כשראש הממשלה נתניהו נפגש עם תלמידי כיתה ג' במודיעין לרגל פתיחת שנת הלימודים, הוא בחר לספר להם (ולנו) על המורה יענקלה. "כשהוא היה נכנס לכיתה היינו משתתקים. ואם היה רחש, יענקלה היה מסמן ביד והשתרר שקט מוחלט".

לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן, היה מורה כמו יענקלה שהקסים את הכיתה או הטיל עליה מורא, ולצדו היו לא מעט מורים חלשים שבשיעורים שלהם נפרק כל עול. נתניהו המנהיג גיהץ עבורנו את תמונת המציאות ההיא, במיוחד כשהכריז: "כולם ידעו [אז] לכבד את המורים, ואני בטוח שאתם תעשו בדיוק אותו דבר".

גם הנשיא אובמה, כנתניהו, יצא לפרבר הסמוך, לארלינגטון, לפגוש תלמידים שמתחילים את השנה ולנהל עימם שיח אל מול המצלמות. הוא בחר בבוגרים יותר, כבני 15, שיכלו לנסח שאלות מאתגרות יותר, כמו "אני רוצה לשבת בכיסא שלך כשאגדל, איזה טיפים אתה יכול לתת לי?".

כמי שבוודאי הוכן להשיב לשאלה, ענה אובמה מיד: "אני יכול לתת לכם עצה שימושית מאוד. כל אחד מכם צריך להיות זהיר במה שהוא מעלה לפייסבוק. מפני שבתקופת היו-טיוב, מה שלא תעשו יהיה זמין לשליפה מתישהו בחיים שלכם. כשאתם צעירים אתם עושים שגיאות ושטויות, ואני שמעתי על אנשים צעירים שהעלו משהו לפייסבוק ואחר-כך כשניסו למצוא עבודה, מישהו שלף את זה".

אובמה, שזקוק לאהבת הקהל לא פחות מנתניהו, אינו מתרפק על עבר מתקתק, אינו מייפה את ההווה ומיטיב לראות נכוחה. הוא יודע שאנשים צעירים עושים שטויות, וכי הרשת היא (בין היתר) תעשיית השטויות הגדולה ביותר שנוצרה מעולם, כך שצריך להיזהר ממנה. זהו סוד קסמו של הנשיא האמריקאי וזה סוד מנהיגותו – היכולת לעורר השראה. היכולת לדבר אל תלמיד אחד, זה שלפניו, ובו בזמן, בלי שנרגיש, לדבר אל כל תלמיד – ואפילו אל התלמיד שאני הייתי. תודה לאל, נאנחתי למשמע דבריו, שעל ימי נעורי המטופשים רובץ ענן נפלא של שִכחה. כמה טוב שמעשי האיוולת שלי לא הונצחו וכי עלילותי הנקלות כמתבגר מופרע למחצה לא הותירו כל חותם ביקום.

(צילום מסך: יו-טיוב; עיבוד: "העין השביעית")

(צילום מסך: יו-טיוב; עיבוד: "העין השביעית")

לעשות שטויות ברשת, חשבתי בעקבות דברי הנשיא, זה כמו לקעקע את עצמנו. לייצר שובל בלתי מחיק של אוסף השטויות והקשקושים שהם קורות חיינו בגילים שבהם אונת הביקורת העצמית אינה מפותחת דיה. כולנו יודעים שהרשת היא לוח רך מאוד, אינסופי בממדיו, סובלני מאין כמוהו ואדיש לחלוטין לטיבן של היצירות שנחרתות בו. אבל שום מורה לא לימד אותנו להיזהר מתכונתו הנוראה, הסמויה מן העין: היותו בלתי מחיק לעד.

אנחנו הזקנים החכמים, שיודעים לכתוב מאמרים מעודנים על הסכנה שבמאגר הביומטרי, לא למדנו שצריך להזהיר את עצמנו ואת ילדי הדור הבא מפני טביעות האצבע הבלתי מחיקות שהם מותירים ברשת. להבהיר להם שבאמצעות העכבר והמקלדת הם חורתים בבשרם קעקועים כה עמוקים, ששום פלסטיקאי לא יוכל לקלפם.

היום הראשון ללימודים הביא שפע הזדמנויות לעסוק ביתרונות שמזמנת הרשת למערכת החינוך ובסכנות שבה, ובעיקר לעסוק בעובדה שאיש במערכת החינוך אינו יודע איך בדיוק להתנהל מולן. אולי לראשונה בתולדות התרבות, התלמידים הם שמחזיקים בכלים רבי עוצמה – הסלולר והרשת החברתית – ואילו המערכת חסרת אונים מולם, מתקשה להתמודד עם מצב שאינה מורגלת בו, מגושמת בניסיונותיה לפרק את הכלים הללו מעוצמתם המסוכנת. הרושם הוא שלאיש במערכת אין מושג מאין להתחיל.

