אנטי-לינק

"ידיעות אחרונות" היה המבשר. הוא דיווח ראשון על המופע, אבל שלא כמנהגו, לא לקח קרדיט על הבשורה שהתאמתה במלואה. ב-6 במאי בישר רז שכניק כי בעוד כחודשיים, ב-2 ביולי, במלאת 70 לאריק איינשטיין, ייערך בפארק הירקון מופע מחווה שבו יבצעו מיטב אמני ישראל את שיריו, והכנסותיו יוקדשו לפרויקט "לגעת באופק", המפעיל מרכז חינוכי לבני נוער בסיכון. אבל כאשר המובטח אכן התרחש, ביום חמישי שעבר, לעיני יותר מ-20 אלף צופים ובשידור חי בטלוויזיה, שמר "ידיעות" על דממה מוחלטת.

"דממה" היא הגדרה מטעה. "ידיעות" דווקא התייחס בהרחבה לאריק איינשטיין בסוף השבוע האחרון. איינשטיין רואיין ל"7 ימים" על הקשר שלו עם רנה, אמו של גיא חבר, החייל הנעדר מאז 1997. המוסף אירגן מפגש בין האם לזמר, והכתבה (של ענת מידן) פורסמה יום לאחר שהשיר "כשתחזור", שכתב והלחין גיא בוקאטי, העובד עם איינשטיין, בוצע במופע "אני ואתה בפארק".

כדרכו הצליח "ידיעות", בעבודה מופתית של התעלמות מן הלא רצוי, שלא לקשור בשום צורה בין הכתבה למופע. בעולם שהכל בו מקושר, זהו מפגן מרשים של אנטי-לינק. וכתמיד, כש"ידיעות" שותק, משמע שאחד העיתונים המתחרים מצליח לתפוס לרגע את מרכז הזירה. הפעם היה זה המתחרה "ישראל היום", שנטל חסות מלאה על המופע לכבוד איינשטיין, כמה ימים לאחר פרסום הידיעה המוקדמת של שכניק על עצם העלאתו.

"ישראל היום" לקח על עצמו את הפקת המופע ושיווקו בהשקעה המתקרבת לשני מיליון שקל, וזכה בתמורה לחשיפה מרשימה ולשיפור משמעותי של מיקומו במגרש התקשורתי. מחדירה שקטה עובר עיתונו של שלדון אדלסון למסע העצמה בדרכו למקם את עצמו כעיתון החדש של המדינה.

לא רק "ידיעות אחרונות" שמר על שתיקה. גם "מעריב" ו"הארץ" הפליאו להתעלם מן האירוע. למעט דליפות קטנות – ידיעה שהשתרבבה למדור הרכילות או לרשימת אירועי השבוע – שתיקת העיתונות המודפסת היתה כמעט מוחלטת. הדבר בלט במיוחד לאור הכיסוי הנדיב של ההכנות למופע בשידורי הרדיו ובערוצי הטלוויזיה השונים (ואפילו במידת פתיחות ראויה מצד ערוץ 2, זאת אף שזכויות השידור הישיר נמסרו לערוץ 10).

ב"ישראל היום" הקדישו היום עמוד לסיקור המופע (לחצו להגדלה)

ב"ישראל היום" הקדישו היום עמוד לסיקור המופע (לחצו להגדלה)

"הארץ" הוא מקרה מורכב מעט, שכן בינו לבין "ישראל היום" מתקיים קשר עסקי, שהוליד שיתוף פעולה מסחרי מסוים סביב המופע. "ישראל היום" הוא הלקוח החיצוני הגדול בדפוס "הארץ", ואפשר להניח שקיבל ב"הארץ" תנאים נוחים לפרסום מודעות עמוד לקידום האירוע. "הארץ" קיבל כאלף כרטיסים במחיר מוזל להפצה בין עובדיו וידידיו, כך שביציע האח"מים אפשר היה לראות שני מו"לים במרחק נגיעה. עמוס שוקן ושלדון אדלסון.

