באוקטובר 2000, כחודש אחרי שהמשורר יהודה עמיחי הלך לעולמו, פירסמה אוניברסיטת ייל בבטאונה הודעה לקראת קיום ערב לזכרו, ובה נמסר כי כמה שבועות לפני מותו הורה עמיחי להעביר לספריית בֵּיינֶקֶה את ארכיונו הספרותי, כמו גם את כל אוסף ניירותיו האישיים. ב"ניירות" הכוונה לכתבי יד של שיריו וספריו, להתכתבויות עם סופרים עמיתים (וביניהם המשורר הבריטי טד יוז), יומנים, יומני פגישות וסדר יום, סרטי וידיאו ואודיו, ספרים וחומר מודפס, גזירי עיתונים, כרזות ותוכניות של אירועים שבהם השתתף.
כשהדבר פורסם בישראל, באפריל 2001, התפתחה מחלוקת בשאלה אם ראוי כי ארכיונו של משורר מכובד כעמיחי לא יעבור לספרייה הלאומית או לארכיון אגודת הסופרים, אלא ישמש מקור גאווה לאוצֵר המכון לספרות מודרנית וכתבי יד בביינקה, שהכריז: "נפלה בידנו זכות בלתי רגילה, לקבל את ארכיונו של כותב חשוב כעמיחי".
תום שגב כתב אז ב"הארץ" כי עמיחי היה נטול מודעוּת ארכיונית בכל הנוגע לכתביו, ובעיניו לא היה כל ערך לאוסף הנייר הנלווה אל יצירתו. אבל הוא שמע בעצת ידידו טד יוז, וכעשור לפני מותו ביקש הערכת מחיר מסותבי'ס לתיקיות שברשותו, ועם הערכה זו, של כ-200 אלף דולר, נעשתה בשמו פנייה לבית הספרים הלאומי האוניברסיטאי בהצעה כי ירכשו את האוסף. ד"ר ישראל שצמן, המנהל, השיב כי מסיבות שונות לא יוכל הבית לרוכשו. אולי, העיר אז תום שגב, התשובה השלילית באה בתקווה שלא יהיה ביקוש לעזבון המשורר, ובסופו של דבר יקבלוהו בחינם.
עמיחי, שביקש, על-פי שגב, להעביר את ארכיונו לאוניברסיטת ייל, שהציעה לו תמורה כספית בסדר הגודל של הערכת סותבי'ס, כילה את שנותיו האחרונות בהתדיינות מתישה עם גנז המדינה. הגנז רשאי על-פי החוק לדרוש לצלם כל חומר ארכיוני שיש בו "עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה, או שיש לו קשר לפעולתם של אנשי שֵם", ובתוקף סמכותו ביקש לצלם את הניירת בטרם תישלח לספרייה בקונטיקט.
אנשי ייל סירבו לוותר על הבלעדיות שברכישתם, והגנז עיכב כמיטב יכולתו את האישור להעברת החומר. רק כשאיים עמיחי החולה כי יעתור לבג"ץ נגד המדינה, החליט הגנז להסתפק בהתחייבות משפטית מצד אוניברסיטת ייל כי חוקרים ישראלים יוכלו לעיין בעיזבון (כאילו שלא היו יכולים לעשות זאת ללא מסמך מחייב), ושיחרר את החומר.
בתקופה שבה לכל יש מחיר
מי שמבקש לפענח את הסכסוך המשפטי (והתרבותי) המורכב והמתמשך בעניין עזבונו של מקס ברוד, הכולל כתבי יד נדירים של פרנץ קפקא, כדאי שיתוודע קודם לכך לדיון שהתנהל בין מדינת ישראל ליהודה עמיחי עשור לפני כן. אין מי שיוכל לרדת לחקר נפשו של עמיחי, אבל ביסוד מכירת הארכיון עמד בוודאי הרצון לא רק להותיר אחריו חומר שיישמר היטב למען הדורות הבאים, אלא גם משהו שישמש לרווחתם הכלכלית של יורשיו.
צעדו של עמיחי עורר אז תגובות מעורבות, והיו נדבנים-בשם-אחרים שציינו באכזבה כי יוצרים בשיעור קומתו נהגו למסור את עזבונם למדינה או לגופי מחקר אוניברסיטאיים בארץ. קל לבקר את המבקשים לקבל תמורה כספית הולמת על העיזבון שבידם, אבל לא קשה למצוא צידוקים מוסריים גם למכירת האוסף.
