בחור בן 91 הלך לעולמו. סופר שיצירתו החשובה נכתבה כשהיה בן 32, כשהוריהם של רבים ממספידיו בקושי נולדו. אדם שאף אחד ממעריציו לא היה מזהה אותו ברחוב, שאיש לא שמע את קולו. הידע של רוב בני-האדם שבכלל מזהים את שמו הוא ידע תשבצי, טריוויאלי. רגע, הוא עוד חי? הוא הסתגר, לא? סוציופת שניהל איזה משפט מתוקשר על זכויות יוצרים, לא? אחד שאם תתקרב לאחוזה שלו, תחטוף כדור רובה ציד, לא? והנה – מחברו של "התפסן בשדה השיפון", הסופר ג'יי.די סלינג'ר, הלך לעולמו, והעולם כמרקחה.
כמי שנדרך למשמע הבשורה על מותה של דמות ידועה, התהייה הראשונה שעולה בי היא, איך זה שאיש כה משפיע נעלם בכזו אלמוניות? גילי המופלג מאפשר לי לראות איך מי שהיו מלכי העולם בשעתם – כאלה שאיחרו להסתלק – נמוגים בקול דממה דקה. בדרך כלל הנטייה שלי היא לצעוק, מה זאת האדישות הזאת? יש לכם בכלל מושג מי מת? הפעם אני משתאה. מה יש בסלינג'ר שככה הפיל את הרשת?
חיינו משובצים בדמויות שיצקו בנו תוכן, שהאירו את עולמנו, ואז הנחנו להן והמשכנו הלאה. מבין המתים הידועים בשנת 2009, אני מוקיר את זכרם של ג'ון אפדייק, וולטר קרונקייט, רוברט נובאק, דון יואיט, קארל מלדן, ג'ניפר ג'ונס, רון סילבר, דום דה-לואיז ("אוכפים לוהטים") ומולי סאגדן (מיס סלוקום ב"מישהו מטפל בך?"), ואפילו לז פול, שבלעדיו הגיטרה החשמלית לא היתה מה שהיא. מעטים מהם עוררו התרגשות חריגה בתקשורת העולמית, ועוד פחות מזה במקומית. הנה מת עוד אחד שבקושי בכלל ידענו שהוא חי. קבלו תקציר.
לפני שלוש שנים הלך לעולמו הסופר קורט וונגוט, שבשנים מכוננות העשיר את עולמי בספריו. את הודעת מותו אני בקושי זוכר. בבדיקה חטופה אני מגלה כי הריצו עליו את הרוטינה: "הסופר והסטיריקן האמריקאי, שנודע בין היתר בכתיבתו על אבסורדיות המלחמה, מת בגיל 84. בין יצירותיו המוכרות: 'בית מטבחיים 5' ו'עריסת חתול'". יפה שזוכרים, ויפה שיותר ממאה טוקבקים משתרכים בעקבות הדיווח ("סופר גדול... חבל על דאבדין").
[בהזדמנות זו, הצעה לפרויקט 1 באפריל למערכת אתר חדשות: נסו להעלות לרשת הודעות פטירה על דמות ענק שלא היתה ולא נבראה, המציאו לה ביוגרפיה פיקטיבית עשירה – ומנו את היהי-זכרו-ברוכ'ים].
אני מניח שאיש לא יטען שוונגוט היה סופר גדול. אבל וונגוט דיבר אל דור צעיר מסוים, שעימו נמניתי, כפי ששום קלאסיקן לא דיבר. וונגוט, עם כל חספוסו ושטחיותו, הוא חלק ממני. ובכל זאת לא הזלתי דמעה. הרי נפרדנו הרבה קודם, עוד כשהיה במיטב שנותיו.
בסלינג'ר יש משהו שגדול מיצירתו. סופר טוב שהוא סיפור ענק. אנחנו אוהבים אנשים שחיים על הקצוות. זה מעורר חרדה והשתאות. בדרך כלל אנחנו אוהבים את הגיבורים שלנו מתים, בשיא תהילתם או בביבי ההרס העצמי. אבל סלינג'ר נתן פרשנות חדשה למושג תהילה. הוא השתין עליו. הוא הכניס את עצמו לתרדמת תקשורתית וכפה עלינו את אלמוניותו. זו כשלעצמה סיבה טובה להצטרף לחוג מעריציו.
הוא באמת היה כזה. הוא באמת לא אהב אותנו, והתהילה והפרסים ממש לא פעלו עליו. במושגים שלנו הוא היה חולה בחולי חברתי קשה. דווקא משום כך קל לספר את סיפור חייו של סלינג'ר מאשר לספר על חיי סול בלו או עגנון. תמיד נשמח לקבל סופר גדול, אבל עדיף שיהיה המינגווי, שחי בסערה ועלה בסערה השמיימה.
הכפירה הזעופה
את "התפסן" קראתי לראשונה בוודאי שני עשורים אחרי שפורסם, קצת יותר מבוגר מן המתבגר הולדן קולפילד. בלי להבין בספרות יפה או בספרות טובה. זיהיתי את החתרנות שבו, התאהבתי בכפירה הזעופה, ובעיקר בניבולי הפה. לא, הוא לא שינה את חיי. בכל אופן, לא לבד. "טיים אאוט" נותן השבוע רשימת עשרה ספרי פולחן לגיל ההתבגרות: אני מוכן לחתום על שלושה, נוסף לוונגוט שכבר הוזכר: "עולם חדש אמיץ" של אלדוס הקסלי; "1984" של ג'ורג' אורוול, וכמובן "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. וגם להוסיף שלושה: "זן ואמנות אחזקת אופנוע" של רוברט פירסיג, "האם אנדרואידים אוהבים כבשים חשמליות" של פיליפ ק. דיק ו"המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" של דאגלס אדמס.