מה היה קורה אילו חברת סלולר, בנק או יצרנית משקאות מוגזים היו פורשים חסות על האירוע? אפשר לנחש שכל עיתון היה מנכס לעצמו נתח מסוים ממנו. מבליט אותו בכיסוי כללי רחב (אתוס ישראלי מרגש: אריק איינשטיין, אילן רמון, הכור העיראקי, אסון בחלל, טיס, אופק, גיא חבר, ילדים במצוקה) וסיפורי משנה וראיונות "בלעדיים" – כל מערכת כפי יכולתה.

מערכת "הארץ" התאפקה ולא פירסמה דבר, מטוב ועד רע, על האירוע. איכשהו השתרבבה לעמוד הרכילות של "דה-מרקר" ידיעונת שכותרתה "האם אדלסון יצדיע לאיינשטיין?", שבהחלט אפשר לראות בה פליטת קולמוס. כל מי שעסק בעריכת עיתונים מכיר מצב שבו איש המודעות פונה למערכת ואומר: יש לי כאן לקוח חשוב, אני ממש מתחנן שתיתנו לו משהו, אפילו קטע ברכילות. האם "הארץ" נמנע מכיסוי, כולל העדר ביקורת, מאותן סיבות שבגללן "ידיעות" שומר על שתיקה? לא בהכרח. סביר יותר שזו מעין הכרזה "בזה אנחנו לא מתעסקים". עם כל נטייתו של "הארץ" לחזר אחרי קהל צעיר, הוא פשוט לא מסוגל.

קהל בהופעה "אני ואתה בפארק", 2 ביולי (צילום: רוני שיצר)

קהל בהופעה "אני ואתה בפארק", 2 ביולי (צילום: רוני שיצר)

העיתונים היומיים ממשיכים, אם כן, לנקוט גישה של ראש באדמה, שאיפיינה את שנות שליטתם בברזי המידע. היום, בסביבה תקשורתית פתוחה, זה נראה מגוחך עד פתטי. תופעה כזאת מחזקת את הגישה האומרת: לעולם אין לסמוך על כלי תקשורת אחד שייתן תמונת עולם מלאה. כדי להתמצא בנעשה, נדרשים היום לפחות שניים. זה שמחרים – ומתחרהו, שמגזים.

נצחונו של "ישראל היום" בסוף השבוע היה גורף. הוא נחשף באמצעות המופע ישירות לשתיים-שלוש רבבות של צופים צעירים, בדיוק לקהל היעד לעיתון מסוגו. הוא נחשף באמצעות ערוץ 10 למאות אלפים נוספים ומיקם עצמו כשחקן מרכזי בזירה (נאומה המייבש של המנכ"לית ציפי קורן – כמו שאר הנאומים החצציים בעיצומו של קונצרט רוק שתכליתם למצות בבוטות את התועלת מן השידור החי – הוא דבר שלא ייעשה). כך או כך, המופע היה נושא לשיחת סוף השבוע בכל בית בישראל – הרבה יותר מפרס ספיר.

איפה הכסף?

ברביעי בערב, יום לפני המופע, שידרו ירון לונדון ומוטי קירשנבאום כתבת קידום משועשעת ונרגשת שבה רואיין אל"מ זאב רז (שהוביל את הפצצת הכור בעיראק, יחד עם אילן רמון), שהתגייס יחד עם האלמנה רונה רמון לקדם את הפרויקט "לגעת באופק".

לונדון: "אז כל האמנים הנפלאים האלה מוסרים את כל ההכנסות?".

רז: "כן. הם מופיעים בהתנדבות. כל ההכנסות מהכרטיסים ילכו למפעל החינוכי הזה של 'לגעת באופק'".

האם באמת לא עבר כסף מידי המארגנים לידי האמנים? עבר גם עבר. הנה התרגום לנאמר: "מוסרים את כל ההכנסות" קרי ההכנסות מן האירוע אינן עוברות באחוז מסוים לכיסם של האמנים, כמקובל. אבל אין זאת אומרת שהאמנים וצוותיהם לא קיבלו תמורה כספית הולמת.