בתקופה שבה לכל חפץ, שירות או יצירה יש מחיר, בימים שבהם זכות הקניין והחירות להוריש מקודשות, כאשר הגישה לארכיונים ברחבי העולם קלה מאי-פעם וארכיונים עשירים יכולים לשמר ולהציג מסמכים טוב יותר – לא נותרו טיעונים מוסריים מוצקים שאפשר להעמידם מאחורי הדרישה מיוצר או מיורשיו לנהוג בנדבנות בכל הנוגע לעזבונו.
נראטיב סגור וארוז
ואם קשה להלין על יהודה עמיחי, מה לנו כי נלין על האחיות הופה, נשים מבוגרות המחזיקות במזוודה שעברה לידיהן מאמן, אסתר הופה, שהיתה מזכירתו ובת זוגו של מקס ברוד? ברוד, שהיה חברו הקרוב של קפקא, מילט את עצמו מאירופה ערב המלחמה ועלה לישראל כשבידיו מזוודה ובה כתבי הסופר הדגול. למרבה האירוניה, לפני מותו משחפת, ב-1924, הורה קפקא לברוד מפורשות, בכתב, לשרוף כל כתביו (למעט כמה פריטים, שגם אותם אסר להוציא לאור). ברוד, בסירובו לעשות כמצוות חברו, העשיר את התרבות האנושית ביצירותיו של קפקא.
ברוד חי בתל-אביב מאז 1939, ובטרם הלך לעולמו ב-1968, דאג להוריש את עזבונו לאסתר הופה, כשהוא מורה לה להעביר את העיזבון "לשמירה בספרייה הלאומית בירושלים, בספרייה העירונית בתל-אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחו"ל"; הנחיה שאפשר לפרשה לכיוונים שונים. מה גם שלא הוגדרו מפורשות שאלת תנאי ההעברה, תנאי האחסון והתמורה הכספית לכך.
במהלך השנים מאז מות ברוד מכרה אסתר הופה חלקי עיזבון לא רק לגנזכים ציבוריים, אלא גם לאספנים פרטיים בחו"ל. יש הטוענים כי בכך הפרה את רוח הצוואה, ובכל מקרה קוממה עליה את מעריצי קפקא, את חוקרי כתביו וכמובן את גנזך המדינה והספרייה הלאומית, המבקשים לשים את ידיהם על האוסף ולשמרו כאן כמקשה אחת.
בשנים האחרונות מנהלים גופים אלה מאבק נגד שתי בנותיה של אסתר ובעיקר נגד חווה, המחזיקה באוסף, אשה בשנות השבעים לחייה, שמתוארת כתמהונית, חשדנית, בלתי נגישה ומחזיקה את האוסף בדירה מוזנחת ובתנאים המסכנים את קיומו.
את המאבק העיתונאי נגד יורשות אסתר הופה מוביל בשנים האחרונות עופר אדרת, המפרסם ב"הארץ" סדרה של כתבות בפרשה. אדרת מרבה לכתוב על קפקא ועזבונו, ובסוף השבוע פירסם במוסף "הארץ" כתבה מקיפה ובה הוא מגולל את תולדות הסכסוך בין משפחת הופה לשאר העולם, ומוסיף על כך נופך משלו. הכתבה פורסמה ביום שישי האחרון, בעקבות עתירתן של האחיות הופה לבג"ץ שיזרז את ההליך המשפטי המתנהל בתביעת בית הספרים הלאומי נגדן ויורה על הפשרת חלק מן הסכום שבו מוערך העיזבון, כך שיוכלו ליהנות ממנו בערוב ימיהן.
ייתכן שלולא מעורבותו הפעילה והנמרצת של אדרת, היו גורלו של העיזבון ופועלן של יורשות אסתר הופה חומקים מתשומת הלב הציבורית. בעוד ב"מעריב" (שמואל מיטלמן) וב"ידיעות" (מיכל גודלברג) הקדישו להליך דיווחים חד-פעמיים מאוזנים ונטולי עמדה, ב"הארץ" הגיש אדרת כתבה לוחמנית למוסף.
אדרת ראוי להערכה על הבקיאות והלהט שבהם הוא מלווה את הפרשה. בניגוד לצדדים המעורבים בדבר, אין לאדרת מניע כלכלי בעניין, וקנאותו לחשיפת החומר, לריכוזו ולהצגתו לציבור היא לכאורה דבר ראוי.
