אל תאמינו למה שראיתם, אל תתרגשו ממה ששמעתם, אל תסמכו על מה שקראתם. גם אם אינכם בין אלה שיודעים הכל על נאום הנשיא משירות המבזקים בסלולר; גם אם אתם בין אלה שצפו בנאום המשודר לכל אורכו וליתר ביטחון קראו את הטקסט המלא; גם אם אתם יודעים לנתח טקסט בכלל ולפענח טקסט מדיני בפרט – קחו לכם פרשן.
אל תיקחו פרשן אחד. קחו כמה. כמה שיותר. שלא כמו רופאים ועורכי-דין, הפרשנים זולים, זמינים ולהוטים לחלוק איתכם את מה שצברו. זהירות, אל תתאהבו בפרשן שאומר בדיוק את מה שחשבתם, זה שממש מוציא לכם את המלים מהפה. פרשן כזה יכול לתרום משהו לחיזוק אישיותכם, אבל לא ממש יועיל בתחום שיפור הראייה. כדאי על כן להתאמץ ולשקוע דווקא במשנתו של הפרשן שמעצבן אתכם. אם יש סיכוי שתמצאו שבריר תובנה חדשה, שתוכלו להעשיר בה מעט את האישיות המגובשת, הרי זה בקריאת פרשן שגישתו למקרה הספציפי, ולחיים בכלל, הפוכה משלכם.
למרות הנוסח הבהיר וההגשה המושלמת, לא קל לפענח את נאום הנשיא אובמה. נאום שפונה לכמה מיליארדי בני-אדם חייב להיות מלאכת מחשבת של כתיבה רטורית. עד כה, רוב "הנאומים ששינו את ההיסטוריה" היו מופנים לקהל מאוד ספציפי. אובמה מבקש ליצור רושם שהוא הנשיא האמריקאי הגלובלי הראשון, וככזה עליו לגרום לכל אחד מקהל המיליארדים שלו למצוא בנאום משהו שיבטא אותו. כגלובליסט, הוא משתמש דווקא בטכנולוגיה אמריקאית, זו שממנה בונים את המפציץ החמקן. איזון מוחלט בין רכיבי הנאום, מבנה קשיח, קווי מתאר אלגנטיים וציפוי מושלם. ציפוי שאינו חלק ונוצץ כמתבקש, אלא אפור מתכתי, כזה שבולע הכל ולא מותיר דבר להיאחז בו. ציפוי שאין בו סדק ואינו ניתן לחדירה.
מי שמבקש למשמש את הסחורה החדשה הזאת יזדקק לכלי פענוח שונים לחלוטין מאלה שהפעיל על נואמי העולם הישן, זה שנתחם על-ידי צ'רציל, לינקולן, מרטין לותר קינג וביל קלינטון (על קבר רבין). משום כך אלה צריכים להיות הרגעים הגדולים של הפרשנים, לא חשוב מי הם ומה סדר יומם. שלא כמו את המנהיג החידתי, את ריח הפה של הפרשנים שלנו אנחנו מכירים היטב ואת מפת האינטרסים שהם משרטטים למעננו אנחנו יודעים לקרוא.
צילום: jurvetson רשיון cc-by
כאחד מן המיליארדים שאליהם כוון הנאום יצאתי, נפעם מאיכות הביצוע, למסע חיפוש בערימת העיתונים שליד הדלת ולכמה מאחיהם שברשת. שני סוגים עיקריים של מאמרי פרשנות מצאתי שם: את אלה הכותבים מתוך המבצר הרטורי שבו הקיפו את עצמם עד שמלותיהם התקשו והיו לבטון, ואת אלה שעסוקים בביקורת המופע. אכן, מאז קרס שוק ההקלטות ואמנים גדולים חזרו להופיע, ביקורת מופעים היא תחום שזוכה לעדנה מחודשת.
רבים מן הפרשנים המקומיים משתמשים בנואם הכריזמטי כאמצעי נוסף לחיזוק עמדתם בנושאים שעל הפרק, וממילא בשאלת הרחבת ההתנחלויות על היבטיה השונים. כאן, כשם שנקודת המוצא של הנשיא ברורה, כך גם הפרשנות לגביה, אוהדת או עוינת, תלוי בסוג המדבקה שהפרשן מצמיד לאחורי מכוניתו. ואשר לביקורת המופעים: באנו, ראינו, נפעמנו מן הביצוע, אך ספק אם ממש התרגשנו בעוצמה שאותה תיארו כמה מהפרשנים. ובכל זאת, עלו ברשת כמה ממצאים מעניינים, שאת מיעוטם אזכיר כאן.
