אפשר להציג את ענת קם כבוגדת בעמה, כשליחת מצווה או כנערה מבולבלת. כל אדם יכול לבחור את האפשרות המתאימה לו. ייתכן שהאפשרות השלישית היא מתנשאת ומקילה ראש, שכן מדובר בצעירה בוגרת ואינטליגנטית המודעת היטב למעשיה, אבל יש בה כדי להרחיק מן הדיון את השאלה מיהו פטריוט ומיהו בוגד.

שני התארים הללו, פטריוט ובוגד, הם תארים זמניים שיכולים לשקף אותו מעשה עצמו, כך שאת ההכרעה בעניין ראוי להשאיר למשפט ההיסטוריה. כדאי שעיתונאים קצרי רוח וטעוני עמדות ואינטרסים ינסו להתאפק ויבררו את מלותיהם בזהירות. אין לשכוח שגם העיתונאים המשתלחים בחיילת המדליפה עומדים למשפט ההיסטוריה (ולא רק למשפטו של הטוקבקיסט). 

די לראות בענת קם חיילת שפעלה בדרך בלתי חוקית ומסוכנת לקידום השקפותיה, ולצמצם את הדיון לשאלה מהם מניעיה ומהו העונש הדרוש במקרה כשלה (על המנעד שבין "30 ימי מחבוש" כהמלצת פרקליטה עו"ד אביגדור פלדמן, ל-15 שנות מאסר, שסעיף 113א לחוק העונשין תיקון תשס"ב מאפשר לגזור על המוסר ידיעה סודית למי שאינו מוסמך לכך. ואולי לכיתת יורים, ככמיהתם של כמה דעתנים משולהבים).

מאידך, נכון היה להרחיב את הדיון בשאלות המהותיות. החל בהזנחה המשוועת של אבטחת המידע במפקדה צבאית מרכזית ועד לשאלה החשובה, האם כוחות הביטחון אכן פועלים באופן המנוגד להנחיות בית-המשפט העליון.

נראה כי מעטה הסודיות שנפרץ העצים את הפרשה לממדים מוטרפים והדיון התקשורתי בנגזרותיה חרג מכל פרופורציה. תוך יממה הפכה ענת קם למכשפה הראויה למדורה בכיכר העיר ("חיילת מרגלת", כדברי הכותרת ב-ynet), וכל מי שהביע הערכה – אפילו מסויגת – לאקטיביזם שהציגה הוקע כבוגד. התקשורת קיבלה את גיבורת הפרשה בעוינות גוברת והולכת, ובאפשרות "הנערה המבולבלת" נותרו מחזיקים, כמעט לבדם, הוריה.

במבחן בקרת הנזקים, הצבא יצא בזול. העובדה שאלוף הפיקוד זקוק לחיילת שתדפיס לו מסמכים עברה ללא כל הערה. העובדה שרמת אבטחת המידע בצה"ל היא חובבנית אפילו בהשוואה לפיצוצייה ממול לא זכתה לתשומת לב מיוחדת.

האלוף שבממלכתו ומתחת לאפו ממש התרחשו הדברים, זה החייב לכאורה בהסברים ובתשובות, נטל על עצמו אחריות בראיון ל"מעריב" באומרו שהעניין התרחש "במשמרת שלו". אך באותה הזדמנות פטר את הטענות על הפקרות בטחון השדה שבפיקודו במשפטים כוללניים, ואילו את דעתו על המסמכים שהועתקו ממחשבי לשכתו הביע תוך שימוש בדימויים מתחום האפסנאות: גם מי שגונב טנק ומחזיר אינו פטור מעונש, אמר יאיר נווה בהזדמנות אחת, ובאותו ראיון הבהיר כי גניבת מסמך גרועה מגניבת רובה, כי רובה שהוחזר אינו יורה עוד, אבל מסמך שמוחזר עלול להמשיך להזיק. שום גורם ביקורת ממלכתי או בטחוני לא דרש מנווה עד כה יותר מזה.