הבעיה היא שרוב המידע העיתונאי שאדרת מספק בפרשה נכתב מתוך כוונה לגאול את העיזבון מידי היורשות. למעשה הקוראים מקבלים מידיו נראטיב סגור וארוז, שאינו מאפשר אלא הזדהות מלאה עם גישתו. היורשות הן חמדניות, העושות הכל כדי להונות את רשויות המדינה תוך בגידה בזכרו של ברוד, וסוחרות ביצירתו של קפקא למען בצע כסף – בעוד החוקרים ואוהבי קפקא מורטים את שיער ראשם מתסכול וזעם.
קל להשתלח ביורשות, וכך אכן נעשה. הנראטיב שעל-פיו כל האוסף מבותר ומוברח לכל המרבה במחיר נשמע מזעזע. העובדה שהיורשות אינן מנוסות במגע עם התקשורת ומסרבות להציג את גרסתן רק מוסיפה לכך. ובכל זאת, קריאה ביקורתית בכתבתו של אדרת מעלה תהיות. הנה כמה מהן:
"...במותו [של ברוד] עבר המטמון לידי אשת סודו אסתר הופה מתל-אביב, שעשתה בו כבשלה, מכרה מכל הבא ליד ולא התירה גישה אליו לאיש. מאז מותה מחזיקה בעיזבון בתה חווה הופה ומסרבת לוותר עליו".
כבר בפתיח מוצגת אפוא מפת כוחות השחור. היורשת "מחזיקה" בעיזבון, "עושה בו כבשלה" ו"מסרבת" לוותר עליו. כך נאמר, גם אם לפי שעה היא בעלת העיזבון כחוק, ואין כל סיבה שתוותר עליו. השאלה למי למכור או למסור את ההחומר נמסרה לשיקול דעתה, וכך גם תנאי המסירה או המכירה, אלא אם בית-המשפט יפסוק אחרת.
"במשך 26 שנה טיפלה [אסתר הופה] במסירות בכתבי היד של ברוד [...] הגיהה אותם והכינה אותם לדפוס [...] אלא שלמסירות הזאת, כפי שהתגלה כעבור שנים, היו גם צדדים אחרים – קנאיים, כפייתיים וחמדניים. הקשר הקרוב בין השניים, שכנראה היה גם רומנטי, איפשר להופה לקבל גישה מלאה, בלעדית ומסוכנת אל האוצר הספרותי שהציל ברוד".
אסתר הופה נמצאה אפוא ביחסי קרבה עמוקים וממושכים עם ברוד, כך שהעברת העיזבון לידיה הוא מהלך מתבקש. אילו חמדנות, קנאות וכפייתיות היו גורם קביל מבחינה משפטית, הרי שהרבה ירושות לא היו מגיעות לידי הטוענים להן. הוספת המלה "מסוכנת" היא מניפולציה שיאה אולי לנאום התביעה במשפט, אבל בוודאי לא לעיתונאי שמחויב בדיווח הוגן.
"על פרשנותה של הצוואה הזאת נסב עכשיו הדיון בבית-המשפט, אך את מה שהתרחש [מאז מותו] ועד לפטירתה של אסתר הופה אפשר לראות כבגידה. אלא שבניגוד לבגידתו של ברוד בקפקא, אשר בזכותה התוודע העולם לסופר דגול, בגידתה של הופה בברוד רק הרחיקה את הכתבים מהציבור הרחב".
בגידה, הן על-פי החוק והן על-פי אמות מידה מוסריות, היא אחת מן הגרועים שבפשעים. והנה מתברר שיש בגידה "טובה", שהיא היפוכה של בגידה "רעה", וכי בגידה בכלל אינה ערך מוסרי, אלא כלי המשרת מטרה. אם כך, האם אסתר הופה לא היתה בוגדת בבנותיה אילו היתה מזמינה מובילים ומעבירה את מזוודת המסמכים שברשותה ישירות וללא תנאי אל מרתפי הספרייה הלאומית?
מפי אמיל פוירשטיין המנוח, מבקר התיאטרון הידוע של "הצופה", מובא הציטוט: "אנחנו, כל חברי החוג של ברוד, לא סבלנו אותה. היא לא התאימה לרמה שלו, עשתה רושם של איזו עוזרת".
כל אמירה ביקורתית, בוטה ומעליבה שיכולה לקעקע את חזקתה של הופה על העיזבון ראויה אפוא לשרת את המטרה החשובה.
