"תל-אביב בלחץ", הכריז אתמול "ידיעות אחרונות", תוך טפיחה עצמית על שכמו. העיתון של המדינה, שמרגיש שהוא הולך להפסיד אותה למתחרהו, הפטריוט ממנו, המחולק חינם, מבקש למצות את הישגו הגדול מיום שישי, שבו חשף בלעדית ובהתלהבות בלתי מרוסנת את דירוג המוטיבציה וההשתמטות של צה"ל.
שוב מגיע אוגוסט. המדינה עולה על רכבת אווירית ויוצאת לפגרה שהכל כלול בה. כאן נותרים כמה תורנים לשמור על הגחלת, שהחום העז הופך אותה לתבערת כותרות ראשיות בענייני פלילים, שנאה, תאונות דרכים, מגפות. רק מפעל לאומי אחד מגיע באוגוסט לשיא תפוקתו: הבקו"ם. אם לא נתוני הגיוס, ההשתמטות והמוטיבציה, איך היינו עוברים את הקיץ?
גם הפעם הסקופ הוא דירוג פנימי שצה"ל מכין לעצמו, במגמה להבין טוב יותר את המקורות למשאביו האנושיים ובניסיון לשדרג אותם. כך נוהג כל גוף מגייס, מסחרי או ציבורי, וגוף כצה"ל, שכל הנתונים זמינים לו במלואם, אכן חייב לעשות בהם שימוש מושכל.
אם צה"ל אוסף נתונים על משאבי הגיוס שלו, ראוי שיינתן להם פומבי. פילוח דמוגרפי שנעשה בכספי הציבור היה מועיל לכל אזרחי ישראל בנסיונם להבין טוב יותר מי הם, מי עומד מולם ולאן הם הולכים. גם דיון ציבורי בנתונים ובמשמעותם הוא דבר רצוי – שלא לדבר על דיון ביקורתי במדדים עצמם, כיצד הם נוצרים ומה מידת השפעתם. אבל, כדרכו של צבא, צה"ל חולק את הנתונים עם רשויות שלטון כמרכז השלטון המקומי ומשרד החינוך, ולא עם הציבור שהדו"ח נכתב עליו.
הדו"ח, כדרכם של מסמכים, הודלף לעיתון המתאים והפך בו לסקופ עיתונאי – לתפארת מוסר המידע ומפרסמו ("ידיעות אחרונות", שישי, 7.9.09, עמודים 1–4). לא הכתב לענייני חינוך ולא הכתב לענייני השלטון המקומי חתומים על הסיפור, אלא יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות", שקיבל קרדיט בלעדי על הפרסום – מה שמבהיר לכל המעוניין מיהו המקור למידע.
נראה כי העברת נתוני גיוס לעיתון של המדינה היתה למסורת. הדוברות הצבאית מכירה את התקשורת על בוריה ויודעת שזה סוג הקישואים ש"ידיעות" יודע להפוך לפשטידה הכי גדולה. בצבא מבינים היטב: זה לא עניין לטלוויזיה, שאינה יכולה להתמודד עם נתונים מספריים שמעבר לאחד ועוד אחד, ועל כן הכתובת היא העיתונות הכתובה. אילו "מעריב" היה מקבלם, "ידיעות" היה שותק. אילו "הארץ" היה מקבלם, היה הפרסום מלווה במטחי ביקורת. עד ש"ישראל היום" יצבור מאסה קריטית, "ידיעות" הוא האפיק המתאים (האם חזו אנשי המודיעין של אכ"א את הפריצה המרהיבה של "ישראל היום", שדלק אחרי "ידיעות" ומיהר לייחד לכך עמוד שלם ביום ראשון תחת הכותרת "תל-אביב נסוגה מצה"ל"?).
המצער הוא שהמחשבה לפרסם נתונים ופילוחים דמוגרפיים של הגיוס, כפי שהמוסד לביטוח לאומי מפרסם את מדדי העוני או את שיעור האבטלה, לא חצתה כנראה את מוחו של איש.
ובעצם חצתה. ועוד איך חצתה. חצתה ונדחתה על הסף.
צה"ל לא רואה עצמו כמשרת ציבור, שבמסגרת חובתו האזרחית מפרסם נתונים שאפשר להשכיל מהם. לו היה נוהג כך, היה מוסר נתונים מפולחים של השכלה, כלכלה, מין, פיזור גיאוגרפי – מול נתוני קליטת המגויסים. צה"ל הוא גורם הממוקד בצרכיו, וסביר בעיניו לפעול בלי לקחת בחשבון נזקים שעלולים להיגרם בכך לגורמים אזרחיים (לציבור, לא לעיתונות). הבחירה של צה"ל בתיכונים כמדד לנתוני גיוס ומוטיבציה היא שערורייתית.
