איזו יוזמה נחמדה, חושב לעצמו הקורא המטומטם, כלומר אני, כשהוא מגלה ב-ynet כתבה על הרכבת הקלה באנזֶ'ה, צרפת. בימים כתיקונם אנז'ה היא עיר תיירות נעימה בעמק הלוּאַר, בת כ-160 אלף תושבים, ואילו עכשיו היא מאובקת ומבולגנת, חפורה כמו ירושלים. גם היא מצפה לביאת הרכבת הקלה, ולקו A חדש ומצוחצח שינוע חרישית מצפון העיר לדרומה ובחזרה מתישהו ב-2010, אם לא תהיינה דחיות נוספות.

רחוב יפו בירושלים, מאי 2009 (צילום: קובי גדעון)

רחוב יפו בירושלים, מאי 2009 (צילום: קובי גדעון)

כמה יפה שב-ynet (ובמקביל גם ב"בונוס", מוסף המקומון המודפס הירושלמי של "ידיעות") קשובים לנרגנות הירושלמית, וכמה נאה שהואילו לשלוח כתב לאנז'ה, שם במקרה מקימה חברת אלסטום, השותפה בסיטי-פס, "תשתית תחבורתית דומה", אומר לעצמו העורך בדימוס ונזכר בימים הטובים ההם, לפני עשור. ימים שבהם כתבת בכירה ב"הארץ", אבירמה גולן, נשלחה לאתונה לבדוק מה מצב התחתית שם ומה יכולה תל-אביב ללמוד ממנה. אני מעריץ גדול של נסיעות לימוד שיעמידו בפרופורציות את מה שקורה כאן, בהשוואה למה שמתרחש במקום אחר בעולם שמוכן לשמש לנו קבוצת ביקורת.

"לא היה לי בכיס פנקס של כרטיסי טיסה לחלוקה", נאנח העורך הקשיש ופיטם את מקטרתו. "הנוהל היה שמי שרצה ללמוד משהו על הרכבת העילית בהונג-קונג, התבקש לעשות עליו גוגל, או לכל היותר שיחה לחוץ-לארץ", אמר בעצב. "אבל אתונה כה קרובה וכה דומה, והעניין היה כה חשוב...".

והנה, אף כי אפשר היה להציע לכתבת לסור ליומיים לאתונה במסגרת חופשתה הפרטית באיים, נשלחה גולן לאתונה לשבוע על חשבון מערכת "הארץ" וביוזמתה, והחומר שהביאה משם – מפגשים, ראיונות, תיקי נתונים, מתווי תוכניות ודיווחים מן השטח – סיפק לא מעט תובנות, לה, למערכת ולציבור הקוראים, ואלה הזינו את כתיבתה המגזינית והאדיטוריאלית בכל ימי הדיונים על תוכנית מערך ההסעה ההמונית הראוי למטרופולין ים-תיכוני כמו תל-אביב.

הכתבה ב-ynet נראית אמנם מרפרפת, ואינה מצדיקה את עלות שיגורו של השליח המיוחד. אבל אולי הכתב, רונן מדזיני, שפירסם בשעתו סדרה על ייסורי ההקמה של הקו הירושלמי, הזדמן לחופשה בעמק הלואר. איזה צירוף מקרים מוצלח...

ורק אז, אויה, הגעתי להצהרת הגילוי הנאות המופיעה בכתבה, באדיקות יתרה, פעמיים. פעם אחת מפי הכתב: "וכדי להוכיח שהבעיות שבהן נתקלת העיר ירושלים על תושביה אינן ייחודיות לישראל דווקא, הוזמנו כתבים לביקור בפרויקט דומה שמתבצע בימים אלה בעיר צרפתית קטנה יחסית", ופעם שנייה מטעם המערכת, בסוף הכתבה, למען הסר ספק: "הכתב היה אורח חברת אלסטרום וסיטי-פס, זכיינית הרכבת הקלה בירושלים". אלסטרום או אלסטום, או מה שלא יהיה.