אורי בלאו, הכתב שמחזיק במספר לא ידוע של מסמכים שהועתקו על-ידי קם ממחשבי הפיקוד, זכה לא רק לגיבוי עיתונו (המממן את שהייתו הממושכת בלונדון), אלא גם לגיבוי זהיר של הכתבים הצבאיים ובעלי הטורים, וכמה מהטובים שבהם חתמו על עצומה הקוראת למדינה שלא להעמידו לדין (רביב דרוקר מבהיר בבלוג שלו כי "גם לרבים מהעיתונאים שחתמו על גילוי הדעת יש ביקורת. ההתארגנות לא נועדה כדי להגן על בלאו או 'הארץ'. היא נועדה שהפרקליטות לא תשתמש במקרה הזה כדי לשנות את הכללים ולהעמיד לדין את בלאו על 'החזקת ידיעה סודית'").

העובדות הידועות, שכתב העוסק בביטחון נחשף לחומר רגיש ומסווג ושכל צעד עונשין כלפי בלאו יכביד בעתיד על תפקודם של עמיתיו, עמדו גם ביסוד החלטת מועצת העיתונות שהתקבלה ביום חמישי. המועצה נמנעה מלהעניק לכתב גיבוי ישיר, אך החליטה ברוב גדול כי "אין זה ראוי להעמיד לדין עיתונאי על שהחזיק מסמך סודי לצורך מילוי תפקידו".

ענת קם תישא, ככל הנראה, לא רק בתוצאות מעשיה, אלא תשלם גם את מחיר הכשלים בהתנהלות "הארץ" בעניינה. אפשר להניח כי השכל הישר ינצח והיא לא תישפט כמרגלת. אפשר לשער כי אף שכבר הודתה בהדלפה ושיתפה פעולה עם חוקריה, ישמח הצבא שלא לנהל משפט ולהתבוסס במחדליו – ויסגור עם פרקליטיה עסקת טיעון. אפשר לצפות עונש מידתי לגופו של מקרה ולמשהו נוסף כדי להרתיע. והרי יימצאו די נסיבות מקילות – תקופת המעצר הממושכת שכבר ריצתה, עברה הנקי והסיכוי האפסי שתחזור על העבירה. אם מישהו בפרקליטות לא ישתגע, יש להניח שיסתפקו שם בענישה מדודה.

עיתונאית "הארץ" עמירה הס. רמאללה, 22.10.01 (צילום: יוסי זמיר)

הציבור נותר שווה נפש למידע שנמסר בידיעה המבוססת על המסמכים שסיפקה קם לבלאו. הרי הכתבה הנרחבת שפורסמה במוסף "הארץ", המבוססת על שניים מ"מסמכי קם", והידיעה הנרחבת בעמוד הראשון המכוונת אליה לא עוררו שום הד ציבורי. נראה שאין היום אפילו רבע מנדט שיתמוך בהכפפת נהלים מבצעיים למבחני החוק הישראלי והבינלאומי בנוגע למבוקשים.

הרושם הוא שרובו הגדול של הציבור יברך על חיסולם של אלה גם בניגוד לכל אמנה בינלאומית ותוך התחכמות לפסיקות המגבילות שפורסמו עד כה בעניין. נוסף לכך, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, נתן גיבוי לפעולה הצבאית כפי שבוצעה, והגדירה כפעולה שאינה נוגדת את עמדת בית-המשפט העליון.

ככלל, הציבור אינו מעוניין בעיסוק ביקורתי של העיתונות בהתנהלות מערכת הביטחון בכל הנוגע לניהול הלוחמה בטרור הפלסטיני. אפשר להבין זאת. הטרור מורט את עצבי כולם, זה שני עשורים, ואין סבלנות לרדת לדקויות בעניינים הללו. קוצר הרוח הזה הופך את פעילי זכויות האדם למשהו שבין טרדנים לבוגדים. תלוי בעיתון ובכותב.

בתחום שבין ביטחון לזכויות אדם, נוקטים רוב אמצעי התקשורת גישה סתגלנית. אין טעם לעצבן את הצופים, שיכולים באבחת שלט לעבור לערוץ המתחרה. ובמיוחד אסור לעיתונות המודפסת להטריד את קוראיה במידע שעלול לגרום להם אי-נוחות. הקונפורמיות התקשורתית של היום נגזרת מן העובדה שצריך לרצות את הקוראים. אולי אין עוד "קוראים", יש רק "לקוחות" (כפי שהיטיב להגדיר זאת איתי זיו ב"העיר"), והלקוחות יכולים לבטל את המנוי ולעבור בחיוג אחד אל העיתון הפטריוטי שממול.