זאב רז חוזר על המושג "ההכנסות מהכרטיסים". אם לתרגם גם את דבריו, הרי שכל ההכנסות ממכירת הכרטיסים "ילכו למפעל החינוכי הזה של 'לגעת באופק'". ילכו למפעל החינוכי הזה – מן הסתם בניכוי כיסוי תקורות, עלויות שכר הוצאות תפעול ודמי טיפול לארגון הגג ולפרויקט עצמו. לא שיש לנו מושג, למרות הכיסוי התקשורתי הרחב, מה בדיוק נעשה בפרויקט, מה הם פערי התיווך, כמה תלמידים נהנים ממנו בקצה הדרך ובאיזה אופן. מי שינסה ללמוד משהו מאתר האינטרנט של הפרויקט, ימצא טקסט מכובס בנוסח המגזר השלישי שכולו פינות מעוגלות ואין בו שום נתון ממשי.

יוצרי המופע, האמנים וצוותיהם קיבלו אפוא תמורה הולמת, וזה בסדר גמור. זהו משלח ידם ומטה לחמם. אי-אפשר ולא צריך לדרוש דווקא מהם ומצוותיהם לתרום ולממן מפעלים פילנתרופיים שכאלה. כפי שכל העיתונאים והשדרנים שפימפמו ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט וב(כמה מה)עיתונים את המופע הזה מקרב לבם החם קיבלו על כך את מלוא שכרם. תרומתם של העיתונאים היא בנכונותם לייצר כתבות וראיונות קידום המפרגנים עד לעצבן. המתפעלים אפופים בקדושת הטוב הצרוף ולא שואלים שום שאלה שמן הראוי שעיתונאי ישאל.

ה"התנדבות" של האמנים היא בוויתורם על אחוזים מן הפדיון, בתמורה לתגמול הולם עבור עבודת ההכנה הממושכת, שכר הצוות, הנגנים, המעבדים, הטכנאים, הציוד. התשלום ניתן בעד ההכנה והבאת השיר לרמת ביצוע ולא, כמקובל, כנגזרת של המכירות. הסכום ששולם, גדול או צנוע יותר, נקבע על-פי מעמדו של האמן ועל-פי עלויות ההפקה שהוא צורך. מי שרוצה יכול, על כן, להכריז כי התמורה לאמן על ההופעה עצמה היא אפס. מי שיאמר זאת לא ישקר. הוא רק יאמר אמת מכובסת באקונומיקה.

הזמר שלמה בר במופע "אני ואתה בפארק" (צילום: רוני שיצר)

הזמר שלמה בר במופע "אני ואתה בפארק" (צילום: רוני שיצר)

אפשר רק לתאר איך היתה נשמעת השיחה אילו היה ירון לונדון מבקש לשקף, כמנהגו, את המציאות, תוך שהוא מחטט בקרביה. הנה אפשרות לשיחה שלא התקיימה מעולם, וספק אם תתקיים אי פעם:

לונדון: אז אני מבין שהאמנים המשתתפים הלכו לקראתכם כדי שתוכלו לעמוד בעלויות שלהם.

מנהל: אתה צודק. הם התרגשו ויצאו מגדרם כדי ללכת לקראתנו במחיר. אבל אתה יודע, מופע כזה כרוך מבחינתם בעלויות עצומות. ואמנים, כמו הצוות שלהם, הם אנשי מקצוע. וכולם חייבים להתפרנס.

לונדון (מתרגש וקוצף): ובכל זאת, הרי הם מקבלים מן המופע והשידור תרומה פנטסטית. חשיפה דרמטית וקידום. קח את שלמה בר, שתכף יופיע כאן עם השיר "אמא אדמה". הוא הרי יזכה לחשיפה אדירה. אתה מתאר לעצמך כמה זה שווה לו – ועוד לא דיברנו על קהל הרבבות שיצפה בו ועל מאות האלפים שיראו את השידור החי – ועוד מגיע לו על כך תשלום?

מנהל: נכון. האמנים נהנים, הקהל נהנה – והנהנים הגדולים הם כמובן הילדים בסיכון.

ומה יקבל אריק איינשטיין? תודה והערכה, כבוד ויקר, חשיפה מועצמת, התעוררות בצריכת המוזיקה שלו, תמלוגים על השמעת עשרות הביצועים החדשים. האם מדובר גם בתמורה כספית על הסכמתו להרשות לאמנים לבצע את שיריו? נשאיר משהו לתחקירנים.