די במונית לתל-אביב

נכון שהיום כל מי שרוצה עושה מה שרוצה. העיתונים מוציאים מוספי תוכן פרסומי כאוות נפשם, הבלוגרים מפרסמים חוות דעת בתשלום על מוצרים ושירותים שונים (המשוכללים שביניהם מפרסמים מעין "גילוי נאות"). אבל דומה שב-ynet, המתיימר לשחק את מלוא המשחק העיתונאי, הרחיקו הפעם לכת.

לא רק שמדובר כאן בנסיעה על חשבון המפרסם, מה שמכונה בברנז'ה "נסיעת בונוס" או "נסיעת צ'ופר", אלא שזו נסיעה שתכליתה המוצהרת היא לשנות את עמדת הקורא (הירושלמי, מן הסתם) ביחס למרירות שיש בלבו על השיבוש בחיי העיר שנגרם בעטיו של העיכוב בהקמת הקו.

היה טעם בכתבה כזאת אילו נעשתה ביוזמת המערכת ואילו סקרה פרויקטים גדולים של תשתית המשתקים כרכים בעולם. מי שביקר בפריז של שנות השבעים זוכר את מרכז העיר החסום והחפור כולו במהלך שיפוץ התחנות והרחבת הקווים, וכך בווינה, שעברה בשנות התשעים חידוש מקיף של תשתיות.

כתבה כזו אינה מצריכה נסיעה לפריז או לווינה. די במונית לתל-אביב, שנחפרה כולה בעשור האחרון, ומעניין לשוחח על כך עם סוחרי אבן-גבירול. אבל מי שבכל זאת מתעקש על אנז'ה, שעתיים על הגוגל יספקו את רוב סקרנותו.

אם הכתב רונן מדזיני השיק כוסיות קוואנטרו באנז'ה, הוא עשה זאת כאורח חברת אלסטום הצרפתית, ספקית הקטרים וציוד התשתית לפרויקט המקומי ולאחיו הירושלמי. ויותר מן הכוסית, כל מסעו מומן – לא על-ידיו, ולא על-ידי עיתונו, אלא על-ידי הקבלן שאינו עומד בלוח הזמנים, שמשבש מרה את החיים לסוחרי רחוב יפו, ומבקש לגלגל את דעת הקהל הנרגנת נגד העירייה ולא נגדו.

מסע כזה לא רק מוציא שם רע לכתב, אלא למערכת כולה, ובעצם לעיתונאים בכלל. ככה נראית עיתונות, אני אומר לעצמי. אלה שחוטפים נסיעת בונוס על חשבון אף אחד הם אלה שזועקים הכי חזק כששר או חבר-כנסת יוצא לסיור לימודים בחו"ל.

מזרח ירושלים, יוני 2009 (צילום: קובי גדעון)

מזרח ירושלים, יוני 2009 (צילום: קובי גדעון)

אילו רונן מדזיני היה עיתונאי ראוי לשמו, הוא היה מתיישב על הגוגל ומוציא כתבה לתפארת על ערים ברחבי העולם שסובלות מפרויקטי תשתית של אלסטום ושל קבלנים אחרים, בצרפת ובכל מקום אחר. הרי אין בכתבתו אף מלה שלא היה יכול לכתוב משולחן העבודה שלו – בקלות, ישר מן הרשת, או לכל היותר בשיחת טלפון ובעלויות תרגום זעומות.

