלגות פועלת משני מניעים עיקריים: האחד פוליטי, בהיות אדלסון איש ימין ותומך מוצהר של ראש הממשלה המכהן, והאחר תועלתני. הזדמנות נדירה לחבר-כנסת לבסס את מעמדו כמושיע "מעריב" וכיקיר "ידיעות אחרונות". וגרוע מכך: מי שיתנגד להצעת החוק יהפוך עצמו בכך לאויבם של העיתונים הוותיקים – ובוודאי ישלם על כך. גם הקואליציה הפוליטית וגם קואליציית הפחדנים יבזו את עיסוקם ואת מוסד הכנסת כולו אם יתמכו בחוק.

ההתארגנות החפוזה לחוקק עכשיו חוק כדי לנטרל את "ישראל היום" תייצר חוק רשלני, שעלול יהיה לפגוע בתקשורת בעתיד באופן שאינו נצפה כרגע. יש כמובן אינספור דרכים לעקוף חוק כזה, כך שהפגיעה ב"ישראל היום" לא תהיה יותר מהטרדה – אבל הנזק שבחקיקה יישאר עימנו לתמיד.

מימין: בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, בעליו של "ישראל היום", בכנס תגלית בירושלים, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)

מימין: בנימין נתניהו ושלדון אדלסון, בעליו של "ישראל היום", בכנס תגלית בירושלים, 12.8.07 (צילום: פלאש 90)

חוק כזה ייצור מצב שבו שוק העיתונות הנחלש לא יוכל לקבל זרימת הון משמעותית מגורמי מו"לות בחו"ל. הוא גם ירחיק מכאן אפשרות שיהודי העולם יימצאו בשוק הזה עניין, מסיבות שאינן רק עסקיות. האם מדינת ישראל באמת מעוניינת לחסום גורמים יהודיים מחו"ל המבקשים להשפיע כאן במישור התקשורתי, חברתי, פוליטי? אם כן, נא לחוקק חוק נגד חב"ד.

אבל הניסיון לגונן על העיתונות ישראלית מפני יהדות העולם אינו רק מתמיה, אלא גם לא רציני. הרי אדלסון, בלווטניק או כל אחד אחר יוכלו לעשות מה שעשה רופרט מרדוק כאשר ביקש לרכוש תחנת טלוויזיה בארצות-הברית – להתאזרח. וליהודים קל במיוחד להתאזרח בישראל.

חבילת הטיעונים בעד החוק נשענת על אוסף אקלקטי ומוזר של טעמים שנעים בין טהרנות שמימית לחמדנות ארצית. נוטלים רסיס המלצה, מנותק מהקשר, מדו"ח ועדת חיים צדוק המנוח, שנכתב באמצע שנות התשעים ומעלה אבק, וכורכים אותו בכספו של אדלסון המלוכלך מהימורים (אך מתאים לפרויקטים ציוניים).

דו"ח ועדת צדוק המליץ כי עורך עיתון ישראלי יהיה תושב קבע כאן. המלצה מובנת מאליה, שאינה קשורה למקורות המימון. דומה שבכל תולדות המדינה לא היה מקרה שבו בעל אזרחות לא ישראלית מונה לערוך עיתון, ואני לא מודאג שמא יקרה בעתיד. אם האיש הוא גורם מסוכן או עוין, קל יהיה יותר למנוע את שהייתו כאן. אגב, בשעתו שימש נחום (הרברט) פונדק (פונדיק) כעורך "פוליטיקן" הדני במקביל לעבודתו כחבר מערכת "דבר", כך שתיאורטית הדבר אפשרי, ולגמרי לא נורא. ובכל אופן, גם זה מקרה שאזרחות כפולה פותרת בקלות.

ההפחדה בעניין אי-חוקיות כספי ההימורים של אדלסון, כמו ההפחדה מהסעודים, מביכה במיוחד. גם הדיבורים על קריסת העיתונות המודפסת חסרי שחר. "ישראל היום" דווקא מרחיב את שוק קוראי העיתונים, ומספק תעסוקה למאות עובדים בתחום, רבים מהם עיתונאים מקצועיים שהיו עלולים להיפלט ממעגל העבודה.

פסיקת גולדברג

מעמדו של מו"ל עיתונות ביחס לתכנים שבעיתוניו אינו מוסדר בחוק, תודה לאל. ההלכה הנקוטה היום מבוססת על פסיקת הרכב בראשות נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, השופט מנחם גולדברג ("ג'ואנה יחיאל נגד ה'ג'רוזלם פוסט'").

פסק הדין, שניתן בראשית שנות התשעים, הכיר בזכות הקניין של המו"ל, ופירש אותה כזכותו להשפיע על תוכני עיתונו על-פי השקפתו. "רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשאי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות". עם זאת הכיר בית-המשפט בזכותו של עיתונאי שלא לכתוב דברים הנוגדים למצפונו, ואם יפוטר בשל כך יזכה לפיצויי הפיטורים המגיעים לו.

על-פי פסיקת גולדברג, מותר לאדלסון לקבוע את הקו של העיתון שבבעלותו, כרצונו וכרוחו. מאותה רוח גבית נהנים היום גם המו"לים הוותיקים, כך שאין כאן תחרות בלתי הוגנת.

חטאו היחיד של אדלסון הוא תמיכתו ללא סייג בראש הממשלה. זו בוודאי אינה חריגה מן המקובל בעיתונות, כפי שהתנגדות גורפת לראש הממשלה ולפועלו היא נורמטיבית לחלוטין. אין שום סיבה להניח שמניעיו של אדלסון לתמוך בביבי נתניהו שונים ממניעיהם של המו"לים האחרים לתמוך בו או להתנגד לו.

פסיקת גולדברג יכולה לשמש מניע לחקיקה ביחס לגורם זר, עוין, רב עוצמה ואמצעים, הבא לקעקע את רוחה של הדמוקרטיה הישראלית. צריך להתגונן מפני גורמים כאלה (גם בעלי אזרחות ישראלית), אבל ראוי לעסוק בכך במסגרת רפורמה כוללת בהגדרות חופש הביטוי ותחת מטריית "חוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות", שעדיין רחוק מלהיחקק. במרחב הזה, הצעת החוק הנוכחית היא כטלאי על פנימית ישנה וסדוקה.

את הסיכום לדברים אלה היטיב לנסח רביב דרוקר בבלוג שלו, וחבל שלא לצטטו: מו"ל של עיתון [ישראלי] יכול "להיות שקרן, עבריין מורשע או סתם קפיטליסט נצלן. אבל אסור שיהיה אזרח זר, יותר נכון, אסור שיהיה שלדון אדלסון".