חוק הרכבת: סערה מושלמת אחת עלולה להסתיר סערה מושלמת אחרת, עזה ממנה

רק שבע בבוקר, וכבר חמרמורת, אחרי שאיבה של שלושה עיתוני הבוקר שמגיעים עד הדלת ואחד שהועלה מן התיבה למטה.

נשכחה דנה בנט ונשכח יחיא פרחאן, החשוד ברציחתה. נשכח משפטם של רוני רון ומארי פיזם. פרשיות אפלות שמילאו קונטרסים שלמים נראות הבוקר דהויות וקרתניות. מי שטעה לחשוב רק לפני שבוע שאין נוראה מעדותו של רוני רון במשפטו, "פירקתי את הילדה בשנייה", מבין עכשיו שמן הפשעים הללו נעדר מרכיב חשוב: הם חסרי זוהר.

תודה לדודו טופז על שהבהיר זאת. על שנתן משמעות בוהקת למשפט השכיח בטורי הפלילים, "הרקע: חיסול חשבונות". בזכותו מקבלת הפרשה החדשה מימד חסר תקדים: עכשיו, כשאנשי תקשורת הם הגיבורים והקורבנות גם יחד, מתמזגים כל מרכיבי הפרשה לסערה גדולה מכל קודמותיה.

ככל מקורב לתקשורת, שמעתי על הפרשה כשבוע לפני שצצה בעיתונים. זאת היתה שמועה שאי-אפשר היה עדיין לפרסם בעיתון, אבל בהחלט אפשר לסמס לחברים. זו לא היתה השמועה היחידה. קדמה לה אחרת, דומה במאפייניה, וגם בה הוזכר שמו של ידוען. תגובתי הראשונה היתה: מתאים לטופז לנסות לדחוף את עצמו בכוח לסיפור הזה.

מתברר שאפילו הגישה הסרקסטית כלפי טופז ופועלו היתה צנועה ביחס למציאות. טופז כנראה אינו הטיפוס שידחוף את עצמו לסיפור של אחרים, הוא צריך הצגה משלו. עכשיו, כשהוא החשוד המרכזי בתקיפת אבי ניר, בועז בן-ציון ושירה מרגלית, נשאר רק לתהות אם פעל מתוך דחף שאינו בר-כיבוש, בלי לתת את הדעת על התוצאות, או שהיה מודע למשמעות מעשיו וביקש לעלות השמיימה יחד עם שנואי נפשו בפטריית העשן הגבוהה ביותר שיוכל לחולל.

האם צפה את חקירת המשטרה הנמרצת? האם ראה בדמיונו את מצעד בעלי הטורים שיקלידו באצבעות אקסטטיות את שמו ומעלליו? האם הבין כי עיתונאים שנפגעו במילוי תפקידם וסתם שמחים לאיד יסבירו, יאירו, יבהירו וייפרעו ממנו על האיומים, ההפחדות, המשקפיים השבורים? האם ידע מה שכל קורא עיתונים צריך לדעת – שכשהמלך מאבד את כוחו, קל לכל נהג טרקטור להפיל את האנדרטה שלו הניצבת בכיכר העיר? האם זכר כי כשאנדרטות מתמוטטות מתברר לכל העולם שהן בעצם חלולות?

חוק הממוצעים: מי שמניח את רגליו על בלוק קרח ותוחב את ראשו למיקרו, נהנה מטמפרטורה ממוצעת לעונה

כבר בשש בבוקר נדרשה ממני החלטה חשובה. האם לתחוב את הראש למיקרו של "ידיעות אחרונות", או להתיישב על בלוק הקרח שמציע "הארץ"? האם לתת דרור ליצר ולשאוב את 15 העמודים שמציע "ידיעות", או להזדכך, כצמחוני במסעדה ארגנטינית, ולהסתפק בכותרת הרזה שנתן "הארץ" לפרשה בעמודו הראשון?