מן הכתבה מתברר כי ברוד עצמו פעל להוצאת (להברחת) שלושה כתבי היד של קפקא מישראל לשווייץ, ב-1956, ערב מבצע סיני, מחשש לשלומם. לימים תרם שניים מהם, "הטירה" ו"אמריקה", לאוניברסיטת אוקספורד. את השלישי, "המשפט", השאיר "ברשותו".
ברוד, אם כן, פעל עוד בחייו כדי לעקוף את גנז המדינה והוציא חלקים נכבדים מן ה"מטמון" שברשותו לחו"ל. האם אסתר הופה אינה רשאית להמשיך ללכת בדרכו?
"ביולי 1974 נתפסה [אסתר] הופה בשדה התעופה בן-גוריון בדרכה לשווייץ, כשהיא מנסה להבריח מישראל כתבי יד של קפקא" (שש מעטפות שהכילו תצלומים של מכתבי קפקא והעתק יומן הנסיעות שלו, וגם יומנו המקורי של מקס ברוד). מאחורי התפיסה עמדו אנשי גנזך המדינה.
הנה, היא אכן ממשיכה את דרכו.
חתולים וכספות, רטיבות ודלות
קלאוס ואגנבאך, המו"ל הגרמני וחוקר קפקא, היה מהמעטים שהורשו לעיין בכתבי היד שבעזבון קפקא בדירתו של ברוד בתל-אביב. ואגנבאך סיפר שהופתע לגלות שברוד נאלץ לפעול מאחורי גבה של הופה כדי לאפשר לו לצלם את אחד מכתבי היד שבעיזבון. "היא היתה מאוד לא קואופרטיבית", אמר. בהמשך הכתבה מצוטט ואגנבאך כאומר, "זה מנוגד לכוונתו של ברוד. הוא לא הציל את כתבי היד של קפקא מידי הנאצים, תוך סיכון אישי, רק כדי שהיא תמכור אותם תוך הפרה של כל מחויבות לעולם הספרות".
ואגנבאך, אדם דגול בזכות עצמו, הוא בעל עניין כפול, כחוקר וכמו"ל. מחויבותן של אסתר הופה ויורשותיה לעולם הספרות אינה מוגדרת בשום חוק. מחויבותן המוסרית היחידה היא לרוחו של ברוד ולפרשנות נכונה של צוואתו.
"בשנות חייה האחרונות של אסתר הופה התרבו הדיווחים על כך שהעיזבון מוחזק בתנאים לא נאותים. 'חתולים משוטטים בין כתבי היד של קפקא', זעקה כותרת 'ידיעות אחרונות' ב-2006. עם זאת, לא סביר שהעיזבון של ברוד נמצא שם. לפי כל העדויות, הוא נשמר בכספות של בנקים בתל-אביב, ואולי גם בשווייץ ובדירה אחרת שהופה מתגוררת בה. 'אני לא מטומטמת, החומר נמצא בכספות', העירה בשיחה מתחת לביתה לפני כמה חודשים", כותב אדרת.
במרץ 2007 פירסם ניר חסון ב"הארץ" כתבה שכותרתה "רטיבות ודלות: כך מופקר בית הספרים הלאומי". וכך נכתב בה, בין השאר: "בשנים האחרונות החלו גורמים שונים לקדם תהליך ארוך שבסופו, כך מקווים, תיהפך לספרייה לאומית של ממש, בבעלות ובאחריות המדינה, שתהיה פתוחה לציבור ולחוקרים כאחד. אבל בינתיים בספרייה הלאומית נאלצים להיאבק ברטיבות, בזחלי חיפושיות בין דפי הספרים ובתחרות מול ספריות בחו"ל". הופה, כנראה, באמת אינה מטומטמת.
"הוצאה אחרת שיש לה חשבון פתוח עם משפחת הופה היא הוצאת שוקן של משפחת שוקן (שבבעלותה גם עיתון 'הארץ'). לאחר מותו של קפקא קנה זלמן שוקן מהוריו של קפקא את הזכויות לפרסם את כתביו ואת הזכויות על כתבי היד שלו. במשך עשרות שנים קיבלה משפחת שוקן תמלוגים ממכירת ספריו של קפקא ברחבי העולם. אלא שאת כתבי היד המקוריים, שברוד לקח לביתו, מעולם לא קיבלה לרשותה ואף לא קיבלה כסף ממכירתם לארכיונים. מקורבים להוצאה אישרו השבוע את המידע ומסרו כי 'אם בעיזבון של מקס ברוד נותרו כתבי יד של פרנץ קפקא, הרי שהם שייכים למשפחת שוקן ולא לברוד'".
