שני מאמרי ביקורת שקראתי - של יוסי קליין ב"ספרים" ושל אביב לביא במוסף השבועי של "הארץ" - מקבלים את מסקנתו של דור על אופן סיקורה של העיתונות בישראל את אינתיפאדת אלאקצא בשלושת השבועות הראשונים לאחר פריצתה. טענתו הגורפת של דור היא ש"העיתונים ('שלושת העיתונים הגדולים') סיפקו לקוראיהם תמונת עולם חד-צדדית, חלקית, מצונזרת, לעתים קרובות מתלהמת, ובכל מקרה בלתי מאוזנת בעליל..." יתרה מזו, "מי שנסמך על סיקור המאורעות ב'ידיעות אחרונות' וב'מעריב', אבל במובנים המשמעותיים באמת, גם מי שקרא את 'הארץ' פשוט אינו יודע דבר על מה שקרה כאן במהלך החודש ההוא" (עמ' 19).
עטיפת הספר "עיתונות תחת השפעה"
דור קובע שהעיתונות היתה מאוחדת סביב הגרסה ש"ערפאת נתן אור ירוק לפיגועים", ובד בבד מספק לקוראי ספרו אינדיקציות רבות לכך שהתמונה מורכבת הרבה יותר: כך, רוני שקד ב"ידיעות אחרונות" מוכיח ששרון אחראי לפריצת האלימות. שקד, וכן דני רובינשטיין (ב"הארץ"), מספרים שהאירועים התחילו בשטח באופן ספונטני וערפאת לקח עליהם טרמפ. "מעריב" מספר שערפאת יזם את האירועים אבל איבד שליטה. לפנינו אפוא סדרה של הוכחות המלמדות שהתשובה לשאלה "מי אשם" איננה חד-משמעית. ומהיכן שואב אותן דור? - מהעיתונים שאותם הוא מאשים ב"סיפוק תמונת עולם חד-צדדית, מצונזרת, מתלהמת..." דור עצמו מסביר את הסתירה לכאורה בהבדל בינו לבין רובם המכריע של קוראי העיתונים.
הפער (המשמעותי) בין קריאתו של דור את העיתון לבין תפיסתו את אופן קריאתם של אחרים את העיתונים מבוסס על ההנחה ש"רובם המכריע של הקוראים נוהגים 'לעבור על הכותרות' של העמודים הראשונים כדי לקבל את 'התמונה הכללית', להציץ בתמונות (ו)לקרוא מפעם לפעם את כותרות המשנה..." ותו לא. הנחה זו מאפשרת למחבר להסתפק בניתוח הכותרות הראשיות של העיתונים (לא ברור לי אם רק את אלו של העמוד הראשון או של "העמודים הראשונים") כדי לקבוע את התרשמותם של הקוראים. בעוד שללא ספק המסר המתקבל מכותרות ראשיות הוא פשטני ו/או דרמטי/ו/או לא מדויק, צריך לשאול אם יש ממש בקביעתו של דור לגבי הדומיננטיות, כמעט האקסקלוסיביות, של קריאת הכותרות בקרב קוראי העיתונים. וכאן יש קודם כל לציין את השינוי הרדיקלי שעברה העיתונות הכתובה בעידן הטלוויזיה (ולאחרונה גם האינטרנט). הנחת היסוד של העורכים (על אחת כמה וכמה בעת מלחמה) היא שקוראי העיתון אינם מחפשים את העדכון הכי חם של החדשות בעיתון שהודפס אמש. התמורות בטכנולוגיות התקשורת גרמו, אם כן, להגדרה מחדש של פונקציית העיתונות לכיוון של הרחבה, פרשנות והבעת דעות, מה שמקטין מאוד את חשיבותן של כותרות העמוד הראשון.
גם אם נקבל, לצורך הדיון, את כותרות העמוד הראשון כקריטריון לבחינת הדיווח העיתונאי, הבעייתיות של השיפוט על-פי הכותרות מתגלה כשבוחנים מקרוב את עמודי השער של ה-18 באוקטובר (עם סיום פסגת שארם), שדור מביא כדוגמה. שלושת העיתונים, לטענת דור, אינם עומדים במבחן של סיקור מאוזן בדיווח על הריגת שני פלסטינים (ואולי שלישי). "ידיעות אחרונות", שמקבל ציון נכשל, מביא כתבה על הריגת פלסטיני מידי מתנחלים רק בעמ' 14, "מעריב" דווקא מביא בעמודו הראשון ידיעה על הריגת שלושה פלסטינים, אחד מהם על-ידי מתנחל, אך מפסיד נקודות על כך שהידיעה מופיעה "מתחת לקיפול", כלומר בחלקו התחתון של העמוד, ו"הארץ"' ננזף על כך שרצח הפלסטיני על-ידי מתנחל, שמובא בעמודו הראשון, מופיע "תחת הכותרת 'עיקר החדשות', באותיות הקטנות, בצד ימין של העמוד" (וההרוג הפלסטיני האחר מופיע בכתבה בעמוד א5 בלבד). דור אינו מציין שגם הכותרת על ההחלטה על הפסקת האש בשארם, ששני הטבלואידים מביאים בכותרת הראשית, מופיעה ב"הארץ" באותיות קטנות, כאחת מתוך ארבע ידיעות תחת הכותרת "עיקר החדשות" בטור שבו מופיעה הידיעה על רצח הפלסטיני.
