"חינם" היא מלת הגנאי החדשה. חינם הוא הוכחה לטעם רע, לאיכות ירודה, לעסקה אפלה. בעולם שבו כסף הוא המלך, מי שצורך מוצרי חינם הוא עלוב חיים, עבריין או סתם טמבל. תודה למחוקקים האמיצים שלנו, הלוחמים בהנחה, במבצע ובמתנה, במאמץ נואש לעצור את התופעה המכוערת.

אם יצליחו הח"כים הטובים לסגור את הפרצה המסוכנת, שגרמה לאזרחים תמימים לקבל ארבעה ספרים ועודף בתמורה לשטר של 100 שקל, העולם יהפוך למקום טוב יותר. יהיו אמנם פחות ספרים בשוק, ובמיוחד פחות ספרי ביכורים וספרי ותיקים בשלהי דרכם, אבל הספרים הטובים באמת בוודאי יישארו. איך נדע שהם טובים? כי הוציאו אותם לאור באמונה שאפשר למכור אותם ב-85% ממחיר המחירון, במשך שנתיים לפחות. הרלן קובן למשל.

לפי החוק שמציעים ארבעה ח"כים (ניצן הורוביץ, זבולון אורלב, נחמן שי ושלי יחימוביץ'), בתמיכת שרה התרבות לימור לבנת, רשת השיווק לא תוכל לקנות ספר בשנתיים הראשונות לצאתו לאור בפחות מכמחצית ממחירו הנקוב (בהתאמה למחיר). באותן שנתיים, ההנחה לצרכן על המחיר הנקוב לא תעלה 15%, למעט חודש "שבוע הספר" והשבועיים שלפני ראש השנה ופסח. מסובך? עוד הרבה יותר משזה נשמע. קניית הספרים תתועל למועדי ההנחות, אם בכלל. רכישת ספר תהיה כמו חתונה בל"ג בעומר – תקופת יובש ארוכה וכמה ימי הסתערות. מי שמקציב 100 שקל בחודש לרכישת ספרים, יביא הביתה חצי או רבע מן המספר שהביא בעבר.

לצד סיירות החמץ של ערב פסח, תפעלנה מן הסתם סיירות של משרד התרבות או התמ"ת, כדי לוודא שהחוק נאכף כלשונו ואין גנבי הנחות. הציבור ישלם יותר, יקרא פחות ספרים מודפסים, והסופרים ירוויחו יותר לספר, אבל על פחות ספרים. לפחות הפקחים ימצאו פרנסה טובה.

כך נראה "חוק כנרת-זמורה", שנועד לשנות את המצב הסימביוטי ששורר בין הוצאת הספרים כנרת-זמורה לרשת צומת-ספרים. כמו כל חקיקה רגולטורית, הוא יפעל בהצלחה כלשהי על היצרנים, המפיצים והקמעונאים. אבל נתון מהותי אחד אין בכוחו להכתיב: אי-אפשר לפעול בחקיקה על טבעם של הצרכנים. אלה לא ניתנים לחיזוי, ויגיבו לשינויים בדרך לא ידועה. הקליק הקטן הזה, ההחלטה הסופית לקנות, תנועת ידו של הצרכן לעבר הארנק, היא אחד המנגנונים הרגישים שקיימים. ייתכן מאוד שפחות צרכנים ישלחו ידם לפחות ארנקים, כפועל יוצא ישיר מן החוק.

מי שמכיר את הרגלי קניית הספרים צריך לחשוש שמא החוק החדש יאיץ תהליך שאנו עומדים על סִפו; תהליך שיחרוץ את גורלם של הספרים המודפסים, כפי שחרץ בשעתו את גורל הדיסקים של המוזיקה. הספר יהפוך ממוצר שמשמש ברובו לצריכה אישית לחפץ שכדאי יהיה רק לעוטפו כמתנה (שבה תג המחיר הגבוה הוא דווקא הוכחה לכוונות הטובות של הקונה המפרגן). ככל שהספרים יתייקרו, יואץ המעבר לשוק הקוראים הדיגיטליים ותעשיית ההעתקות, שטרם ניעורה לחיים, תתעורר ותשגשג. הקינדלים והאייפדים כבר עומדים בשער, והחוק הרגולטורי החדש יאיץ את חדירתם.

רגולציה בתקופת מעבר היא מהלך נואש; את מה שהיא מנסה להציל היא עלולה להרוג. אין לי ספק בטוהר כוונותיהם של ארבעת המחוקקים, אבל פעולתם הנלהבת לא תחולל שינוי חיובי בשוק. החוק שיירשם על שמם עלול להיזכר כחוק קבורתו של הספר המודפס.

על פני המים לא יצופו ניצולים

המגמה הזאת, להיאבק ב"חינם", מתפשטת ומחריפה, אם לשפוט על-פי הצעת החוק הסהרורית של ח"כ מרינה סולודקין, שעליה דיווח צבי זרחיה ("דה-מרקר", 31.1.10).