יפה שמו"ל "הארץ" אינו מוחק, כפי שהיו נוהגים מן הסתם מו"לים אחרים, את הפסקה זאת. אבל עמוס שוקן הוא בוודאי הראשון להבין הן את המשמעות התרבותית והן את המשמעות הכספית של התנהגות משפחת הופה. הוא בוודאי אינו מזלזל בזכויות הקניין, בחוקי הירושה ובדיני העיזבון שהם לב הפרשה. למעשה, כל הסכסוך הוא משפטי באופיו, ועליו להיות מיושב בבית-המשפט. ואם כך, מדוע משפחת שוקן אינה יוצאת למאבק משפטי כדי לממש את זכויותיה על כתבי קפקא?
הצעה לנראטיב מקביל
איש אינו יודע אם בית-המשפט יפסוק אם אסתר הופה ויורשיה פעלו ברוח צוואתו של מקס ברוד, אם לאו. אני רק מקווה שבית-המשפט לא ייקח על עצמו שליחויות נוספות, בתחומי המחקר והספרות.
אשר לעניין העיתונאי, אני מציע לשקול נראטיב מקביל:
שלא כבמקרה יהודה עמיחי, שנאבק בגנז המדינה על זכותו להעניק את כתביו לאוניברסיטת ייל ולקבל עליהם תמורה הולמת, אסתר הופה ויורשיה אינם נהנים ממעמד ציבורי כזה. איום מצדם בהליכה לבג"ץ לא היה גורם לגנז המדינה לרכך את עמדתו.
ייתכן כי מלכתחילה היה ברור לאסתר הופה שלא תוכל למכור את האוסף בשלמותו מפני שהמדינה תקשה עליה ותמנע זאת. נראה כי הלכה בדרכו של מקס ברוד עצמו והוציאה כתבים למכונים ולאספנים בחו"ל על-פי שיקולים שונים (בוודאי גם כספיים). את הנזק שנגרם בכך לחוקרי קפקא אפשר לגלגל עליה, אבל אפשר אולי גם לגלגל משהו מזה לחובת גישתם הקפוצה של נציגי המדינה, אלה הבטוחים כי כל עיזבון בעל ערך צריך לעבור ישירות לחזקת המדינה, ללא תמורה הולמת. עופר אדרת מצניע בכתבה קצה חוט נוסף: יומניו האישיים של מקס ברוד, שעלולים לחשוף צדדים בקשר החברות בינו לבין קפקא שברוד ביקש להסתיר – ואסתר הופה ממשיכה לגונן עליו.
הספרייה הלאומית תובעת לקבל למשמורתה את העיזבון מסיבות משפטיות של אי-קיום הצוואה כפי שניסחהּ מקס ברוד. אבל על בסיס אותה תביעה יוכל גם ארכיון הספרות הגרמני במרבאך לטעון לזכותו למשמורת על הכתבים. ארכיון מרבאך כבר מחזיק כתבי יד של קפקא וברוד בתנאי אחסון טובים, תוך מתן גישה לעיון הציבור – ונציגיו בארץ כבר מתכוונים להצטרף לתביעה.
לא רק הצדדים, גם התקשורת צריכה להכין את עצמה להתנהלות משפטית מורכבת. ייתכן כי בתום המשפט יהיה על חוקרים ישראלים המבקשים לחקור את כתבי קפקא לצאת לגרמניה, כפי שייצאו לניו-הייבן, קונטיקט, כדי לחקור את שירת עמיחי. וייתכן כי יתברר שיש גבול לחירות הפרשנות של משפחת הופה ולאופן שבו היא מורשית לפעול בעזבונו של מקס ברוד.
מבחנה של העיתונות יהיה בכך שלא תתפתה לייצג את עמדתו של צד אחד בלבד, שתכיר במורכבות הדיון שבו מתנגשים עקרונות מוסריים במשפטיים, טובת הפרט וטובת הציבור. בניגוד לטבעה של העיתונות, החותרת לניצחון גורף, נראה כי הפעם תצטרך לשאוף לסוג כלשהו של תיקו, גם אם לא יספק כותרת מלהיבה.