הרשמה לניוזלטר

שיף, זאב

עיתונאי, מבכירי הכתבים והפרשנים הצבאיים בעיתונות הישראלית. החל לעבוד בעיתון "הארץ" ב-1955 ככתב בצפון. היה הכתב הצבאי של "הארץ" בשנים 1960–2007 ובכיר הפרשנים הצבאיים של העיתון. פירסם ספרים רבים בנושאי ביטחון, שכמה מהם תורגמו והיו לרבי-מכר. כתב גם בעיתונים ברחבי העולם והיה חבר במכוני מחקר בינלאומיים

נולד ב-1933 בצרפת להורים מהגרים מפולין. ב-1935 עלה עם משפחתו ארצה. למד בבתי-ספר יסודיים דתיים, ואחר-כך בגימנסיה הרצליה. בשנות החמישים המוקדמות שירת כקצין בחיל המודיעין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים). למד באוניברסיטת תל-אביב היסטוריה צבאית, מזרח התיכון והיסטוריה כללית.

ב-1955 החל לעבוד בעיתון "הארץ" ככתב כללי וככתב בצפון. עסק בסיקור תחומים שונים, ובהם נושאים כלכליים ומוניציפליים. ב-1960 מונה לכתב צבאי, והיה כתב ופרשן צבאי עד למותו ב-2007.

בראשית דרכו כעיתונאי עסק בסיקור ההסתדרות בתקופת המחלוקת על פיצול חברת הבנייה סולל-בונה. ככתב אזורי סיקר משפטים ידועים וביניהם משפט קסטנר, שורת-המתנדבים וכפר קאסם. בשנות השישים חשף את פרשת השוחד במשרד הבריאות סביב המכרז להקמת בית-החולים וולפסון (אז תל-גיבורים). כמו כן השתתף במשלחת הראשונה שיצאה לברית-המועצות ופגשה ביהודים שמאחורי מסך הברזל.

ככתב צבאי סיקר את מרבית מלחמות ישראל. שירת ככתב צבאי בווייטנם, ברית-המועצות, קפריסין, תימן ואתיופיה. ב-1971 כתב בספר השנה של העיתונאים מאמר ביקורתי על מערכת היחסים בין הכתבים הצבאיים למערכת הביטחון, ובין השאר גילה שצותתו למכשירי טלפון של עיתונאים. נמנה עם מבקריו החריפים של משה דיין. התריע מפני פריצת מלחמת יום-הכיפורים. "צבאות ערב הסובבים מקיפינו ומקדמים כליהם. המלחמה הבאה קרובה מששיערנו", כתב בין השאר.

היה אחד המבקרים החריפים של מלחמת לבנון הראשונה ושל שר הביטחון אריאל שרון. בנו איל שירת באותה מלחמה כקצין תותחנים. בספטמבר 1982 בישר לשר התקשורת מרדכי ציפורי, ובאמצעותו לממשלה, על הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.

בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה הופיע מדי ערב בתוכנית "ערב חדש", ומאז ועד מותו הופיע מדי פעם בטלוויזיה כפרשן צבאי. ב-1981 הנחה את העימות הטלוויזיוני בין מנחם בגין לשמעון פרס. לאחר המלחמה פירסם כי רבבות מסכות גז שחולקו לאזרחים לא היו תקינות, אף שהמידע היה ידוע לו עוד קודם.

היה חבר בוועדת האתיקה של העיתונות, שהחלה את פעילותה לאחר מלחמת לבנון השנייה ודנה בסוגיית התנהלותה של התקשורת בעתות מלחמה. בסוגיה זו ובסוגיית ניהול המלחמה העיד גם בוועדת וינוגרד לחקר כשלי המלחמה.

עמיתו לעיתון, עמוס הראל, כתב עליו: "בראש ובראשונה בלט שיף בסיקור יסודי, הוגן ומעמיק של צה"ל, שאותו ליווה מקרוב במשך כחמישה עשורים. אף שלא פעם מתח ביקורת קשה ונוקבת על תפקודם של כוחות הביטחון (באחרונה עשה זאת באשר לליקויים בהיערכות העורף למתקפת טילים), כתב תמיד מנקודת מבט אכפתית ומעורבת – של מי שחרד באמת לבטחונה של ישראל" ("מת זאב שיף, הפרשן הצבאי של 'הארץ'", מאת עמוס הראל, "הארץ", 20.6.2007).

זכה בפרסים רבים על עבודתו העיתונאית: פרס עמוס לב (1960), פרס רובינשטיין על הראיון הטוב (1969), פרס סוקולוב (1975), פרס טד לוריא (1980), פרס עליזה שגריר (1982), פרס עיתונאי השנה של רשות השידור (1983) ופרס חיים הרצוג לתרומה ייחודית לישראל.

פירסם כמה ספרים, וביניהם "הלקסיקון לבטחון ישראל" יחד עם איתן הבר. חיבר שני ספרים ביקורתיים יחד עם הפרשן אהוד יערי: ב-1984 את "מלחמת שולל", על מלחמת לבנון הראשונה וב-1990 את "אינתיפאדה", ספר ביקורתי על תפקוד ישראל במהלך האינתיפאדה הראשונה. חיבר ספרים נוספים, וביניהם "רעידת אדמה באוקטובר" ו"כנפיים מעל סואץ".

כתב מאמרים בעיתונים וכתבי-עת בארצות-הברית ובאירופה, ובהם "ניו-יורק טיימס", "לוס-אנג'לס טיימס" וה"וושינגטון פוסט". בין השאר פירסם בכתב-העת "ארמי פורס ג'ורנל" מאמר שבו ניתח את הרמה המבצעית של החיילים הפלסטינים במלחמת לבנון. ב-1983 פירסם ב"פוריין פוליסי" כי בפגישה בין שר הביטחון אריאל שרון לשר החוץ האמריקאי אלכסנדר הייג נתנה ארה"ב אור ירוק לפלישה ללבנון. ערך סיכום על מלחמת המפרץ ב"פוריין אפיירס". בתקופת מלחמת המפרץ היה בעל טור יומי בעיתונים "ליברסיון" ו"הראלד טריביון".

עסק גם בעבודת מחקר בסוגיות בטחוניות. היה עמית בכיר במכון קארנגי ואחר-כך במכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון, שם כתב מחקר על מערכת היחסים בין סוריה, ארצות-הברית וישראל מאז עלייתו של אסד לשלטון. היה חבר בהנהלת המכון האסטרטגי הבינלאומי בלונדון (IISS), המפרסם סקירות על מאזני כוח בינלאומיים.

נפטר ב-19 ביוני 2007 בתל-אביב, לאחר שלקה בלבו. הותיר אחריו אשה, שני ילדים ושמונה נכדים.