הציבור מוכן להתמסר לתחקירים ולהזדעזע מקלקולים, כל עוד נחשפים בהם נוכלים, מושחתים, בזבזנים – ובמיוחד כאלה המועלים בכספיו (ו"חוגגים על חשבוננו"). אבל את בטחון המדינה, לסוגיו, הוא מפקיד בידם האמונה של האחראים.

מי שספג את רוב ההדף שיצרה פרשה קם הוא "הארץ". עם כל הביקורת שאפשר להשמיע על התנהלות העיתון, העוינות הציבורית כלפיו צריכה להדאיג.

אין להתפלא על שאדם הממוקם בקצה קשת הדעות הדמוקרטית מבקש  להשתיק עיתון כ"הארץ". זה יופיה של דמוקרטיה, שאינה מתגוננת אפילו בפני הקיצונים שבלאומנים, ואין לצפות לדבר מח"כ כישראל חסון (היום קדימה, לשעבר ישראל ביתנו), איש שב"כ בכיר בדימוס, מלבד קריאה לחרם מנויים על אושיית העיתונות הוותיקה עד שיפוטר העיתונאי הבעייתי בעיניו.

הקריאה הזו, שאפילו הנחשלים שבמשטרי העריצות נזהרים משכמותה, מופרחת על-ידי ח"כ חסון לחלל האוויר ללא כל עכבה. כפרלמנטר ששפמו מיטיב לחוש את כיוון הרוח, נראה שהוא מדייק בתחושתו לאן היא נושבת. קחו למשל את עצומת השנאה הקוראת "להוציא את העיתון הלז מחוץ לחוק ולהכריז עליו כעל ארגון טרור לכל דבר ועניין". חתימה מס' 2 על העצומה שייכת לח"כ יוליה שמואלוב, ממפלגת קדימה דווקא.

מנסחי העצומה, אחת הירודות שנראו זה זמן רב, מקווים להשיג 50 אלף חתימות. בשבוע שחלף מאז לא התמלאו יותר מ-3% מציפיותיהם, גם אם רבים מן החותמים הם קשקשנים אלמונים ופיקטיביים. אבל די באלה כדי להתרשם ממפגן השנאה היוקד כלפי העיתון הליברלי.

החוגג העיקרי הוא "מעריב", העיתון שניזוק יותר משאר המתחרים מן העובדה שדפוס "הארץ" מדפיס את "ישראל היום" ומשמש לעיתונו מדפסת מזומנים. בלי קשר לכך, "מעריב" שלאחר העורכים דורון גלעזר ורות יובל בחר בקו הפטריוטי שמשמעותו השתלחות ארסית, עקבית, במה שמזוהה כשמאל-מרכז ליברלי. בסוף השבוע ירה "מעריב" שני זיקוקין די-נור לכבוד החג המתקרב: את טוריהם של איש "האח הגדול" מנחם בן, שמציע להעמיד דין את ראשי העיתון באשמת בגידה, ואת טורו של בן דרור ימיני, שתופר ל"הארץ" בעקבות פרשת קם תפקיד מרכזי ב"תעשיית הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של מדינת ישראל".

אבל אם להתייחס בהבנה למצוקותיו הקשות של "מעריב", שמאבד במהירות רלבנטיות בין "ידיעות" ל"ישראל היום", קשה להבין את העמדה הזחוחה של שאר העיתונים כלפי "הארץ", ובמיוחד מוזר בעניין תפקידו של "גלובס", התוחם בדרך כלל את גבולות השיפוט שלו לכלכלה ולנגזרותיה. איך אפשר לנמק את השמחה לאיד שעולה מן הידיעה הבשרנית שבה בישר לקוראיו על "גל ביטולי מנויים ל'הארץ'"?