לו היה עושה כך, היה מגיע ללא מאמץ לסדרת כתבות קטנה בפורטל העירוני של אנז'ה, אחת מני רבות על פגעי הרכבת שבהקמה, כמו זו מה-28 בספטמבר השנה, שכותרתה "לֶה טראם [כך היא נקראת], השיבוש הכפול לסוחרים". והנה ראשיתה, בתרגום חופשי, רק כדי להיכנס לאווירה:

"רחוב רוֹאֶה משותק בעטיין של עבודות הטראם, והסוחרים הם שנענשים. אגודת סוחרי הרחוב פנו במכתב גלוי לראש העיר ובו תלונה על הסבל הנמשך מאז תחילת העבודות. 'איננו מתכוונים להעלות כאן לדיון את שאלת ההזדמנות העסקית שבטראם, את מתווה הקו או את כשל העיכובים בביצוע, אלא לחקור לפשר חוסר התמיכה והליווי של הסוחרים במהלך העבודות, והעדרם של נבחרי הציבור, והממונה על המסחר, שמגלים אדישות לקשיינו'".

אילו היה רונן מדזיני מציג כתבה כזאת לאותה ויקטוריה לבריגו, המוצגת בכתבתו כ"אחראית על הקשר עם העסקים בתוואי הרכבת", הוא היה יכול לסתור את טענתה כי "אף שבתי-העסק נפגעו, הסוחרים מגלים סבלנות".

אבל הגרוע מכל הוא שהסיקור-מטעם של פרויקט אלסטום באנז'ה מוצג במפורש כקמפיין המכוון נגד התלונות של סוחרי ירושלים. "אז איך זה שבכל זאת התושבים בירושלים מכנים אותה רכבת הקללה, ואילו באנז'ה שבצרפת כולם שופעי אופטימיות והבנה?", מציג עורך הכתבה שאלה רטורית, ומוסיף את המשפט הנורא הבא: "רונן מדזיני מבקר, ומאשים".

זו כנראה בכל זאת כתיבה תקדימית בתחום הכתבות הפרסומיות. לא רק בהיותה יצירתו של עיתונאי שכיר-עט שהוטס לצרפת והתארח שם לצורך קידום מידע על אודות המפרסם ופועלו. זה קורה לעתים קרובות מדי, למרבה הצער; אלא בעיקר מפני שמעולם לא נתקלתי בכתבה פרסומית שמיועדת מראש ובגלוי לא רק לפאר את המממן, אלא לשמש כלי ניגוח והשתקת הביקורת של המתנגדים לו.

אם להכניס תיקון קטן, להשלמת הגילוי הנאות בעניין אופן הכנת הכתבה הנדונה, הייתי מציע לעשות את זה בנוסח השמור בדרך כלל לחברי-כנסת ולשרי ביטחון: משהו כמו "שליח ynet, רונן מדזיני, יצא לעמק הלואר על חשבון חברה מסחרית שאינה עומדת בהתחייבויותיה, לגם קוואנטרו מול השקיעה, חזר מלא רשמים חיוביים מן הביקור, והוא מבקר ומאשים את סוחרי ירושלים בנרגנות על שחייהם משתבשים".

קריאה לעיריית ירושלים

מתברר שאותה ויקטוריה לבריגו, "האחראית על התיאום" באלסטום, עשתה עבודה טובה מול הקבוצה הישראלית. היום נותן "מעריב" כפולת עמודים במוסף "עסקים" המוקדשת למפעלות אלסטום בצרפת, והכוללת סיור באנז'ה, מוכת המלט והאבק (הכתבה מתפרסמת הבוקר גם ב-nrg), ושתי המערכות מקפידות לציין כי הכותב, עידו אפרתי, "היה אורח חברת אלסטום וקבוצת סיטי פס בצרפת".

גם זו כתבה במעמד צד אחד, שאפשר לייצר על פי הגוגל בשלוש שעות. וגם כאן המשקל הוא על הצורך בהסברה, שיווק, טיפול בתלונות ובפיצוי. תשאלו את גברת לבריגו, המסבירה שוב בסבלנות כי "למערך ההסברה ולמעורבות הציבור בפרויקט יש משקל מכריע ביצירת איפוק והבנה בקרב התושבים...".

נראה כי לעיריית ירושלים אין עוד מנוס ממתקפת נגד. היא חייבת לארגן מסע תגמול לבעלי טורים, להונג קונג אם אפשר.