דו"ח המוטיבציה וההשתמטות איננו דו"ח להפנמה ולהרהור. זהו דו"ח שמטרתו בוטה: הפיכת השירות הצבאי לערך עליון שממנו נגזר מי יגיע לבמת המנצחים ומי לעמוד הקלון. הצבא משתמש במוטיב התקשורתי הדומיננטי (תודה לעיתונות הכלכלית) של דירוג המובילים, ומוסיף לכך נופך משלו. שכלול צה"לי מקורי ומרושע: דירוג הנכשלים.
כל הכבוד, אני אומר בלבי, לתיכון המקיף שדה-אליהו, שזכה לציון המשוקלל הגבוה ביותר – 87.95 במדד המוטיבציה. אבל למה מועיל מצעד הזובור של "הכי פחות קרביים"? לו היתה לי בת בתלמה ילין, גבעתיים – ויש לי במקרה – היו הממצאים גורמים ניכור לי, כהורה, ולה, כמתגייסת לעתיד. מדד המוטיבציה שלה ושל חבריה, אגב, הוא מהגבוהים שנתקלתי בהם. תלמה ילין הוא תיכון כלל-ארצי לאמנויות, הדורש הישגים גבוהים במקצועות העיוניים ואין בו תלמיד נטול מוטיבציה להצטיין, להתקדם, להיות אדם מועיל לחברה. עכשיו מתברר לתלמידי תלמה – הניגשים (ברוח האגדה האורבנית) למועד ב' כדי לשפר את ה-98 שלהם – שהם קיבלו מחבורת הקצינים אי-שם במרתפי אכ"א ציון 46.82 במוטיבציה. והם בכלל לא ידעו שאין להם כזאת ("ערכים, טיולים ואהבת הארץ", על-פי המרשם הסודי של מנהל התיכון המוביל בדירוג).
ידוע כי לכל פעולה אסטרטגית מרהיבה של צה"ל יש יעדים ברורים. היעדים, כך נראה, הם ברוח המדיניות בעניין חזבאללה ולבנון: להפעיל לחץ על מנהלי בתי-הספר לשפר מוטיבציה בנוסח "צה"ל יראה בכם אחראים"; דרך בלתי מעודנת לרמוז למנהלים, שפרו את נתוני הגיוס או שנדאג לכך שתועמדו אל עמוד הקלון הציבורי עירום ועריה.
עם זאת, צה"ל, כצבא המוסרי בעולם, אינו מתכוון לפגוע בילדים, ובוודאי לא בילדים שלנו. כך שאם כמה רבבות תלמידי התיכונים הממלכתיים "הכי פחות קרביים" בכל זאת נפגעו מן הדירוג, הרי זו בוודאי אשמת המחנכים שלא מילאו את תפקידם כראוי בניסיון לטעת בהם ערכים.
אבל לא צה"ל הוא הבעיה כאן. הבעיה היא ש"ידיעות", שיודע להיות קרבי וביקורתי, מתמסר לחלוטין ומשחק את המשחק הפטריוטי בהתלהבות ובכוונה תחילה. רקע חאקי (תקשורת מגויסת?), כותרות ענק, טקסט אישי תומך של איתן הבר בין רשימת "הכי קרביים" לרשימת "הכי פחות". טיפים להצלחה בדירוג הבא. האומנם אין ב"ידיעות" מי שימצא מלת ביקורת שראוי להשמיעה בגנות המהלך?
מי שהפתיע בתגובתו היה דווקא איש החינוך היחיד בין הכותבים בחאקי, מנהל תלמה ילין חיים דייטשמן. אינני זוכר עצמי מתגאה במנהל בית-ספר כפי שהתגאיתי בתגובתו אתמול ל"ישראל היום". דייטשמן פתח אמנם במעין הצטדקות: "אנחנו מפעילים הרבה תוכניות הכנה לגיוס; בית-הספר, באופן הכי ברור, לא אוהב את תופעת ההשתמטות מהצבא"; אבל אז התעשת והכריז: "תפקיד בית-הספר אינו להכין את החיילים לצבא, אלא להכין את התלמידים להיות אזרחים תורמים". גדעון לוי, עיתונאי ואב לחייל, פיתח את המשפטים הללו למאמר שראוי לשומרו לימים קשים.
תל-אביב בלחץ, או שהעיתונים יוצרים מראית עין שכך הוא. את מראית העין הזאת מנסחים עיתונאים ב"ידיעות אחרונות", שילדיהם לומדים אולי בבתי-הספר המוקעים. ל"ידיעות" יש מוטיבציה והוא מוכן להקריב הרבה כדי לשמור על הדירוג שלו בטבלת הקרביות. הנה "ישראל היום" יושב לו על הזנב עם נבחרת פטריוטית (דן מרגלית, נחמיה דגן) שמולה אפילו איתן הבר מחוויר. אלה ואלה כותבים על דו"ח המוטיבציה של אוגוסט 2009 ובלבם מכוונים אל טבלת המוטיבציה האמיתית הקרובה, שתפורסם בינואר 2010: מדד החשיפה לעיתונים, ה-TGI הבא.