נראה שהסכנה כשננעלים על קונספציה היא הנטייה להסביר לאורה גם תופעות שיש להן הסברים אחרים. כך, למשל, פרשנותו של המחבר על העדרה של ידיעה על פציעתו של שוטר מג"ב מגיליון ה-18 באוקטובר של "מעריב", שזכתה לכותרת גדולה ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ"'. מאחר ש"מעריב" אינו חשוד בהצנעת ידיעות מסוג זה לפנינו, כנראה, כשל מקצועי שסיבתו אינה אידיאולוגית. ואי-אפשר להוציא מכלל חשבון שסיבה מעין זו יכולה להסביר גם את העדרם של ההרוגים הפלסטינים מעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות".
מעבר לחד-צדדיות, המתבטאת בהעדפה הברורה בדיווח על נפגעים בצד "שלנו" לעומת הצד הפלסטיני, מבקר דור את "הארץ" על כותרתו הראשית: "ברק מאיץ את ההכנות להפרדה חד-צדדית מהפלסטינים", בטענה שלא היה בתוכנית כל ממש. על טענה זו יש להשיב שלעיתונאים אין בדרך-כלל ברירה אלא לדווח על הכרזותיהם של מנהיגים (ובוודאי של ראשי ממשלה), שהרי בידיהם הכוח לבצע את תוכניותיהם. ובעת מלחמה, חשיבותן של ההצהרות הללו גדולה במיוחד. דווקא מלחמה (ולו גם מלחמת התשה או מלחמת טרור), שנוטה לחשוף מחדלים, איננה תקופה אידיאלית לתקיפת המנהיגות. ולא רק אצלנו. עקיבא אלדר, במאמרו ב"הארץ" (15.10), הוא שהסב את תשומת לבנו לכך שמאז ה-11 בספטמבר כותבים כל העיתונאים האמריקאים בלשון "אנחנו". וגם אצלנו, מלחמה היא גם ההזדמנות של העיתונאים, שבימים כתיקונם חשים שהציבור עוין אותם, לזכות באהדתו של קהל הקוראים.
נראה שכאשר דור חורץ את דינם של העיתונים על סיקור האינתיפאדה כחד-צדדי ומצונזר (ואינו מבחין בין כותרות, כתבות ופרשנויות), הוא עושה קיצור דרך. בכך הוא נוהג בדרך דומה לזו של העורכים הנדרשים לסכם בכותרת תמציתית מידע מפורט ומורכב וגם להיות רלבנטיים לקוראיהם.
פרופ' תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית
גיליון 35, נובמבר 2001
תגובה: על כותרות, מקורות ועיתונות מהאו"ם
דניאל דור
תמר ליבס ונחום ברנע פרסמו בגליון נובמבר 2001 של "העין השביעית" שתי ביקורות על ספרי, "עיתונות תחת השפעה". שתיהן ראויות לתגובה.
תמר ליבס אינה מאמינה בחשיבותן של כותרות עמודי החדשות הראשונים של העיתונים. הנחת היסוד של עבודת המחקר שלי שגויה, היא טוענת, משום ש"התמורות בטכנולוגיות התקשורת גרמו... להגדרה מחדש של פונקציית העיתונות לכיוון של הרחבה, פרשנות והבעת דעות, מה שמקטין מאוד את חשיבותן של כותרות העמוד הראשון". כבודה של התיאוריה הזו במקומה מונח. למרבה הצער, קשה יהיה למצוא עורך בכיר בעיתונים שיקבל אותה. העורכים הראשיים וראשי מערכות החדשות בעיתונים מניחים לעורכים הזוטרים יותר לטפל בכתבות המופיעות בעמודים האחוריים, במאמרי ההרחבה והפרשנות ובטורי הדעות ומשאירים בידיהם-שלהם, באורח בלעדי, את קביעת כותרות העמודים הראשונים. הם יודעים יפה מה הם עושים.
כל מה שאנחנו יודעים על קריאת עיתונים מלמד אותנו שהכותרות מקבעות את ההקשר שבתוכו נקראות הכתבות (בלשון המקצועית, הן מסמנות את "המסגור" המועדף של הסיפור), ומצמצמות באופן מכריע את טווח הפרשנויות האפשריות שלהן. כאשר הכותרת הראשית של העיתון אומרת, למשל, "ערפאת במבחן", קשה הרבה יותר להבין את הקשר בין אלימות המתנחלים, המוזכרת בעמוד 14, ובין התמוטטות הסכם שארם. כמובן: ייתכן שישנם קוראים שמצליחים להתעלם מהכותרות (ואולי ליבס היא קוראת כזו, ומשום כך היא מבססת את אחד מטיעוניה על הקביעה המוטעית ש"מעריב" אינו מאזכר את פציעתו של שוטר מג"ב בגילה בכותרות עמודו הראשון מה-18 באוקטובר), אבל קשה מאוד להניח שכך נוהגים רוב הקוראים.