הנה יושב תלמיד בכיתה ומנציח בסלולרי תלמיד אחר שאכל באמצע השיעור פרי מטופש. אחרי הלימודים הווידיאו עולה לרשת וכל החברים רואים ומתלהבים. למחרת מתארגנים כמה תלמידים ומביאים פרי מטופש עוד יותר, אבטיח נניח. אם המקרה הראשון הוא סרטון דוקו, המקרה השני הוא כבר הפקת מקור. ביום השלישי כל האנרגיה האינפנטילית ויכולת ההשתטות הקולקטיבית מנותבות לאפיק הפקות הווידיאו, ויש כבר סדרה של מופעים כוריאוגרפיים שכותרתם היא "וריאציה על אכילת אבטיח בשיעור ספרות מתחת לאף של המורה המטומטמת". מכאן אפשר להמריא רחוק כיד הדמיון, מוגבל ככל שיהיה.

פייסבוק הוא הברזלים של הנוער. הוא ממלא אותו תפקיד שמילאו מעקי הברזל בפינות הרחוב שעליהן ישבו בני הדור שלי עם ג'ל בשיער, בירה וסיגריה וליהגו על פשר הקיום. אלא שאנחנו גמרנו והלכנו הביתה, וההרהורים בני החלוף נמוגו מיד, בעוד שמנגינת הפייסבוק לעולם נשארת.

ב"כנס העיר לחינוך 2009", שנערך בחולון לקראת פתיחת שנת הלימודים, הופיע כפיר פראבדה, בלוגר לענייני מדיה וטכנולוגיה ובעל חברה לשיווק ברשתות חברתיות, בהרצאה שכותרתה "איך המורים נראים בעיני תלמידיהם ברשת", וכך אמר ("דה-מרקר", 30.8.09): "המרד של הנוער כיום הוא פייסבוק. אנו לא מבינים את המלים שהם משתמשים בהן, את השפה והמונחים [...] יו-טיוב הוא אחד המקומות המרכזיים שבהם בני נוער בני 13-17 נוהגים לבלות".

(צילום מסך: יו-טיוב; עיבוד: "העין השביעית")

(צילום מסך: יו-טיוב; עיבוד: "העין השביעית")

פראבדה גם הציג מבחר סרטונים מיו-טיוב, ובהם "מורידים למורה את המכנסיים" (יש לפחות שלושה סרטים שונים שזה עניינם), והפקה מושקעת, מיובאת, שנקראת בעברית "לצאת מהשיעור סופרמן", וקיימת באנגלית בגרסאות שונות: במהלך הרצאה, סטודנט (לפעמים מרצה) עונה לסלולר, צועק "אני כבר מגיע!" מסיר את בגדיו, חושף מתחתיהם חליפת סופרמן ויוצא מהאולם בריצה להציל את העולם. מצחיק? רק אם אתה מחוצ'קן בן 15. אצל קשישים יותר זה מקבל בקושי ציון "מצחיק בקושי".

שלומי תורג'מן, שמיניסט נחמד מבית-הספר סדנאות בפרדס-חנה, מושעה מלימודים מאז תחילת השנה, אחרי שהעלה לרשת קטע וידיאו שצילם בכיתה ובו נראים חבריו המתפרעים לעיני המורה חסרת האונים. בתגובה, נאסר עליו להיכנס לשטח בית-הספר, וכדי להתחיל את לימודיו הוא נדרש להתנצל.

אלא שתורג'מן לא נדרש להתנצל בפני סגנית המנהל בעל-פה, כמקובל. גם לא במכתב, עם העתק לתיקו האישי. גם לא בפרסום הודעת התנצלות על לוח המודעות. תורג'מן נדרש להתנצל ביו-טיוב, ולא סתם להתנצל, אלא להקריא נוסח שתעביר לו הנהלת בית-הספר. גיא לרר מ"חדשות" 10, המכסה בין השאר את העולם הדיגיטלי, תיעד את הסכסוך בין תורג'מן להנהלת בית-הספר, ואף ניסה באופן חינני לתווך בו.