במהדורת האינטרנט של "גלובס" הכותרת ספציפית יותר: "מאות ביטולי מנויים ל'הארץ דה-מרקר'", מה שמסביר את הקונטקסט הכלכלי של הידיעה. אולי ב"גלובס" מקווים שקוראי ה"דה-מרקר" ישתכנעו כי עיתונם מדמם בגלל העמדה המיליטנטית של עיתון האם.

ואם לא די בכך, "גלובס" ויתר על האפשרות לספק כפולת מידע ותובנות כלכליות לקוראיו, והגיש במקומה מסמך תוכחה בעייתי שכתב עידו דיסנצ'יק, עורך "מעריב" בשנים 1985–1991, הידוע ביריבות הממושכת השוררת בינו ובין עמוס שוקן, בפרשה הפיננסית-כלכלית-משקית הידועה כפרשת ענת קם.

לא מוקדם להתחיל לחשוש לגורלה של העיתונות הישראלית, והפעם לא בגלל המשבר העולמי, אלא בגלל השיסוי. יש מקום לביקורת על התנהלותו של "הארץ" במשבר הזה, אבל גילויי העוינות כלפיו חורגים מכל פרופורציה. הערך העיתונאי הבולט ביותר שמבטאת העיתונות בפרשה הוא השמחה לאיד. עיתונות מבוהלת, קטנונית, קפוצה, מתרפסת.

העיתונות המודפסת מאבדת את עשתונותיה, ורבות מן התגובות בפרשה מביישות את החתומים עליהן. מה שברור הוא, שאת פירות השנאה לא יקצור איש. מי שגוזר דה-לגיטימציה על "הארץ", מחיש גם את קצו הוא.

"הארץ" מורגל בהליכה נגד הזרם ובעמידה לבד במערכה; ביטולי מנויים באינתיפאדה הראשונה על רקע ההתעקשות להביא נתונים מפי מקורות פלסטיניים. ביטולי מנויים באינתיפאדה השנייה על רקע הנכונות לשקף גם עוולות כלפי הצד הפלסטיני. מכתבה של עירית לינור למו"ל ולעורכי "הארץ" בעיצומו של גל הפיגועים ב-2002 הביא כ-600 קוראים לבטל את המנוי, אולי המספר הגדול ביותר שהגיב אי-פעם לאירוע מסוים. רובם המכריע חזרו בשבועות ובחודשים הבאים.

באביב 2000 הוכרז חרם על "הארץ" מטעם הסתדרות הרופאים, בגלל עמדת כמה מכותביו נגד שביתת הרופאים הגדולה. היו"ר דאז, יורם בלשר, קרא לכל חבריו להפסיק את המנוי על "הארץ". כ-200 רופאים מנויים נענו לפנייה, ורובם חידשו את המנוי עד תום השביתה, לאחר שיחות עם ראשי המערכת.

ב-90 שנותיו עמד "הארץ" תחת כל סוגי ההתקפות. אנשי הקונסנזוס לא יכלו מעולם לסבול אותו, בהיותו העיתון משבית קונסנזוס מעצם טיבו. "הארץ" ידע לקחת סיכונים ולעתים התייצב אף נגד קוראיו ומנוייו – דבר אולי בלתי נתפס היום, בחברה מוטת-שיווק המפרכסת את לקוחותיה. "הארץ" שרד את המשברים הללו לא רק בזכות יכולת העמידה שלו, אלא מפני שרבים מקוראיו ביקשו לעצמם עיתון שלא שר במקהלה.

בן דרור ימיני מודאג מן הדה-לגיטימציה למדינה. אני ממדורת הדה-לגיטימציה ל"הארץ", שלא היתה כמותה. ייתכן שאין לחשוש שמא "הארץ" ייסגר בגלל עשרות או אפילו מאות הפסקות מנויים. החשש הוא ממצב שבו הלחץ הציבורי המתמשך יגרום לעיתון לאבד את מקומו הייחודי בחברה. האסון הגדול שיכול לקרות ל"הארץ", ולחברה הישראלית, הוא שגם "הארץ" יתפתה ליישר קו.

עם כל הפגמים שאפשר למצוא ב"הארץ", לא הייתי רוצה להיות חלק ממדינה שבה לא יכול להתקיים עיתון כמוהו.