איתן הבר, לדוגמה, מגדיר את נאום אובמה כנאומו של "מלך העולם". שמואל רוזנר ב"מעריב" דווקא רואה בו מלכה מסוג מסוים: "כמו המתמודדות בתחרות מיס הוואי, עמד אתמול ברק אובמה על הבימה בקהיר וביקש שלום עולמי". רוזנר מזכיר כי עם כל הכבוד לסגנונו של הנשיא חדש, הוא עודנו מתמרן בין שני קצוות שהוגדרו בין היתר על-ידי משפחת בוש: "אם אובמה הוא ריאליסט המתווה מדיניות אינטרסים מחושבת בנוסח ג'ורג' בוש האב, אין מקום לברבורים על דמוקרטיה ערבית. אם הוא רוצה קדמה וזכויות נשים, כפי שרצה ג'ורג' בוש הבן, אין טעם להתיידד עם ראשי המשטרים הנהוגים בסעודיה ובמצרים ובאיראן".
דווקא איתן הבר, בטקסט הפרשנות הגס, הילדותי, שכתב – ניגודו המוחלט של הנאום המהוקצע – ביטא אמת פנימית שנוגעת ללב, ואולי גם לראש. הבר, שהצליח לספח את דודו טופז לפרשנותו המחוספסת ("כדי לרצות להיות נשיא ארצות-הברית [...] צריך הבנאדם להיות מגלומן לא קטן, אפילו יותר מדודו טופז"), מזכיר את טופז דווקא בהיבט אחר: הימים הגדולים של הבר – כמי שעשה בבית הלבן של הנשיא קלינטון כבתוך שלו בימים הגדולים של חתימת הסכמי אוסלו, כשהיה כותב הנאומים (המצוינים) ומנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין – כבר מזמן מאחוריו.
אבל הבר, המשקיף מפינתו המרוחקת אל הבית לבן החדש בגעגוע לימים שלא יהיו עוד, האיר את עיני, מתוך מרֵרת לבו, בנקודה חשובה, אולי הכי חשובה ביחסינו עם ארה"ב: הוא ביטא את תחושת אובדן האינטימיות. את העדרו של המימד הרגשי, של החום והלבביות שרחשו שני הנשיאים האמריקאים האחרונים לישראל ולמנהיגיה. "נישט אוּנזֶערע", לא משלנו, כך הגדיר את אובמה, והוסיף תוך שהוא משווה אותו לנשיא קלינטון: "הוא לא האיש שיאמר 'שלום חבר' בעיניים מצועפות דמע, ועל הכותל המערבי הוא יצטרך לקבל הסברים ארוכים מהמקובל, ומול תאי הצינוק במחנה בוכנוואלד הוא יתרגש במידה הראויה, לא גרם אחד יותר. הוא לא יזדקק לממחטה כדי לקנח את הדמעות".
הבר ורוזנר ציינו עוד נקודה חשובה: ככל שניסוחיו מדויקים, אין בנאום הארוך הזה אף לא משפט אחד מעורר השראה. "נסו להיזכר בשורה מתוכו ותגלו שאין זה דבר קל", כותב רוזנר. נאום שאין בו משפט שייכנס להיסטוריה, בזכות צירוף מלים פשוט וגאוני כמו "יש לי חלום", או "שלום חבר", אומר הבר.
עכשיו, כשעל ציפויו המושלם של החמקן נחרטת שריטה קלה, אפשר להציץ בזהירות בטקסט של קרולין גליק ב"ג'רוזלם פוסט": בפרשנות ביקורתית, חריפה, גליק מבקשת לא רק לסדוק את הציפוי, אלא למוטט את האנדרטה כולה: היא נאחזת בהכרזתו של אובמה כי בא לומר את האמת ("זה מה שאנסה לעשות, לדבר אמת היטב ככל שאוכל") ואומרת: כנאום שאמור לשמש דוגמה לאמירת האמת, הצהרת אובמה קורסת, רחוקה מן האמת, ואין בה יותר מאשר נוחות פוליטית.