תורג'מן, עולה מן הכתבה, מוכן להתנצל בעל-פה, וכבר הוריד את הסרטון, עילת הסכסוך, מיו-טיוב. אבל הוא מסרב להתנצל ברשת (ובלשונו: "זה עושה פדיחות, מה..."). מאחורי השער הסגור, תורג'מן מתדיין עם סגנית המנהלת, ששמה נאורה, ומנסה להמתיק מעט את גזר הדין: "אי-אפשר לבקש סליחה אישית?", הוא שואל, ונאורה משיבה: "תעלה את זה היום ליו-טיוב, תרים לי טלפון, תגיד לי, נאורה, זה ביו-טיוב, אני מסתכלת, אחר-כך נדבר, אחרת...".

שלומי למעשה התנצל בהמשך הכתבה. אבל את סגנית המנהל זה לא סיפק, גם אם עשה זאת במהדורה המרכזית של הערוץ, שהתהודה שלה גדולה אלפי מונים מזו של התנצלות ביו-טיוב. התנצלותו הטלוויזיונית נדחתה ונאורה בשלה: רק ביו-טיוב! האם המורים חולמים בלילות על סרט וידיאו שעולה לרשת ובו תלמיד סתור שיער ומבוהל ניצב בין שני מורים רעולי פנים פנים ומקריא כתב הודאה באשמה והתנצלות נרגשת?

כך אפוא פרצה לה, בשולי פתיחת שנת הלימודים, מלחמת היו-טיוב הראשונה. מלחמה כוללת שראשיתה בסכסוך פעוט בין מורים לתלמידים. לא ה"פשע" הוא החשוב כאן (הפשע, במקרה זה, הוא משובת נעורים שה"נאשם" אפילו לא לקח בה חלק, אלא רק תיעד אותה), אלא צורת הענישה החדשנית.

(צילום מסך: נענע 10)

(צילום מסך: נענע 10)

בית-הספר סדנאות בפרדס-חנה עשה את הלא יאמן ויזם פעולת תגמול על-פי עקרון ההדדיות. לשיטת ההנהלה, אם התלמיד שבר את המושג המטפורי "כותלי בית-הספר" ועלה עם חומר מן הכיתה לרשת, הרי שגם העונש יחרוג מכותלי בית-הספר ויבוצע בכיכר העיר, לעיני כל. ייתכן שההתנצלות תיראה על-ידי עשרות או מאות צופים בלבד – אבל זהו בדיוק קהל היעד שצריך לצפות בה.

זוהי גישה שראויה להערכה. הנה, דווקא ההנהלה ניכסה לעצמה את המהפכה, והמילה יו-טיוב כבר שגורה בפיהן של המנהלת וסגניתה. לבי על תורג'מן, על שהממזרים שינו את הכללים דווקא במחזור שלו, אבל בית-הספר צודק. אם משחקים פתוח, אז אפשר לשחק ממש פתוח. וכבר רואה אני בדמיוני את נשק יום הדין. תארו לעצמכם שיום אחד ייתלו ביו-טיוב קטעי וידיאו שדלפו מחדר המורים. למשל דיון בלתי פורמלי ובו נראות מורות מצחקקות על רמת המופרעות של תלמיד זה או אחר שהוא קוץ בתחת. חדשות 10, היכונו!

לו הייתי עורך-דינו של תורג'מן הייתי אומר לו, כמצוות הנשיא אובמה: אל תתנצל ברשת. יום אחד, כשתרצה להתמודד (נגד שמעון פרס) על הנשיאות, יעשו עליך גוגל וישלפו את נאומך הראשון לאומה. זכור! התנצלות, כמו בימים הטובים ההם, יש לבצע רק בדיבור ישיר. הבט עמוק לתוך עיני המנהלת והתנצל, תוך שאתה בודק את התליון שעל צווארה, ומוודא שאיננו מצלמת וידיאו זעירה.

ואם להיות קצת יותר רציני, משרד החינוך (שתגובתו הסתומה מופיעה בסוף הכתבה) צריך להתחיל לחשוב ולנסח כללים חדשים שיגדירו את "כותלי בית-הספר" ואת המותר והאסור בהם, גם בעולם הווירטואלי. יהיה זה רק הוגן אם כל תחומי בית-הספר יוכרזו כאזור חופשי מחשיפה ליו-טיוב – ותלמידים ומורים יידעו שאינם שחקנים שלא מרצונם במופע וידיאו קומי שנועד לעלות לרשת.

ברור שזה לא יעצור לגמרי את התופעה (היכונו לסרטון "תלמידים רעולי פנים מביאים אבטיח לשיעור ספרות"), אבל יוכל לפחות להצדיק אתית ולגבות פורמלית את הנהלות בתי-הספר, שמעבר לשעריהם יתגודדו חבורות של מפיקי וידיאו צעירים, המורחקים מכיתותיהם עד שיפיקו משדר התנצלות שכותרתו "לעולם לא אביא אבטיח לשיעור ספרות".