ח"כ סולודקין מציעה להגביל הפצת עיתון בתפוצה ארצית בחינם לתקופה של שנה אחת בלבד. סולודקין, מומחית לחופש הביטוי, או לפחות לחופש לשלם תמורת סוגי ביטוי שונים, מבהירה כי הפצת עיתונים חינם יוצרת תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים. האם השלב הבא בהצעות החוק שלה יהיה לכפות תשלום על צריכת עיתונות ברשת, כדי שזו לא תחבל בעיתונות המודפסת?

אפשר כמובן להתייחס לחוק החינם של סולודקין כחוק מקטיגוריית "רק לא אדלסון", שכן ח"כ סולודקין חתומה גם על הצעת חוק לתיקון פקודת העיתונות (תנאים למתן רישיון – זיקה לישראל, שתכליתה למנוע מתושב חוץ כאדלסון להוציא לאור עיתון בישראל), אבל יהיה בכך כדי לגמד את תרומתה למפת התקשורת. סולודקין היא ככל הנראה לא רק ממוקדת מטרה, אלא גם עיוורת לחלוטין למהומה שהצעת חוק כמו שלה עלולה לחולל – אם חלילה תתקבל.

גם כאן, כבשוק הספרים, הראשונים שייפגעו יהיו הקוראים החלשים. אלה שלא קנו עיתון בכסף, ועכשיו הם קוראים עיתון. גם כאן ייפגעו מאות ואולי אלפי עובדים – עיתונאים, עורכים, אנשי מנהלה, שיווק, ייצור והפצה, המתפרנסים מעיתון החינם הזה. ייפגעו חופש העיסוק והזכות לתחרות (עיתוני חינם הם מוצר ותיק ומקובל כאן ובכל העולם). וכמובן – ואם זה חשוב למישהו – ייפגע שמה הטוב של הכנסת ושל חבריה, כמי שאמורים להיות גוף רציני שמעלה הצעות חוק רציניות.

אבל הבעיה הגדולה, ממש כמו במקרה הוצאות הספרים, היא שעל פני המים לא יצופו ניצולים. כלומר, לאלה שבשמם נחקק החוק המהלכים האלה לא יביאו גאולה, אלא דווקא יזרזו את קצם. גם כאן, כבמקרה הוצאות הספרים, מבקשת ח"כ סולודקין לאכוף רגולציה בתקופת מעבר. וגם היא, כמו הח"כים הטובים ההם, עלולה להרוג דווקא את מי שהיא מנסה להציל.

הצלחתו של "ישראל היום" נובעת בראש וראשונה מחינמיותו. נכון שאי-אפשר לדרוש מכל העיתונים להסב את עצמם לעיתוני חינם כדי להתחרות בו כראוי, אבל אי-אפשר גם לדרוש מעיתון חינם לגבות מחיר. הכנסת רגולציה כדי לקבוע מהו עיתון ומה מידת חובתו לגבות תשלום תהיה בגדר התערבות תקדימית של המחוקק בעבודת העיתונות ופגיעה מהותית בחופש הביטוי, שכמוה לא היתה מעולם. והנורא הוא שסולודקין באה עם החוק שלה בשם חופש הביטוי.

גם כאן, כבמקרה הוצאות הספרים, ואף ביתר שאת, יהיה שוק העיתונות עצמו לקורבנה של המחוקקת. אם יחייבו עיתון חינם לגבות מחיר, הוא יאבד את קוראיו. אבל אלה לא יחזרו לעיתונים מודפסים אחרים, אלא ייכנסו לרשת, שם אפשר למצוא עיתונות חינם בשפע. או שיחזרו להיות מנותקים מתקשורת, כפי שהיו בעבר.

באופן פרדוקסלי, הביא שלדון אדלסון עם שק המזומנים שלו לשינוי מפתיע במגמה של שוק העיתונות הבועתי שלנו. המיליונים שהוא מזרים מגדילים את שוק הקוראים המצטמק, ויוצרים פרנסה לא רק לעובדיו, אלא גם לעובדי "הארץ" (שם הוא מדפיס) ולכל התעשייה הנלווית. הוא מחולל תחרות בשוק רדום ומעורר את "ידיעות אחרונות" מתרדמתו – ועימו את שוק העיתונות המודפסת כולו.

התקופה הזאת, אם תנוצל נכון, תוליד חידושים. אולי דווקא בכיוון החינמי, דרך יוזמות של העיתונים הגדולים לפצח את הקוד הסגור ולעלות מודלים חדשים לרשת. זה כמובן אינו מבטיח הצלחה, אבל מה שבטוח הוא שחקיקה רגולטורית תקבור כל יוזמה. אם המחוקק יהפוך לגננת, יתקהלו סביבו כל העיתונים עם אפם המנוזל. יקבלו אולי חיבוק וטפיחה קלה בטוסיק, אבל מיד יישלחו הביתה, למיטה.