גליק מרחיבה את העיסוק בכל חטאי משטרי ערב והאסלאם כלפי עצמם וכלפי העולם, אבל הטיעון המאתגר יותר שהיא משמיעה נוגע לאופן שבו הנשיא אובמה מגבה את הטענה הערבית כי ישראל היא נטע זר באזור. לשיטתה, ממשל אובמה מאמץ בנאומו את הטענה כי מדינת ישראל הוקמה בגלל מבוכת אירופה מן השואה שפקדה את יהודי היבשת וכפיצוי על כך. ובמשתמע, אין לישראל כל טיעון היסטורי, משפטי או מוסרי אחר, מלבד השואה, לזכותה להתקיים באזור. כך עולה מן האופן שבו נוסחו הדברים על-ידי אובמה, ומן העובדה שכלל לא טרח להזכיר כי חבר הלאומים איִשרר עוד ב-1922 תזכיר של הלורד בלפור על אחריות המנדט הבריטי לאפשר הקמת בית לאומי ליהודים ב(חלק מ)שטחי ארץ ישראל שנמסרו לפיקוחו.
"הארץ" הוא עיתון המגדיר עצמו בסדר היום הברור שהוא מבטא, ודבריו הנכוחים של אובמה, במיוחד בעניין ההתנחלויות, תואמים את עמדתו המוצהרת של העיתון. "הארץ" הוא גם עיתון שנמצא בשנים האחרונות במשבר זהות ועובר שינויים שעוד לא בדיוק ברור לאן יובילו, אבל כבר ברור שיש בהם משום הפניית עורף לעולם הישן, זה שהתקיים לפני ה-4 בנובמבר 2008, יום בחירתו של אובמה לנשיא.
נאום אובמה הוא על כן הזדמנות ל"הארץ" לצאת מגדרו, והוא אכן פותח בקבוק שמפניה בראש העמוד הראשון, תוך ציטוט מובלט באותיות בגודל כותרת של אמירה נשיאותית ברורה קשר להתנחלויות ("הישראלים חייבים להכיר כי..."). והנה, בין כל הפרשנים, איש בעמדתו הידועה, הגדיל להתמוגג מן הנאום הפרשן יוסי שריד בטור שכותרתו "נאום חיינו".
שריד, כותב (ונואם) חכם ומוכשר, פוליטיקאי ומדינאי ותיק, הוא אדם שאני מוצא מכנים משותפים רבים בין תפיסת עולמו לשלי. דווקא משום כך קשה לי לשאת את הגרופיות שבהתפעלותו מן הנאום. דווקא מפיו קשה לי לקבל את הקביעה שמדובר כאן ב"נאום חיינו" (הייתי מעדיף לתת את התואר הזה לנאומו של רבין על המדשאה באוסלו ב-1993 או לזה שנשא על הר הצופים ב-1967; רבין בכל זאת עשה משהו לפני שנאם). לא הייתי מתערטל, כפי שעשה שריד, מכל מה שיש בו תחכום פוליטי, נסיון חיים עשיר, זיכרון חד ועברית משובחת כדי לעלות על הספסל, לנופף במצית ולצעוק, "האיש הצעיר והיפה הזה, ברק חוסיין אובמה, הוא תותח – אין, אין עליו". ואולי החמצתי את האירוניה שבמשפט.
שריד מבקש בעצם לומר לעצמו, לי ולשכמותנו: סלקו את הדינוזאורים מדרכנו, תנו לשמש לעלות, הנה איש שיש לו חלום. כדינוזאור זקן ומצולק, הייתי משיב לו באותו מטבע: שבענו חלומות מנוסחים בידי כותבי נאומים. עייפנו מסגנוּן היתר ומהשימוש המופרז באמצעי התקשורת החדשים. נשמח לשמוע נאומים רהוטים ונכוחים, אבל בואו נראה איך עושים את זה בלי להתרסק.
עכשיו, כשממשל אובמה יצטרך בכל זאת לחזור מן הבמות הפתוחות שבהן מתכתבים ישירות עם הקהל הגלובלי אל החדרים והמסדרונות שבהם נוצרת מדיניות ממשית ונסגרות עסקאות "היסטוריות", יצטרך הנשיא המסוגנן לקבל על עצמו כללי עבודה מורכבים יותר. הוא ימצא בישראל הנהגה חשדנית מתגוננת, בתחושה של הגב לקיר, והוא יצטרך, כדברי רוזנר ב"מעריב", לתמרן בין הפעלת לחץ על ישראל כדי שתוותר ובין ההכרה בכך שישראל מוותרת רק כשהיא מרגישה חזקה. כלומר, אני מוסיף, ישראל שבוטחת בנשיא האמריקאי ובממשלו, ורואה בהם בעלי ברית.