את הכותרת ב"הארץ" אי-אפשר לקרוא אלא כהצהרה האומרת: אנחנו שומרים על פרופורציות ומציעים גם לקוראינו לנהוג כך. "הארץ" העדיף לתת בכותרתו הראשית מידע עם אופי פרשני, על פני יותר ממחצית העמוד: "בכיר המוסד שמונה לתיווך במגעים לשחרור שליט: זה לא יהיה הוקוס פוקוס". בעצם זה לא הוא אמר, ולא לעיתון, אלא "מכריו ששוחחו איתו התרשמו שזוהי דעתו".

טופז קיבל ב"הארץ" כותרת שני טורים סטנדרטית: "המשטרה: דודו טופז ניסה לטשטש עקבות ולשבש חקירה". אי-אפשר להציע ניסוח יבשושי יותר לפרשה כה עסיסית, ועל כן צריך לראות בו הודעה לקוראים: זהו בסך-הכל עוד סיפור פלילים אחד שיש בו חוקרים משוכנעים וחשוד שמכחיש. את מי שבכל זאת מעוניין להעשיר את עולמו בפרטי הפרשה שולח "הארץ" לעמודים 4–5, כאומר: אם אתם חייבים סיגריה, אנא גשו לפינת העישון.

"ידיעות אחרונות" מציע תפריט עשיר במיוחד. הוא גייס את כל צי כותביו, ריכז מידע והביא ביוגרפיה מקיפה של טופז ושל היסטוריית האלימות שלו, המילולית והממשית. "ידיעות" הביא גם מידע חדשותי טרי: טופז, על-פי העמוד הראשון, "הועבר אמש לבית-החולים אברבנאל". המלה "הועבר" יוצרת רושם שהוא מאושפז שם עד להודעה חדשה, אבל מן הידיעה שמעביר הכתב ניר גונטז' (עמ' 5) מתברר כי אחרי שעות של חקירה "הועבר טופז לבדיקה בבית-החולים אברבנאל", מידע שנשמע הרבה פחות דרמטי. הרי גם סוזן בויל עברה השבוע התמוטטות עצבים קלה.

בין שתי האפשרויות המגובשות שמציעים "ידיעות" ו"הארץ", אפשר למצוא את הפשרה שמציע "מעריב": טופז ברוב עמודו הראשון (מתחת לשליח המיוחד החדש לעניין גלעד שליט), והרחבה על פני שתיים וחצי כפולות.

אילו הטור הזה היה נכתב לפני עשור, הוא היה מגדיר את הכיסוי של "מעריב" כיוצא מגדרו. היום "מעריב" מסתמן כאחות הקטנה, החיוורת, של המנצח הגדול. ובעולם שבו האקלים מוקצן וכך גם הגירוי התקשורתי, במקום ש"מעריב" יסתמן כנציג הגישה השפויה ואמן האיזון שבין חשוב למעניין, הוא בוודאי נתפס כמי שעושה שפגאט בלתי אפשרי: גם נותן כיסוי נרחב, אבל גם מצומצם בהשוואה, פושר ונטול התלהבות. מי שיחפש את המסיבה, ימצא אותה בבניין ממול. מי שירצה להפגין התנשאות דיאטתית, ימצא אותה בדוכן הפרוזן-יוגורט הסמוך.

ואי-אפשר שלא להשתתף בצערם של המוספים והעיתונים הכלכליים. עד כמה שימתחו את גבולותיהם, אין בפרשת טופז שום היבט שמשיק לתחומי עיסוקם. אין להם דרך לעכל את הפרשה המסעירה.