קשה לא פחות, משום כך, להשתחרר מהתחושה שליבס אינה מבינה את הטענה המרכזית שהספר מעלה. כותרות העמוד הראשון אינן משמשות בספר כ"קריטריון לבחינת הדיווח העיתונאי", הספר אינה נמנע מהאבחנה בין "כותרות, כתבות ופרשנויות", ואינו מתבסס באופן בלעדי על ההנחה (המוצדקת כשלעצמה) שרוב הקוראים אינם קוראים בשיטתיות את כל הכתבות. ההפך הוא הנכון: הספר מתמקד בפער הדרמטי שבין אוסף החומרים העיתונאיים שעמדו לרשותם של העיתונים - חומרים שמצאו את דרכם אל העמודים האחוריים, אל הכתבות והפרשנויות - ובין המסגור העובדתי-לכאורה שסיפקו העיתונים עצמם לחומרים האלה, בכותרות העמודים הראשונים. המסגור הזה, כך נטען בספר, מקבע בעבור הקוראים תמונת עולם עובדתית, שהקשר בינה לבין מצב העניינים בעולם קלוש למדי.
נחום ברנע דווקא מבין את הטענה הזו, ואפילו מקבל אותה, במשתמע ובאופן חלקי, כאשר הוא אומר כי לקריאה בספר יש "טעם נוסף בגלל המהפך שעברה העיתונות האמריקאית, והבינלאומית, לאחר פיגועי ספטמבר". אבל ברנע שוגה בפרשנות שהוא מעניק לדרישה העמוקה יותר, המהותית יותר, שהספר מבקש לנסח - בשתי רמות מקבילות. ראשית, ברנע טועה כאשר הוא טוען שאני מצפה מכל כתבי העיתונים לעשות את עבודתם של עמירה הס וגדעון לוי. שני אלה, הוא אומר, "אינם פחות חד-צדדיים" מהפרשנים הצבאיים שאותם אני "מרבה לתקוף". ייתכן מאוד שהוא צודק. אי-אפשר לדרוש מרון בן-ישי לעשות את עבודתה של עמירה הס, ממש כפי שאי-אפשר לדרוש מגדעון לוי שיעשה את עבודתו של נחום ברנע. ברמה האישית, כפי שברנע כותב, כל עיתונאי מביא אל עבודתו את השקפת עולמו, ובעיקר את "המקורות שבהם הוא נותן אמון". בדיוק משום כך, הספר מתמקד במערכות העיתונים - ולא בעיתונאים הבודדים.
גם אם קשה לצפות מהכתבים למידה גדושה של עצמאות ממקורותיהם, אפשר וצריך לדרוש מידה כזו של עצמאות מהעיתונים עצמם. אפשר וצריך לדרוש מהעיתונים להעסיק יותר כתבים מסוגם של הס ולוי, לחתור אל האמת "גם כאשר היא באה מהצד השני", לעמת באופן אמיתי, ולא רק באופן סמלי, בין הגרסאות הסותרות שהם מקבלים מכתביהם השונים, להפעיל מידה גדושה של ספקנות, גם ביחס למקורות ישראליים, ולעשות את עבודת הסיווג, העריכה, השיפוט והמסגור באופן שיספק לקוראיהם תמונת עולם חדשותית סבירה יותר. זו, בסופו של דבר, הסחורה שהם מתחייבים לספק.
שנית, ברנע מתרעם על מה שהוא תופס כדרישה שלי ל"עיתונות מהאו"ם". "אין בושה בהזדהות של עיתונאי עם ה'צד' - העם - שלו בעת מלחמה", הוא כותב, "להפך. החוכמה היא לשמור תוך כדי כך על ערנות מקצועית, ספקנות, וחתירה לאמת גם כאשר היא באה מהצד השני". כפי שאפשר היה לנחש על-פי קריאת פרק המבוא של הספר, אני מסכים עם כל מלה: אין לנו כל צורך בעיתונות מהאו"ם, ואי-אפשר, וגם לא צריך, לדרוש מהעיתונים להימנע מייצור ושיקוף של תחושות הזהות הקולקטיבית של קוראיהם.
הנקודה המכרעת כאן איננה אידיאולוגית, אלא עובדתית: במהלך התקופה הרלבנטית, העיתונות הישראלית אכן היטיבה "להזדהות עם הצד שלה", אבל, מה לעשות, לא שמרה "תוך כדי כך" על "ערנות מקצועית", לא הפעילה את מידת הספקנות, ולא חתרה אל האמת, "גם כאשר היא באה מהצד השני". ההפסד, במקרה הזה, אינו של האו"ם, וגם לא רק של הפלסטינים. ההפסד הוא בראש ובראשונה שלנו: התודעה הקולקטיבית הישראלית מנותקת היום מהמציאות כפי שאולי לא היתה מעולם, ואנחנו, כולנו, משלמים את מחיר הניתוק הזה מדי יום ביומו.
גיליון 36, ינואר 2002