לכמה מן המוזכרים ברשימה של "טיים אאוט", קרואק ובורוז, התוודעתי מאוחר, כשהמהפכה שאת דרכיה סללו כבר מזמן התממשה, וכבר זזתי לשדות אחרים. כנער, היה לי "וזרח השמש" של המינגווי לספר פולחן, גם אם בכלל לא נועד להיות כזה.
(צילום: Scot Rumery, רישיון CC)
לפעמים אני כועס על המנכסים הצעירים, שמעריצים את הסופר באופן רטרואקטיבי. הם כבר קיבלו אותו מוכן, אפוי. כשמסריו החתרניים מוטמעים בתרבות באמצעות ממשיכיו וחקייניו. לרבים מהספרים הללו יש ערך תודעתי וחווייתי, שגבוה בהרבה מערכם הספרותי הטהור. מי שקורא אותם היום מחמיץ את ההלם, את החוויה הראשונית, המסעירה, שבגילוי דבר חדש, אחר, מרתיע אך מעורר כמיהה. צריך גם לזכור שלא רק מדפי הספרים של הדורות הקודמים היו קצרים בהרבה, אלא גם תפיסת הספרות היתה נוקשה מכפי שהיא היום.
לפי שנה וחצי עלתה למדפים גרסה מחודשת של "מלכוד 22". הלר כתב את "מלכוד" בין 1953 ל-1960, במקביל לתקופה שבה פרח סלינג'ר. כמו סלינג'ר, שנחת בחוף יוטה בפלישה לנורמדי והשתתף בקרב המר על "הבליטה" בארדנים, היה גם הלר בוודאי הלום קרב. הוא טס ב-1942 במפציצי בי-52 לגיחות מעל איטליה, כך שבקפטן יוסריאן, גיבורו המעורער, הדפוק, האבוד, היה בוודאי חלק נכבד ממנו עצמו.
"מלכוד 22" העדכני לא היכה כאן גלים, אפילו לא העלה אדווה קלה על פני המים שלנו. היום אפשר לקרוא אותו רק כקריאה אנתרופולוגית. ואכן, מי שמבקש להבין את בני דורי חייב לקוראו בחבילה אחת עם סרטים שלא ייכנסו לקאנון כמו "מא"ש" ו"פאק דה ארמי" של המהפכנית ג'יין פונדה. דורות של ציניקנים שגדלו מאז, שבעי מהפכות ותהפוכות, בוודאי יבהו בו בעיניים תמהות.
כנראה שלא לספר
יש היום רבים שעוצמים עיניים ומטלטלים גוף בערבי שירה, בזמרם את "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא" בלי שיהיה בהם אפילו שמץ מושג על ההולדן ההוא. הם בטוחים שזה משפט שנחצב ממוחו של דני סנדרסון ב"זה הכל בשבילך". יש יצירות שנשללת מהן הזכות למות בכבוד והיום הן מתגלגלות ברפליקות, בפרסומות לקוטג' וברינגטונים.
מבחינה זאת, מותו של סלינג'ר הוא רגע חשוב. פתאום, השבוע, הגיחו טובי הכותבים והעלו בעיתוני החול ובמגזיני סוף-השבוע טורי מחווה לספר האהוב, כאב וגעגוע לרגעים שבהם הספר מילא את תודעתם הצעירה בחוויה מכוננת. "ידיעות" ו"מעריב" החלו את הגל, כאשר בין פדופילים לפירומנים העניקו פתאום כפולות נדיבות לציון מותו של המחבר, ובהן הציג כל סופר ובעל טור את ההולדן שלו.
בכך סומנה תופעה שכמעט שכחנו: יש עדיין קאנון בעולם. רשימה קאנונית של יצירות גדולות, שכל בן תרבות, לא חשוב מאיזה עדה, חייב להכיר. קאנון שמאפשר לנו לתקשר זה עם זה – עם קרובים ורחוקים – על בסיס חוויה משותפת. ואין כחוויה הספרותית כדי לקשר בין אנשים מאומות ותרבויות שונות.
אנו נמצאים עמוק בתוך תקופת הקאנון המרוסק. סלינג'ר הוא אחד הסופרים האחרונים שמלכדים את העולם לחוויה שהיא יותר מקריאת רומן. משהו שנוגע במנגנונים המעצבים של האישיות. נדמה שהיום פוחתת השפעתן של יצירות ספרותיות עלינו. פחות יצירות מסתכנות בהליכה אל הלא נודע. הפוסטמודרניות, דמוקרטיית הרשת והמו"לות התעשייתית די הורגות את הסופר החתרן. היום כותבים לתוך הנוסחה, ומיד מודדים את האימפקט בטבלאות רבי-המכר.
הספרים שהוזכרו כאן הם ספרים לזמנם, וזמנם עבר, בלי שספרים חדשים תופסים את מקומם. נראה כי גם הגעגועים לספרים מכוננים היא תופעה חולפת. למה יתגעגעו צעירי הדור הבא, כשהאגם שלהם ילך ויקפא? לא ברור. אבל אני מעז לשער שלא לספר.