ב"כלכליסט", הנאמן לשטח השיפוט שלו, הפרשה אינה מוזכרת כלל. היפוכו של עיתון האם. "דה-מרקר" הלך על הקו של "הארץ". הוא נותן תמצית טוויטרית על אודות "הבדרן דודו טופז" על שני טורים ותמונה המלווה בהפניה ל"סיקור נרחב" בעיתון האם. מי שרוצה יכול לראות בכך עקיצה כפולה: גם כלפי "גלובס", שהופץ ערב קודם ובו כפולת אמצע על הפרשה, מלווה בטור פרשני של מתי גולן, אבל גם כלפי עיתון האם: כמי שאומר למערכת "הארץ": "זה עניין שלכם, קחו וטפלו בו!".

חוק הסלב: למי שנחשף לאור הזרקורים לא יעזור שום קרם הגנה. לא קרם הגנת הפרטיות ולא קרם חזקת החפות

טורו של מתי גולן מעלה שאלה מעניינת: האם מעשיו של טופז הם בגדר תקיפת עיתונאים? ואם כך, האם זו פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי?

גולן מסביר כי שלושת הנפגעים האחרונים הם אנשי תקשורת המזוהים יותר עם תעשיית הבידור, ומשום כך ועם כל הצער על הפגיעה בהם, "מחליאה ונפשעת" ככל שתהא, אין זו פגיעה בחופש הביטוי, "ואין לעשות זילות של הערך הנפלא הזה על-ידי הדבקתו למקומות שאינם קשורים אליו".

אני חושש כי גולן טועה פעמיים: ראשית, מפני שטופז תקף ואיים לפחות על שני עיתונאים בגלל כתיבתם: בעל הטור רענן שקד והמבקר מאיר שניצר. שני מקרים אלה הם בגדר פגיעה מובהקת בחופש העיתונות. שנית, מפני שחופש העיתונות נסמך על הערך החוקתי של חופש הביטוי במובנו הרחב והעמוק. חופש הביטוי נוגע לכל סוג של ביטוי, בוודאי בתחום הבידור המשודר. חופש הביטוי של סטנדאפיסט לדוגמה. טופז, שבמהלך כל שנותיו כבדרן נהנה מחופש ביטוי רחב ומהותי, מהצ'חצ'חים ועד טרימבובלר, השתמש באלימות כדי לפגוע בחופש הביטוי של יריביו בתקשורת.

ואם כבר עוסקים בפרקטיקה ובאתיקה העיתונאיות, אין להתעלם מכלל האצבע הנוגע לכיסוי סלבריטאים: מרגע שידוען נחשד בעבירה כלשהי, שום חוק ומגבלה לא יעצרו את זליגת המידע בעניינו לרשות הרבים ואת שפיטתו הספונטנית על-ידי דעת הקהל.

יש בכך היגיון טבעי. מי שחושף עצמו לאור הזרקורים (ובעצם רודף אחריהם ודוחף עצמו אל מרכזם בכל אמצעי) לא יכול לדרוש לעצמו במקביל יחס הניתן לאלמוני החי את חייו. אור הזרקורים החורך אינו מותיר מקלטי פרטיות. כך, למרבה הצער, בפרשת הנסיכה המנוחה, שתהילתה ומותה באו מן התקשורת, וכך באשר לכל ידוען שללא התקשורת אין לו קיום.

משעשע על כן לראות כי כל המדווחים על הפרשה נהגו כאילו טופז כבר הורשע ונידון, ועם זאת תיבלו את הסיקור הפסקני במלות ההסתייגות הידועות, שהוא רק בגדר חשוד, והזכירו את "חזקת החפות" העומדת גם למי שהובא למעצר.

גזר דינו המשפטי של טופז יינתן במועד מאוחר יותר, אבל גזר דינו התקשורתי כבר נחרץ. הנחמה היא בערכאה המיוחדת שיש לתקשורת ואין לשום בית-משפט: ערכאת הקאמבק. בין אם יזוכה לבסוף ובין אם יורשע וירצה את עונשו – כפולות הקאמבק וחשבון הנפש עוד מצפים לו. וב"ידיעות אחרונות", אולי אפילו קונטרסים שלמים.